הכאב הלא מדובר: קולם של האחים השכולים יוצא לאור

(חי פה) – במשך שנים רבות, השכול הלאומי בישראל דיבר בקול אחד בלבד – קול ההורים השכולים ובני הזוג. האחים, שלעיתים איבדו את האדם הקרוב להם ביותר, נותרו בצד. הם כונו "הבן של", "האחות של", אך כאבם העמוק לא קיבל את המקום הראוי לו. הם התבקשו לתמוך בהורים ולא לעבד את השכול שלהם. רק בעשור האחרון, בזכות יוזמות עצמאיות ובמאבקים ציבוריים שקטים, מתחילה המדינה להכיר בכאב הזה. כתבה זו מביאה את סיפורם של ארבעה אחים שכולים – יונת, אנטון, מתן ואלי – שכל אחד מהם נושא עמו את פצע האובדן של אח או אחות, ואת הצורך לזכור, להשמיע ולחיות.

ההכרה האיטית באובדן של אחים: "אמרו לנו לדאוג להורים"

יונת שרייר, בת 50 מרמת השרון, איבדה את אחיה יפתח בקיץ 2006, במלחמת לבנון השנייה. יפתח היה חייל צעיר, בן 22, שנפל בעיצומו של הקרב. "הייתי בחודש שביעי להיריון השני שלי", היא משחזרת. "הייתה לי ילדה בת 3 ועוד אחת בדרך. האובדן שינה את חיי לחלוטין." יונת מתארת ילדות רגילה לצד שלושה אחים, עד שהמוות חדר למשפחה וטרף את הקלפים.

"מיד אחרי מותו של יפתח הבנתי שאין לנו קול," היא מספרת. "הפוקוס היה על ההורים השכולים באופן טבעי. לנו, האחים, אמרו פשוט לדאוג להורים. אנחנו, האחים השכולים, הקמנו את עמותת 'לנצח אחי' – כדי לשים אותנו בפרונט."

יונת מתארת תהליך של שינוי איטי. "מאז מלחמת לבנון השנייה התחילו להבין שיש גם בנות זוג שכולות, חברים טובים של מי שנפל, וגם – אחים. החברים של יפתח מלווים אותנו עד היום. לפעמים אני חושבת שהם נפגעו לא פחות מאיתנו."

הכאב שלא מתפוגג: "זה לא נהיה קל יותר עם השנים"

עבור יונת, 19 השנים שחלפו לא הקלו על האובדן. "יש לי אח תאום ליפתח – ירדן. לראות את ירדן מתחתן, הופך לאבא, מתקדם – זה קשה. אני רואה את היש מול האין. אני בקשר מאוד קרוב עם ירדן וחושבת על מה היה יכול להיות גם עם יפתח וכמובן לא יהיה. יום ההולדת של יפתח וירדן תמיד יחול באותו תאריך – 11/09, תאריך טעון גם בזירה העולמית, היום של אסון התאומים. זה סימבולי."

היא מתארת משפחה שבחרה להמשיך לחיות, לצד הכאב. "לא קיבלנו החלטה, אבל כל אחד מאיתנו – ההורים שלי, האחים שלי, ואני – בחרנו בחיים. לצד ההנצחה, לצד הזיכרון, חיינו המשיכו. אבל זה אף פעם לא עובר." יונת גם מבקשת להעביר מסר חשוב – "שיבינו שגם אחים איבדו חלק מהם. לפעמים אנחנו נשכחים. אבל האובדן שלנו עמוק, תמידי, ומשנה חיים."

שבר בגיל הילדות: "הבית היה שמח – היום הוא עצוב"

אנטון, בן 13, תלמיד כיתה ח' בבית הספר עירוני ג' בחיפה, איבד את אחותו הבכורה דניאלה פטרנקו ז"ל באירועי הטבח בנובה, ביום בו פרצ מלחמת חרבות ברזל, יחד עם בן זוגה. הוא מתקשה לדבר עליה, אך זוכר כל פרט. "היינו שלושה אחים. דניאלה הייתה הכי גדולה. כשהייתה באה לביקור מחוץ לעיר, זה היה רגע מיוחד. היא לקחה אותי לאכול, לדבר, לטייל. הייתה בינינו חברות."

הרגע שבו הבין שאחותו איננה, נחרט בזיכרונו. "בהתחלה לא ידענו מה קרה. בסוף, סבתא שלי ואני גילינו דרך פוסט בפייסבוק של אמא שלי. ההורים שלי נסעו לחפש אותה ולהבין מה קרה איתה וברגע שהם הבינו שהיא נרצחה, אמא שלי פירסמה את הפוסט, היא לא תיארה לעצמה שככה סבתא ואני נבין שדניאלה איננה. זה היה שוק. למרות שהייתי רק בן 12הייתי בלוויה וגם בשבעה. אחר כך היה לי קשה ללמוד, קשה לדבר. לא סיפרתי לחברים שלי על מה שקרה. אחרי הרצח הרבה מאוד תלמידים מבית הספר כתבו לי והתעניינו בי וגם מורים מבית הספר רק רצו לעזור בי ולתמוך בי."

אנטון מתאר בית שהשתנה מקצה לקצה. "הבית שלנו היה שמח, מלא חיים. היום הוא עצוב. אני כמעט לא מביא חברים הביתה. אני עוזר לאמא בקניות, במדיח – כי אני רואה שזה משמח אותה. אחד הדברים שכן משפרים את ההרגשה של אמא וגם שלי זה החברות של דניאלה, שעוטפות אותנו. אני מדבר איתן, כשהן כשמגיעות. זה עוזר לי, אבל זה לא ממלא את החסר."

כאב שמבקש הנצחה: "זה לא מובן מאליו שיהיה משהו על שמה?"

יותר מהכול, אנטון מבקש הכרה. "אנחנו משפחה חיפאית. לא מובן מאליו שיזכרו את דניאלה? שאמא שלי צריכה להתחנן להנצחה? זה כואב לי. אני רואה את הצער של אמא שלי ואת המאבק שלה, וזה שובר אותי." הוא גם מתמודד עם מחשבות על העתיד. "אני מחכה לשירות הצבאי, יש לי רגשות מעורבים. יש לי עוד זמן לחשוב, אבל אני יודע שזה יגיע. ואני לא יודע איך אתמודד עם זה."

הכאב והחיים במקביל: "אני קטוע רגליים, והוא לא ראה את זה – וטוב שכך"

מתן בנג'ו, אחיו הבכור של איתי ז"ל, מתאר קשר עמוק וייחודי עם אחיו שנרצח גם הוא במסיבה בנובה. "איתי תמיד היה האח הקטן שלי, גם כשכבר היה בן 30. קראנו לו 'בולי'. הוא היה אהוב על כולם, ילד מדהים. כשגדל, הפך לאדם סקרן, לומד, עובד, נהנה מהחיים."

כמה ימים לפני הרצח, איתי ניסה להתקשר למתן. "הייתי בבית חולים בהליך רפואי. הוא התקשר, ולא עניתי. כשניסיתי לחזור אליו – לא הצלחתי לתפוס אותו. אני חי עם המחשבה שאולי, רק אולי, אם הייתי מדבר איתו, הייתי משכנע אותו לא ללכת למסיבה, למרות שאני יודע שהוא אהב את המסיבות האלה והוא היה הולך ועדיין המחשבה הזו לא מרפה".

מתן, שכיום קטוע רגליים, מוצא נחמה בעובדה שאיתי לא ראה אותו כך. "אני יודע שלאיתי היה מאוד קשה להתמודד עם המצב שלי, ואני מתנחם שאיתי לא ראה את זה. זו נחמה קטנה, אבל היא קיימת."

שכול בלי הכרה: "לא רוצים כסף – רוצים שיכירו בנו"

"כשאומרים 'אח שכול', זו כותרת, לא יותר," מדגיש מתן. "אנחנו לא מבקשים כסף או זכויות. רק התייחסות. רק שיבינו שגם אנחנו נשברנו. גם אנחנו עברנו אובדן שאין ממנו חזרה."

הוא נזכר בטיול משפחתי לברצלונה, רגע של אושר צרוף עם שני אחיו וההורים. "היינו משפחה שלמה. זה לא יחזור לעולם. התמונה הזו, רגע לפני הכול, מראה לי מה איבדנו."

הכאב שלא מרפה: "מה שקרה – לא נתפס, לא נסלח"

המשפחה של איתי, כמו רבות ממשפחות הנרצחים במסיבה, לא קיבלה עדיין תשובות ברורות. "לא היינו כששיתפו את התחקיר. יש המון שאלות – איך זה קרה? למה לא הייתה התרעה? למה המיגונית הייתה מלכודת מוות? אני כל הזמן חושב – מה היה קורה אם רק הצבא היה פועל קודם? כל מחשבה כזו גומרת אותי."

אובדן ישן, כאב חדש: "הפכתי לשבר כלי מהמלחמה האחרונה"

אלי דבי איבד את אחיו צדוק בשנת 1978. אבל הוא מרגיש שדווקא במלחמת חרבות ברזל, עשרות שנים אחר כך, הכאב צף מחדש בעצמה שלא הכיר. "רק ב-2007 הרגשתי שאני באמת אח שכול, כשהקמתי את 'לנצח אחי'. לפני כן, לא הייתה התייחסות לאחים. השנה, הכאב חזר בעוצמה שלא הכרתי. כל פעם שמתפרסם הותר לפרסום ואני רואה עוד חייל שנהרג ועוד משפחה שמצטרפת למשפחת השכול, אני נשבר." אחיו של אלי היה נמחץ בין שתי משאיות ולאחר מכן נשלח למרפאה. אף אחד לא ידע שהמערכות הפנימיות שלו קרסו בעקבות פגיעת המשאיות, ולכן זה לא טופל. הוא נפטר כתוצאה מהתאונה, ומאז אלי מתמודד עם השכול הפגיעה המשפחתית הקשה בעקבות הפרידה מאחיו האהוב.

שכול שעובר מדור לדור: "גם אמא שלי – אחות שכולה"

"אמא שלי איבדה את אחיה עשר שנים לפני שנהרג צדוק. אבא שלי היה איש צבא. המשפחה שלנו חיה את המדינה – ועכשיו גם את השכול." הוא מספר על זיכרון קטן אבל משמעותי: "בכל פעם שהגענו לקבר של צדוק, היה שם נר דולק, פרח טרי. מישהו היה שם. זה אומר הרבה. מבחינתנו אף אחד לא היה אשם בתאונה, שבה צדוק מצא את מותו, כיון שזה לא היה חלילה מכוון נגדו וגם אבא שלי האמין בכך ולא רצה שאף אחד ימצא אשם בתאונה"

הזמן לא עושה את שלו: "האחים של היום עוד לא יודעים כמה זה קשה"

אלי משוכנע – האחים השכולים ממלחמת חרבות ברזל עוד לא מבינים מה מחכה להם. "עוד שנה, עוד שנתיים, הם יבינו שהחברה הישראלית מתמקדת בהורים ובבני זוג. הם יגלו את תחושת הנטישה שאנחנו חווינו. למרות שאין ספק שאנחנו לאורך השנים הנכחנו את כאבם של האחים השכולים, כך שהאחים השכולים מהשנים האחרונות לא יתקלו בהתמודדויות שלנו".

לכן הוא מקדיש את עצמו לפעילות ציבורית. אחד הפרויקטים שהוא גאה בו במיוחד הוא "חיים את השירים", שבו מלחינים שירים שנכתבו על ידי נופלים – ונותנים להם חיים מחודשים. "אני פונה לכל המשפחות השכולות וגם אם הנופלים לא כתבו בעצמם שירים, אפשר לכתוב שיר עליהם ועל חייהם. לאחר מכן באמתעות בינה מלאכותית מצרפים מוסיקה בסגנון שהיה אהוב על מי שנפל. שמעתי שיר שאחי כתב – מולחן, מוקלט, מושמע. כאילו החיו אותו מחדש. זו התחושה הכי עוצמתית שהייתה לי בשנים האחרונות."

מבט לעתיד: "השכול משתנה – וגם ההנהגה צריכה להשתנות"

כיום, אלי מתמודד לראשות סניף יד לבנים בחיפה, ביחד עם אם שכולה מהמלחמה האחרונה. "אנחנו רוצים להכניס רוח חדשה, צעירה. להבין שהשכול השתנה. יש עכשיו משפחות צעירות, ילדים, אחים צעירים, מציאות אחרת. הגיע הזמן שגם ההנהגה תתאים את עצמה."