באלף הקודם, שנת 1995 פלוס מינוס, במרכז הספורט של מרכז חינוך ליאו בק התחלתי את משמרת הבוקר כמצילה בבריכה. תמיד הייתי בנאדם של בוקר וגם בשעות הראשונות יש תכונה כזאת של אנשים שלא חווים ככל שהיום מתקדם. אחרי חודשים בתפקיד אני כבר מזהה את השוחים והשוחות.
אבל אני מזהה אותם רק כשחיינים, לא בטוח שאם אפגוש אותם ברחוב אדע לומר מי זה מי. כמדריכת שחייה אני אוטומטית מתקנת להם את הסגנון בראשי; אחד לא משתמש מספיק ברגליים ואם רק אתן לו קרש לעשות כמה בריכות רגליים חתירה הוא יעוף קדימה כשיחזור לשחות מלא; ההיא לא טובלת את ראשה במים ואני תמיד חוששת שאם מישהו ישפריץ עליה בטעות היא תתחיל לטבוע; ויש את זה שבטוח היה שחיין או שהוא מתאמן לתחרות עם כפות השחייה שהוא חותר איתן. היו גם כינויים כמו: פּק-מֵן שתמיד גרם לי לחייך, הסבא כי הוא תמיד סיפר לי על הבת שלו והנכדים בגאווה או הצוללן כי היה יוצא לנשום רק כל עשר תנועות.
על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה / הַרוּקי מוּרַקַמי
נזכרתי ב"שחיינים שלי" כשקראתי השבוע בספרו של הַרוּקי מוּרַקַמי, שכל כך אוהב לרוץ עד שכתב ממוּאר לכבוד המאורע. וכך הוא כתב על אנשים במסלול בספרו על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה: "בשעות מסוימות של הבוקר אתה רואה פחות או יותר אותם אנשים על המסלול שלאורך גדת הנהר. אישה הודית נמוכת קומה המטיילת ברגל לבדה; כנראה בשנות השישים לחייה, אבל מבנה פניה מעודן והיא תמיד מטופחת. ובמפתיע – ואולי אין זה מפתיע כלל – היא לובשת בכל יום לבוש אחר… הרצון לראות איזה בגד תלבש היום הוא אחד ההנאות הקטנות שלי בריצת הבוקר." (עמ' 102). כך, לאורך הספר פגשתי טיפוסים ידועים יותר או פחות דרך הסופר היפני, שרץ (נכון לצאת הספר ב2007) מעל ארבעה עשורים במרתונים וטריאתלונים ברחבי העולם.
אני אוהבת לשחות, אבל האהבה הזאת לא הייתה ממבט ראשון, היא באה אחרי רתיעה גדולה ופחד משתק לצד משיכה לא מוסברת. בתקופת הלפני גיל 20 שלי הייתי "נכנסת" בפחדים ובעזרת חברי הטוב ובן זוגי דאז קיבלתי את מתנת המים המרפאים. גם אם אני פחות שוחה בשנים אלה מאז עזבתי את עולם הספורט, השחייה עדיין מגדירה אותי וחלק ממי שאני. אבל ריצה? לא ולא! אני לא אוהבת לרוץ, אני לא אוהבת את התחושה הזאת שאין לי מספיק אוויר ואני לא יודעת מתי כבר יעבור הכאב הצורב בבית החזה אחרי ריצה מאומצת. לא, אני לא רצה. אני מהצועדים בדרכים. אני באה ממשפחה של צועדים והייתי צריכה ללמוד לצעוד די מהר כדי להישאר בקצב של אחיי הגדולים שעם הגובה שלהם, על כל צעד של רגליהם הארוכות הייתי צריכה להכניס 2.5 צעדים משלי.
עם זאת, השבוע, זו הפעם הראשונה שחשבתי ברצינות לצאת לרוץ קצת לאורך נהר הירדן ולא רק לצעוד לצדו. כבר מספר שנים שבתי הבכורה מצאה הנאה בריצה למרחקים ארוכים והשנה אף השתתפה לראשונה במרתון טבריה ועל כך אני גאה בה מאוד. אבל בעודי אמא נלהבת ומעודדת, לא עלה בדעתי לנעול נעלי ריצה. הַרוּקי מוּרַקַמי, לא "מוכֵר" לקורא את הריצה, בכתיבה צנועה הוא מתאר את הפרטים הקטנים שנעים בראשי כעת כמו סרט קולנוע איכותי בו מכלול הפרטים לוקחים אותי לטיול ואני חשה שהייתי ממש שם. כך רצתי עם מורקמי במרתון ניו יורק, ביקרתי במסצ'וסטס ואפילו למדתי על העיר מרתון ביוון, שהתחילה את כל הבלגן הזה.
בכל זאת, זה לא ספר על ריצה, זה ספר על סופר שרץ. יש לי עשרות ספרים שכתבו סופרים על הכתיבה וזה של מורקמי הוא אחד הטובים ו"את רוב הדברים שאני יודע על כתיבת רומנים למדתי מן הריצה על הכביש מדי בוקר." (עמ' 87). ויש לו דברים מרתקים לומר על כתיבה, כך שהתיישב בי החשק לפחות לנסות לרוץ איתו.
מחבל אחד ושלושה קליעים
אני מוצאת שבחירת הספרים איכשהו תמיד שזורה בחיים שמחוצה להם וכנראה לא במקרה, קראתי ספר זה לצד היכרותי עם סיפורו של איש ברזל, שקליע עופרת עצר אותו מלרוץ במרתון ניו יורק, שעבד כה קשה כדי להתקבל אליו בכבוד. השבוע, לפני שנתיים כבה אורו של האתלט אור אשכר זיכרו לברכה. יחד עם שניים מחבריו הטובים יצאו לרחוב דיזינגוף בתל אביב לשמח חתן וכלה. מחבל אחד ושלושה קליעים עמדו בדרכם. החברים משתקמים עד היום, אך אור לא זכה להמשיך בחייו.
מורקמי מספר על שני ספורטאים צעירים שהכיר והיו מיועדים לאולימפיאדה ונהרגו בתאונת דרכים. "גם עתה, כשאני רץ השכם בבוקר על המסלול מסביב לג'ינגו-גיאן…אני נזכר מדי פעם באנשים האלו. קורה שכאשר אני פונה בעיקול נדמה לי כאילו הם עומדים להופיע מולי, רצים בדממה ורק אד לבן עולה מנשימתם. ואז אני תמיד חושב לעצמי: אחרי שעמדו באימונים כל כך מפרכים, לאן נעלמו כל מחשבותיהם, כל התקוות והחלומות והתוכניות שנשאו בליבם? אני תוהה אם מחשבותיו של אדם נעלמות כך, לשווא, עם מות הגוף." (עמ' 81-82).
הסיפור היפה שנולד מתוך המציאות הקשה שנחתה על משפחת אשכר
איני יודעת, אלה מחשבות שככל הנראה תמיד יעסיקו אותנו. מה שאני כן יודעת ומכירה זה את הסיפור היפה שנולד מתוך המציאות הקשה שנחתה על משפחת אשכר. אור היה האתלט ושני אחיו לא התכוונו להשלים מרתון בחייהם. אולם לאחר מותו ולזכרו החליטו להתאמן ברצינות במשך חודשים ולרוץ לזכרו את מרתון ניו יורק. המחווה כשלעצמה מרגשת עד מאוד, אך מה שמדהים הוא, שאחיו הצעיר של אור, אייל אשכר, שאף פעם לא ראה את הריצה אלא כחלק מעידוד של אחיו, ממשיך לרוץ. ההתחלה הייתה לרוץ לזכרו של אור והוא חשב כי בזה זה יסתיים עבורו, אך הוא מתמיד בפעילות והשלים מאז מרתונים ואף טריאתלונים – מלרוץ לזכרו, אייל רץ כעת לאורו.

הספר הזה מעניק תובנות מעניינות על החיים, כל כך הרבה סימונים סימנתי בו וקצרה היריעה מכדי לצטט הכול. נדמה לי שכל אחד יוכל ליהנות מממוּאר זה, כי דרך היותו אצן והיותו סופר מורקמי פותח דלתות להארות והבנות ובעיקר מחשבות על עולמנו. "הרי אין אדם היכול להמשיך לנַצֵחַ לנֶצח. בכביש המהיר הזה שנקרא החיים אי אפשר להמשיך לנסוע לעד אך ורק בנתיב העקיפה." (עמ' 61). איכשהו, אני יכולה לחשוב על מצבים רבים ואנשים רבים עוד יותר שכדאי היה להם להרהר בתובנה זו.
"אפשר לא להחזיר לך את הספר?" שאלתי בתוספת תצלום את חברתי שהשאילה לי אותו. "באהבה," היא ענתה. כך ניכסתי לעצמי גם את הסימניה היפה שהיא איירה ואתם יכולים לראות בתצלום המלווה כתבה זו. ובנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר מהספרייה הפרטית שלי – אז התשובה כאן די ברורה ועל מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה נשאר באמתחתי. אחד ממדפיי מוקדש לספרים על כתיבה ויש שם בדיוק מקום מתאים לסופר יפני, שביקש שביום מן הימים יכתבו על המצבה שלו "לפחות לא הפסיק לרוץ עד הסוף". אני מאחלת להרוקי מורקמי שיחיה עוד שנים רבות וטובות, שימשיך לרוץ ולכתוב. ומי יודע, אולי אתן בקרוב צ'אנס לנעלי הריצה.
פרטי הספר:
על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה מאת: הַרוּקי מוּרַקַמי, כתר ספרים, 2010.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
כמות החתיכים בבריכת לאו בק!
למי בכלל היה זמן לשחות?
היום אין את החתיכים ואין את הבריכה.
רשימת הדברים הטובים בחיפה שנסגרו ונעלמו מתארכת כל שנה.
לפני 30 שנה כולנו היינו חתיכים נראה לי☺️
אכן ציער אותי לשמוע שאין כבר בריכה בליאו בק… אולי ישתקם העניין יום אחד.
שבת שלום.