בימים אלה נמצא בית המשפט העליון בכותרות. הידעתם שגם להסתדרות הכללית היה בית משפט? הוא כונה: משפט חברים, ושאחד הנתבעים שהורשע בו היה לא אחר מאשר אבא חושי, מזכיר מועצת פועלי חיפה ולאחר מכן ראש העיר המיתולוגי של חיפה. ומעשה שהיה – כך היה: דצמבר 1944. התובעת, שרה מגריל, טענה באמצעות בא-כוחה, עורך-הדין קושניר, כי תוך כדי חילופי דברים בשעת הרצאתו של אבא חושי בבית-החרושת '"חוטי חשמל" ערב הבחירות, הוא העליב את התובעת, ובהתאם לדרישתו – היא הורדה מעבודתה (כלומר: הוצאה מעבודתה) ולא עבדה ארבעה ימים ושלוש שעות. לכן, ביקש בא-כוח התובעת להעניש את אבא חושי, לחייבו בהתנצלות פומבית ובתשלום דמי אבטלה והוצאות המשפט.
בפרוטוקול המשפט כתוב כך: "הנתבע לא הכחיש את דבר העלבון, וטען כי התובעת התנהגה בצורה לא הוגנת וגרמה להתפרצות. הנתבע הביע את צערו על המקרה המעציב והתנצל על שלא שלט ברוחו.
"אשר לחלק השני של התביעה, הודיע הנתבע כי לא נתן כל הוראות להפסקת עבודתה של התובעת. ההיפך מזה: כשנודע לו הדבר – הוא פנה לוועד הפועלים שיחזירוה לעבודה". מסקנות השופט משה פומרוק היו אלה: "לאחר שהנתבע לא הכחיש את תביעת העלבון, הוחלט לוותר על שמיעת עדים. לאור
הודאתו (באלף) של הנתבע, הבעת צערו, התנצלותו והערכת המסיבות – הנני מחליט לחייבו בקנס סמלי בלבד".
סיכומו של משפט: השופט גזר על אבא חושי לשלם קנס סמלי בסך חמישים מיל ארץ-ישראלי לטובת "משען". השופט דחה את התביעה לתשלום דמי בטלה מעבודה, אך גזר על אבא חושי לשלם לתובעת
את הוצאות המשפט בסכום של ארבע-מאות מיל ארץ-ישראלי. ברור שלא הקנס הסמלי ולא תשלום הוצאות המשפט שהוטלו על אבא חושי הם החמורים, אלא עצם ההרשעה של אדם שהיה דמות
פוליטית חזקה מאוד במשך עשרות שנים, לא רק בחיפה, אלא גם מחוצה לה.
עד כאן מארכיון העיר חיפה.
"הראה לי שיש 13 חודשים בשנה!"
הסיפור הבא על אבא חושי סופר על ידי איש הפרסום הוותיק, זכריה פרייליך ז"ל. פרייליך היה בעבר מנהל מחלקה בעיריית חיפה, וגם יושב-ראש וועד העובדים. באחד הימים – אמצע שנות החמישים במאה שעברה – דנו חברי הועד עם ראש העירייה אבא חושי בנושא תוספות שכר. חושי הסכים להעניק תוספת שכר לכל מנהלי המחלקות, מלבד למנהל מחלקה אחד.
פרייליך התפלא ואמר לאבא חושי: "למה לא לתת גם לו תוספת לשכר? המנהל הזה הוא אדם ישר". אבא חושי קם, ניגש אל הקיר, החליק בידו על הקיר ואמר: "אז מה? גם הקיר הזה ישר". זכריה פרייליך לא וויתר. הוא ביקש מאבא חושי להעניק לעובדי העירייה משכורת 13. אבא חושי לא היסס. הוא הצביע על לוח שנה שהיה על השולחן שלו ואמר: "בסדר. אם תראה לי בלוח השנה שיש 13 חודשים בשנה, אז אני אתן לעובדים משכורת 13". נראה שזכריה פרייליך לא הצליח להוכיח שיש יותר מ-12 חודשים בשנה…
"ביעור חמץ" נוסח פסח 1948
ערב פסח. ההכנות ל"ליל הסדר" בעיצומן, והארץ לובשת חג. זוהי השגרה של בני עמנו מידי שנה בעת הזאת. אבל בערב פסח בחיפה בשנת תש"ח, 23.4.1948, זה היה שונה. אם במישור הפרטי הוכשרו הכלים מכל בדל של חמץ, הרי שביעור החמץ במישור הציבורי לבש אש, גופרית ותימרות עשן. כי "ביעור חמץ" היה שמו של המבצע הצבאי של היישוב העברי לשיחרור חיפה מידי הערבים. זה קרה שלושה שבועות לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. "ביעור חמץ" נמשך שלושה ימים והסתיים שעות
ספורות לפני ליל הסדר.
ב-21 באפריל, יומיים לפני ליל הסדר, הודיע גנרל יו צ'ארלס סטוקוול, שהיה מפקד דיביזיית הצנחנים הבריטיים בארץ, על הסתלקות כוחותיו מרוב העמדות שהם החזיקו במקומות שונים בחיפה. זאת לקראת עזיבתם את הארץ דרך נמל חיפה בתוך שלושה שבועות. בהעדר חיץ של החיילים הבריטיים, החליט כוח המגן העברי לפעול מיד להשתלטות על העיר. במבצע השתתפו לוחמי גדוד 22 של חטיבת "כרמלי", מתוגברים בחיילים מגדוד 24 ובאנשי פל"ים מ"פלוגת הנמל", וכן מחלקה של האצ"ל.
קרב הרואי התחולל ב"בית הנג'אדה" (שמו במקור: "בית ועד השכונות הערביות") ברחוב סלאח א-דין (כיום הגיבורים) בשכונת חליסה הערבית. לוחמים בפיקודו של יצחק סורוקה, לימים פרופסור בטכניון, כבשו את הבית, שהיווה עמדה ערבית קדמית חשובה מאוד. הלוחמים היו נצורים בבית יותר מ-20 שעות, עד שחולצו על חלליהם ופצועיהם. מטרות מבצע "ביעור חמץ" היו השתלטות על עורקי תחבורה
מרכזיים בתוך העיר, והתחברות עם מובלעות יהודיות בנמל ובשני המרכזים המסחריים בעיר התחתית. המבצע לא נועד להכניע את ערביי חיפה ולכבוש את שכונותיהם, אבל בפועל זה קרה בעקבות התמוטטות המערך הערבי הלוחם ובריחה המונית של ערביי העיר.