הכרמל מציג לנו פרחים בכל עונות השנה. בטור זה נציג בכל פעם פרח אחד מפרחי הכרמל במקביל להופעתו בשטח, ואתם תוזמנו להגיע ולראותו באחד המקומות בהם הוא פורח.
חרדל לבן וחרדל השדה
חרדל לבן וחרדל השדה הם שני מיני צמחים ממשפחת המצליבים, בעלי פרחים צהובים ודמיון רב במבנה הפרח והצמח כולו. מדובר בצמחים חד-שנתיים, זקופים, מסועפים וגבוהים — לעיתים מתנשאים למעל מטר.
שני המינים פורחים לאורך תקופת החורף ועד סוף האביב, מנובמבר ועד מאי. התפרחות שלהם מופיעות כאשכולות חסרי חפים, ובבסיסי האבקנים מצויות בלוטות צוף. ההבדלים בין המינים באים לידי ביטוי בעיקר בצורת הפרי, בזווית החיבור שלו לגבעול ובבתי הגידול המועדפים עליהם.
הפרחים של שני המינים דו-מיניים, סימטריים, וכוללים ארבעה עלי גביע צהבהבים ומפושקים, וארבעה עלי כותרת צהובים הבנויים מציפורן וטרף — מאפיין קלאסי של משפחת המצליבים. גודל הפרח גדול יחסית לשאר מיני "החרדלים", ואורכו מגיע ל-13 מ"מ.
אורכו של הפרי נע בין 2 ל-5 ס"מ, ובתוכו מצויים רק 1–3 זרעים. לחרדל הלבן, עוקץ הפרי בולט בזווית ישרה מהגבעול, בניגוד לחרדל השדה שבו העוקץ נוטה בזווית חדה. הפרי עצמו מחולק לשני חלקים: החלק התחתון שעיר, בגוון מלבין, מכוסה שערות ארוכות ומפושקות, והוא נפתח בשתי קשוות עם עורקים; החלק העליון, הקרוי "מקור", שטוח, דמוי חרב, ואורכו עולה על מחצית הפרי. אצל חרדל השדה, לעומת זאת, המקור קצר יותר — כשליש מאורך הפרי — והוא אינו נפתח.
חרדל לבן נפוץ בעיקר בשולי דרכים, אזורים נטושים ואתרי פסולת, בעוד חרדל השדה נפוץ יותר בשדות שאינם מרוססים. שני המינים נפוצים בעיקר בצפון הארץ ובמרכזה.
בארץ נמנים עם קבוצת החרדלים שבעה מינים שונים, המשתייכים לחמישה סוגים — כולם שייכים למשפחת המצליבים. ביניהם נמצאים שני מיני חרדל, לפתית, בקבוקון, חטוטרן ושני מיני כרוב. רובם צומחים בכתמים צפופים לאורך שדות ודרכים. צמיחה בצפיפות גבוהה חושפת את הצמח למזיקים, ובעיקר לחרקים. אך לצמחים אלה יש מנגנון הגנה טבעי: הם מייצרים חומרים חריפים הנקראים "חומצות חרדל", המצויים בכל רקמות הצמח. חומצות אלה פוגעות בחרקים האוכלים מהצמח ומונעות מהם להתרבות.
עבור האדם, החומר אינו מזיק — להפך, טעמו החריף נחשב מרענן ונעים. אנו עושים בו שימוש קולינרי — זורעים את הזרעים, טוחנים אותם כתבלין, וגם אוכלים את העלים הצעירים וניצני הפרחים — חיים בסלט או מבושלים.
תעודת זהות
| משפחה: | מצליבים. |
| שורש: | שיפודי. |
| גובה: | 150-100 ס"מ. |
| עלים: | בבסיס הצמח גדלים עלים כינוריים מכוסים שערות זיפניות העלים העליונים יושבים, מסורגים. |
| גבעול: | עגול, זקוף ומסועף. |
| פריחה: | פורח בסוף החורף ובאביב, בעיקר בחודשים פברואר עד אפריל. |
| פרח: | נישא בראש הענפים בתפרחות צהובות בוהקות למרחוק, הפרח דו-מיני. |
| מבנה הפרח: | 4 עלי גביע, 4 עלי כותרת, 6 אבקנים(2 קצרים ו-4 ארוכים),שחלה עילית, בבסיס האבקנים בלוטות צוף. |
| פרי: | תרמיל שעיר בצורת חרב אורכו 5-2 ס"מ ובו 3-1 זרעים. |
| ריח: | ריח חריף ומרענן. |
| צוף: | בלוטות צוף בבסיסי האבקנים. |
| שימושים: | זרעים טחונים כתבלין, עלים צעירים וניצני פרחים כירק. משמש כצמח מרפא להגברת מתן שתן, הסדרת וסת, הקלה בכאבים ראומטיים והורדת חום. |
| תפוצה בארץ: | בכל חלקי צפון הארץ ובמרכזה כולל הנגב הצפוני. בעיקר בצידי דרכים, אשפתות ומעזבות. |
מקום לפגוש את פרח השבוע
- רמת גולדה-מול הבית ברח' גולדה מאיר 9, חיפה – ליד עץ אורן בצידו המערבי של הכביש.
אם תלכו לבקר את הפרח בחברת ילדים, תוכלו לספר להם את האגדה על החרדל הלבן וחרדל השדה.
האגדה על החרדל הלבן וחרדל השדה
פעם, בשדה רחב ידיים בקצה הכפר, צמחו זה לצד זה שני אחים: חרדל לבן וחרדל השדה. שניהם לבשו שמלות זהובות של פריחה צהובה, והם נראו מרחוק כאילו הם שטיח שמש פורח על האדמה.
אך על אף הדמיון במראם, לא היו שני האחים זהים באופיים.
חרדל לבן היה עדין וצנוע. הוא אהב לצמוח ליד השבילים, להקשיב לשיחות הילדים המהלכים בשדה, ולשמוח כשמטילים קטפו אותו בעדינות להכין תבשילים וסלטים.
לעומתו, חרדל השדה היה פראי וסוער. הוא אהב לפרוץ לכל עבר, לכסות חלקות שלמות, ולהשתלט על כל פינה בשדה הפתוח.
יום אחד פרצה סערה גדולה. הרוחות השתוללו, הגשם שטף, והשדה כולו הפך לים של בוץ. חרדל השדה צחק אל מול הרוח ואמר:
"שום סערה לא תעצור אותי! אני תמיד אחזור!"
אך חרדל לבן רכן בשקט אל האדמה, הסתתר בין השיחים הנמוכים וחיכה שהסערה תחלוף.
כששבה השמש לזרוח אחר הסערה, חרדל השדה התחיל לצמוח מחדש, כשהוא ממלא את השדות בפרחיו הצהובים. אבל הבחין בחקלאים שבאו לעדור ולעקור אותו, כי גידוליהם נפגעו מפראותו.
החרדל הלבן, לעומתו, לא פרץ לשדות ונשאר בעיקר בצידי הדרכים. האנשים שמחו לראותו, לקטוף ממנו בעדינות ולהוסיף אותו לתבשיליהם.
מאז תום הסערה, חילקו בינהם שני האחים את בתי הגידול השונים: השדות מלאים – בצהוב הפראי של חרדל השדה, וצידי הדרכים בצהוב הצנוע יותר של החרדל הלבן. כשהרוח נושבת, הם לוחשים זה לזה:
"כל אחד בדרכו, כולנו חלק מסוג החרדל הצהוב השולט בפריחת האביב".
תודה רבה וחג שמח ופורח !