הכרמל מציג לנו פרחים בכל עונות השנה.

בטור זה נציג בכל שבוע פרח אחד מפרחי הכרמל, במקביל להופעתו בשטח, ואתם תוזמנו לבקר אותו באחד המקומות בו הוא פורח השבוע.

חמציץ נטוי –  Oxalis pescaprae

גיאופיט (*) בעל קנה שורש שגובהו 30-20 ס"מ. צמח פולש שמוצאו מדרום אפריקה. טעמו חמוץ ומכאן נגזר שם הסוג.

עלים: העלים ערוכים בשושנת. הם בעלי עוקצים ארוכים מאוד, הנושאים בראשם 3 עלעלים דמויי לב הפוך. הגבעולים ארוכים וקרחים, ובראשם פרחים גדולים צהובים.

פריחה: חמציץ נטוי פורח בחודשים דצמבר-יוני.

 פרחים: הפרח דמוי משפך שקוטרו 3-2 ס"מ, הוא בעל 10 אבקנים ו-5 עמודי עלי.

רביה: בארץ לא מתרחשת כלל האבקה פורייה ולא נוצרים פירות וזרעים, ואין רביה מינית למרות שדבורים מבקרות את הפרחים.
כל תפוצתו של המין בארץ היא רק תוצאה של רביה וגטטיבית (**).

תפוצה: אוכלוסיית החמציץ התפזרה בארץ ממוקד בנמל יפו, שם נקלטו תחילה פרטים בודדים שהגיעו בדרך הים עם מטען כלשהו בסוף המאה ה-19. תחילה התפשט לאיזור החוף, ואחר לכל חלקי הארץ. 

חמציץ נטוי גדל במקומות מושקים ומוצלים: שולי-מטעים, פרדסים, משתלות, גינות, צידי דרכים. נפוץ בארץ: גליל, עמק ירדן עליון, עמקים, גלבוע, כרמל, הרי שומרון, שרון, שפלה.

(*) – המונח גֵּיאוֹפִיט (Geophyte) מתאר סוג של צמח רב-שנתי השורד תקופות של תנאים סביבתיים קשים (לרוב יובש או קור) באמצעות איבר אגירה תת-קרקעי. קיימים 4 סוגי אגירה גיאופיטיים: 1.פקעת (כמו ברקפת), 2.בצל (כמו נרקיס), 3. קנה שורש (כמו חיננית הבתה), 4.שורש אגירה (כמו בגזר).

 (**)המונח רבייה וגטטיבית (רבייה אל-מינית) מתאר סוג של רבייה שבה אורגניזמים מתרבים ללא מעורבות של תאי מין או הפריה. בתהליך זה, הצאצאים נוצרים מגוף הורה יחיד, ללא צורך בשני הורים.

תעודת זהות

מקום לפגוש את הצמח השבוע

כניסה משנית לחורשת הארבעים על כביש 672  כ- 600 מטר דרום מערבית  מהכניסה הראשית לפארק הכרמל.

• סע מחיפה בדרך אבא חושי – כביש 672 לכיוון דרום מזרח.
• צא שמאלה (לכיוון צפון מזרח) לדרך כורכר כ- 600 מטר דרום מערבית מהכניסה הראשית לפארק הכרמל.
• המשך על שביל הכורכר כ-400 מטר עד למגרש חניה הגובל בשדרת עצי זית.
• החנה את הרכב במגרש החניה. רד מהרכב, מאחורי שדרת עצי הזית ברחבה המובילה לשביל היורד לחורשת הארבעים תוכל לראות ריכוזים פורחים של חמציץ נטוי.

אם תלכו לבקר את הפרח בחברת ילדים, תוכלו לספר להם את האגדה על חמציץ נטוי וחברתו הכתמה.

האגדה על חמציץ נטוי

בשולי השדה, במקום שבו השמש אוהבת לשחק עם הצללים, גדל לו פרח החמציץ הנטוי.

הוא לא היה הפרח הגבוה ביותר ולא הצבעוני ביותר, אבל היה בו דבר מיוחד: בכל בוקר, כשקרני השמש הראשונות נגעו בעלי הכותרת הצהובים שלו, הוא היה נוטה קלות הצִדה, כאילו משתחווה בנימוס לעולם.

שאר הפרחים שאלו אותו: “למה אתה תמיד עומד נטוי, למה לא זקוף וגאה כמו כולם?”

החמציץ חייך חיוך קטן וענה: “אני מקשיב.”

וכך היה. כשהרוח לחשה סודות, הוא שמע.
כשהנמלים סיפרו על דרכן הארוכה, הוא הטה אוזן.
וכשילד קטן התיישב לידו עייף מהליכה, החמציץ נטה עוד טיפה, כדי שלא יסתיר את השמש.

יום אחד הגיעה סערה גדולה. הרוח השתוללה והגשם היכה בפרחים. פרחים זקופים רבים נשברו, אבל החמציץ הנטוי התכופף עם כיוון הרוח ולא נגדה. כשהשערה חלפה, הוא עדיין עמד שם, צהוב ומחייך. 

מאז למדו הפרחים דבר חשוב:
לא תמיד כדאי לעמוד זקוף כדי להראות חזק.
לפעמים, מי שיודע לנטות, להקשיב ולהתאים את עצמו, הוא זה שנשאר.

והחמציץ הנטוי,
הוא ממשיך לפרוח בכל חורף, קטן וצנוע, ומלמד את כל מי שעובר לידו שיעור עדין על חכמה, גמישות וענווה.