ויסות רגשי הוא מצב בו המערכת הרגשית מאוזנת ומתכווננת לפי מצבים. למעשה זהו מנגנון שמאפשר שליטה על הרגשות ועל התגובות, מונע תגובות אוטומטיות קיצוניות, מונע אימפולסיביות ומאפשר איפוק.
התגובה הלא מידית, ללא שליפת תגובה ממערכות ההישרדות, מאפשרת להגיב לדברים במידתיות, בכמות ובדרך ששי בה ביטוי אך אין בה תוקפנות ואלימות, וביחד עם זה לבחון את המתרחש ולחוות יציבות רגשית. ויסות רגשי נותן יכולת להציב מטרות, ליצור קשרים, לבטא ולהגיע לתוצאות בלי לאבד אנרגיה על כעסים וזעם.
כשדוני לא מקבל את מה שהוא מבקש, הוא צורח וזורק כל מה שמגיע אל היד שלו, חוזר ודורש לקבל את הדבר. זה יכול להיות ממתק, משחק, להישאר ער אחרי שעת השינה, השלט של הטלוויזיה או כל דבר אחר שברגע הזה הופך למרכז ההוויה.
אחר כך הוא בוכה מרורים, וכשאחד ההורים בא להרגיע אותו, הוא דוחף ובועט ומזיז את הראש לצדדים בצעקות שהולכות ומתגברות. לאחר שנותנים לו את הדבר שביקש ודרש, הוא נרגע. לא נרגע בהדרגה אלא מיד. כאילו לא הייתה התפרצות זעם רגע קודם לכן.
המעבר מזעם מתפרץ לרוגע כל כך מהיר עד שמי שמסתכל מהצד, עלול לחשוב שהייתה פה מניפולציה מתוכננת, הצגת אימה, שדוני לא באמת מרגיש את הדברים אלא רק כאילו, כדי לקבל את מה שהוא רוצה.
אבל בשביל דוני זה משבר ותחושת חורבן, חוויה שמגלה שאיון לו כלים פנימיים, רגשיים, להתמודד עם סירוב, עם שינוי וגם לא עם הסביבה כאשר אינה מדויקת לרצונו, ובלי כלים הוא עובר התרסקות פנימית והתפרצות. כאשר דוני מקבל את הדבר שרצה הוא חש הצלה. הירגעות של כל המערכות, שחרור העומסים ורוגע.
הצפה רגשית, התפרצות ובכי
כמבקשים מדוני (בן 5) ללכת להתקלח, או לשבת לשולחן לאכול עם כולם, הוא מתעקש שאינו רוצה, צורח, זורק דברים, ובוכה. "לא רוצה לא רוצה לא רוצה, תעזבו אותי, דייייי"… התחושה היא שהוא מוצף.
הצפה רגשית מונעת מהתפקודים האחרים לפעול, והאנרגיה מתנקזת לרגע המלחמה וההתפרצות. לפעמים אבא לוקח אותו בכוח למקלחת, שם דוני נרגע, אפילו נהנה לשחק במים ובפעמים אחרות המאבק נמשך עד שאחד הצדדים מתעייף ומוותר.
בדרך כלל זה ההורים. אמא מנסה להאכיל את דוני תוך כדי תנועה, לפעמים ממש רודפת אחריו עם האוכל, והוא נוגס מדי פעם וממשיך להתעצבן. כשהגיעו אלי להתייעצות ואמרו שיהיה להם קשה לסמן גבולות וללמד את דוני לווסת את הרגשות שלו ולהגיב אחרת, בקשתי מהם להרהר לרגע בגבר שדוני יהיה כשיגדל ובהתנהגות שלו במערכות היחסים העתידיות שלו בלי כלים לעידון ומיון רגשות, בלי כלים לוויסות רגשי והתנהגותי.
האם יהיה גבר אלים? מתפרץ? האם יאבד כך מקומות עבודה וחברים? האם יזיק לבנות הזוג שלו ולילדיו? את לוקחת את זה רחוק הם אמרו לי, אבל כשחשבו על זה הבינו שעכשיו זה הזמן ללמד את דוני לכוון ולאזן את הרגשות שלו במצבים המשתנים, לפתח מנגנוני שליטה רגשית ולעצור את הדחפים האימפולסיביים שמובילים אותו להתנהגויות קשות ולתחושות קשות מול הסביבה.
היום דוני חושב שבלי להתפרץ הוא לא יקבל את מה שהוא רוצה. כאשר מסרבים לו או מבקשים ממנו לעשות דבר שאינו רוצה לעשות, הוא מרגיש שתוקפים אותו ועליו להתגונן ברמה גבוהה עד לכדי תחושה הישרדותית, כאילו יש איום על חייו.
לפעמים זאת חרדה שתוקפת ובפעמים אחרות זאת תחושה שהוא חייב להילחם כי יש פה איום לא מובן ורק כך יוכל להתמודד אתו. ללמד ולתרגל ויסות רגשי, זה ליצור תהליך צמיחה שמאפשר לגלות עוצמה פנימית, רבדים עמוקים של רגשות מסוגים שונים ופיתוח מיומנות לנהל אותם.
כאשר דוני ידע לנהל את הרגשות ולפתח מערכת תגובות חלופית, ללא התרסקויות וקריסות פנימיות ללא תחושת איום והתגוננות, יוכל להתפתח כאדם וליהנות מעושר רגשי מאוזן, להשיג מטרות ולהתחבר לסביבה ללא הרגשות הקשים.
לנהל את התהליכים הרגשיים
השימוש הנכון באנרגיה הרגשית מעצים ומייעל את היכולת להתפתחות של מאגר הרגשות ומבחר הרגשות שאפשר לאדם להרגיש, מעבר לטוב או רע, שחור לבן.
תהליך הוויסות הרגשי מתפתח מאז שהתינוק נולד. יש אומרים שאפילו מאז תקופת העוברות, ימים בהם העובר קלט את הרגשות של האם ואת החוויות שהאם עברה בזמן ההיריון. הוויסות הרגשי הוא תהליך למידה, בו הילדים מגיל צעיר לומדים לדחות סיפוקים, לבטוח בסביבה, להתמודד עם מצבים. בשלב ראשון ההורה מספק לתינוק את הביטחון בסיפוק כל הצרכים.
ההורה מרגיע, מאכיל, מנקה ומעניק חום ואהבה. המעבר העדין וההדרגתי בין סיפוק הצרכים על ידי ההורה לבין הדרך לוויסות עצמי עוזר לתינוק לפתח כישורים רגשיים. לא הכל תלוי בהורים, אבל הרבה תלוי בהם. יחד עם זה ישנם תהליכים פנימיים אצל התינוק הקשורים בהתפתחות גופנית ושכלית, התפתחות נוירופיזיולוגית, כמו גם מאפייני אישיות.
רחל ושי עומדים להתגרש. הם הגיעו אלי רגע לפני שהלכו לבית משפט לענייני משפחה, בתקווה שאפשר עוד להציל משהו מהזוגיות המיוסרת שלהם. שי סיפר שרחל סובלת מהתפרצויות זעם. "היא צורחת כל הזמן. אי אפשר לדבר איתה. התגובות שלה הן תמיד צרחות וכעסים, וכולם אשמים חוץ ממנה, ובסוף היא בוכה ואני כבר לא יודע על מה אני עוד צריך להתנצל. נמאס לי מזה.
איך היה אצל ההורים שלי? אני לא ממש זוכר, היה רגוע יחסית. אמא ניהלה את אבא והוא שתק ועשה מה שהיא אמרה לו. אני לא כמו אבא שלי. אני רוצה לעשות דברים אבל בדרך שלי ובקצב שלי, ובלי צרחות ואיומים. זה משבית אותי לגמרי כי אני לא יכול להתמודד עם הדבר הזה. זה ממש כמו טירוף. צרחות, מנופפת בידיים, רק חסר שתזרוק עלי משהו. זה קשוח".
רחל ספרה שהיא מרגישה שלא מבינים אותה, שלא שומעים או רואים אותה. "הוא לא רואה כלום מה שקורה סביבו. הילד שופך משהו, הוא מתעלם. הכלים בכיור, הוא לא שם לב. אני מרגישה שהוא מצפה שאני אעשה את הכל לבד. אני מנסה להגיד לו שיעזור, שנעשה ביחד כי שנינו מגיעים הביתה אחרי יום עבודה, אבל הוא לא מקשיב.
אני אומרת לו, בוא ננקה עכשיו את המטבח. הוא מתמהמה. זה מחרפן אותי. אני משתגעת מזה. את חושבת שאני רוצה להתפרץ? זה חזק ממני. הוא משגע אותי. בעבודה אני לא ככה. גם שם לפעמים משגעים אותי אבל אני לא מתפרצת שם. אני בולעת את זה ועוברת הלאה. בבית אני לא שותקת. איך היה בילדות שלי? ההורים שלי? הם תמיד רבו. אבא צעק ואמא בכתה. אני כנראה יצאתי על אבא. זה לא מצחיק כי אני זוכרת שהוא פגע באמא אבל אני לא חושבת שאני כמוהו לגמרי. שי פשוט אדיש, וזה מוציא ממני את הרע, את הזעם".
בכל רגע אפשר להתחיל שינוי
כאשר הוויסות הרגשי לקוי, אדם יגיב בצורה מוגזמת ולא פרופורציונלית לא מידתית. כל דבר קטן יכול להכעיס או לגרום להתפרצות, וכאשר התגובה היא שמחה אז התגובה היא התלהבות מוגזמת ובלתי נשלטת.
חוסר ויסות רגשי יכול גם לגרום לתגובה אדישה, חוסר תגובה לדברים קשים בעלי משמעות בזמן שדברים פשוטים ולא חשובים זוכים לתגובה דרמטית כמו התקף זעם, בכי, התנהגות אלימה כלפי חפצים, כלפי האדם עצמו או כלפי אחרים.
חוסר היכולת להיות בוויסות רגשי יכול להיות גורם סיכון בתחום החברתי, הזוגי והמקצועי, יביא להרבה מאד סכסוכים ועימותים, מריבות ותקלות בתקשורת. דרך תרגול והתנסות, הצבת גבולות והענקת חיזוקים, ניתן לעזור לילדים כמו גם למבוגרים שלא הצליחו לעשות זאת קודם, לפתח ויסות רגשי, לפתח את היכולת לכוון את הרגשות, לאזן את הרגשות ולהתנהג בתגובות מאוזנות ובפרופורציה, בהתאם לסיטואציה.
הפרעות בוויסות רגשי יכולות להיות תוצאה של קושי בילדות. חוסר ביטחון ביציבות המשפחה, איום שהילד סבל ממנו, קושי תקשורת עם אחד ההורים או עם שניהם, הורים של היו מודל טוב לחיקוי עבור הילד ואולי בעצמם חוו התקפי זעם ותגובות קיצוניות, כמו גם כישלון להתמודד עם מצבים משתנים וחוסר יכולת של ההורים לנהל את התהליכים שילד שלהם עובר.
גם שינויים הורמונליים בגיל ההתבגרות יכולים לגרום לתקופות של ויסות רגשי לקוי. בנוסף יש כישורי למידה וכישורי קשב שיכולים להשפיע, בעיות שפה או טלטלות רגשיות שהילד, המתבגר או האדם הבוגר עוברים, ויוצרים תגובות קיצוניות ובלתי מידתיות.
כמו הילדים גם המבוגרים עם הפרעת קשב מגיעים לעתים לתגובות מתפרצות בהיעדר בהיעדר ויסות רגשי. במצבים של תחושת חוסר שליטה על אירועים, חוסר יכולת להתמודד עם קשיים, קושי לקבל ביקורת וחוסר יכולת להיות בהקשבה לתהליכים ארוכים, אנשים שהוויסות הרגשי שלהם לקוי יסבלו מהתקפי זעם, התקפי בכי, תחושת מצוקה גדולה וקושי לשלוט על התגובתיות ועל ההתנהגות. גם ברגעי התרגשות התגובות תהיינה מוגזמות, מתלהבות ללא שליטה עד כדי אלימות.
אצל ילדים אפשר לראות התנהגות אלימה כאשר יש קושי בביטוי המילולי לפני רכישת שפה, כאשר אין תחושת שייכות חברתית וכאשר הבית, המשפחה הקרובה, אינה נותנת מרחב מוגן להתפתח בקצב האישי. זהו מעגל, בו חוסר ויסות רגשי גורר כישלון חברתי, מרחיק גם את אלה שאוהבים.
צורך באהבה, בתחושת ביטחון, בהכרה ובהערכה, לא מתמלאים והכשל החברתי גורר עוד כעסים ועוד התפרצויות. זהו מעגל של סבל שיש בתוכו הפרעות אכילה, כי האוכל מנחם לרגע, יש בו הרס של חפצים, והרחקה של כל מה שהילד או המבוגר, בעצם רוצה לקרב. זה יכול להגיע לנדודי שינה, נטיה למצבי רוח, תסכול רב ולעתים גם פגיעה עצמית.
למרות שתהליכי הוויסות הרגשי מוטמעים בילדות, היכולת לפתח כלים להתמודדות, לוויסות ולגמישות רגשית, קיימת גם בגיל מבוגר. הדרך הדרגתית וצריך להיות במודעות מלאה בכל אחד מהשלבים עד למצב שבו התהליך מוטמע ויש צמיחה והתפתחות להרחבת הכלי הרגשי ומניעת הצפה רגשית והתפרצויות.
כמבוגרים זה יכול לקרות לכל אחד, הדבר הזה שגורם להתרגז מאד, להגיב קשה, להתפרץ בלי פרופורציה לעניין. במבט לאחור זה תמיד נראה טיפשי ומיותר, אבל באותו רגע מתוך ההצפה הרגשית זה נראה שאין דרך לעצור את הסף. ובכן יש דרכים, אבל זה דורש תשומת לב רבה והרבה אנרגיה של מודעות עד שהדברים יכנסו לשגרה של התנהגות ורגש בוויסות מאוזן.
כל דבר מעצבן אותו
נירה לא מבינה למה הבן שלה, נאור, נוזף בה בכל פעם שהם נפגשים. "מה כבר עשיתי לו? שאלתי איך הילדים, והוא ישר התנפל עלי כאילו אני מאשימה אותו שהוא לא אבא טוב ושהוא מזניח את הילדים שלו מאז שהתגרש. לא התכוונתי לכלום, שאלתי שאלה תמימה והוא התפרץ עלי כאילו באתי להרוג אותו. אחר כך הוא נרגע, אבל הוא לא מתנצל. אני חושבת שהוא לא שם לב מה יוצא לו מהפה כשהוא כועס. בגלל זה גם אשתו עזבה אותו. אני לא יודעת איך עוד יש לו חברים עם ההתפרצויות שלו.
איזה ילד הוא היה? הוא היה ילד מאד חכם אבל היה לו קשה בלימודים, והוא היה כועס הרבה על המורים ועל הילדים בכיתה. אחר כך הסתדר כשגדל קצת, הלך לבית ספר מקצועי ושם הוא הצליח לעמוד בדרישות.
כולם ידעו בכיתה שלו שאסור להגיד לו כלום כי הוא מיד מתפרץ וצועק ולא כדאי להתעסק איתו. אני גם כבר מעדיפה שיבוא פחות. הוא בא ויושב ואני כבר לא מעיזה לשאול ולא לדבר. יושב ושותק, ואוכל משהו, והולך. אני לא רוצה להכעיס אותו ואני גם קצת מפחדת שהוא יתחיל להתפרע כי אצל אשתו הוא שבר את הטלוויזיה, הרס לה חצי בית.
איך אני יודעת? כי אני נתתי כסף שיקנו חדש. היא, אשתו, רצתה שילכו לטיפול, שילמדו אותו להירגע אבל הוא לא היה מוכן".
אז איך מתקנים מערכת ויסות רגשי שאינה תקינה? במודעות, במחשבה, בהבנה שבלי לשים לב זה לא יקרה לבד ואין אלא להשתדל עד שהדבר ישתנה. זה מתחיל בלעצור רגע לפי התגובה ולהתבונן מה באמת מתרחש, בהבנה שיש שתי תמונות בכל נקודת זמן – האמתית והרגשית. כאשר התמונה רגשית אינה בוויסות היא משתלטת, התמונה האמתית הופכת מטושטשת והתגובה של האדם קיצונית ובלי פרופורציות.
אז בתחילה צריך לברר את המצב כדי להבין איזה עוצמת רגש להפעיל. השלב הבא הוא להעריך את מידת הפרשנות המיוחסת למצב מול פרשנות חלופית שאינה מאיימת. בשלב הזה, אפשר לחוש בגוף את הלחץ והשינוי. חום הגוף משתנה, יש לחצים בחזה, בשרירים, לפעמים הראיה לא נקיה וכאילו כל האנרגיה הפנימית מתחילה להתכוונן להתפרצות.
לעתים זה מלווה בתחושת חוסר אונים או אין ברירה אלא לפעול באלימות, אך על האדם להפעיל אנרגיה חזקה של מודעות לעצור את זה ולהרגיע. להתבונן בתגובת הגוף ולהרגיע דרך נשימות עמוקות, על ידי התבוננות חוזרת על מה המציאות האמתית, על ידי דיבור פנימי חיובי שמעודד שלווה ועוצמה ללא התפרצות כדי ליצור רגש חלופי לחוסר האונים ולכעס, ולהישאר בחוויית שליטה על העצמי ולעתים כתוצאה מכך גם ניהול נכון של הסיטואציה.
כשיש רצון יש דרך
תרגילי קשיבות, מיינדפולנס, עוזרים למקד את תשומת לב ברגע הנוכחי, ללא שיפוטיות וללא היצמדות. הדבר מגביר את היכולת למקד קשר, להתנתק מתבניות התנהגות ותגובה, ולווסת את המערכת הרגשית מתוך מודעות למה שבאמת קורה.
כאשר הילדים הצעירים זוכים להקשבה למצוקה שלהם מצד הוריהם, מקבלים חיזוקים, אישור רגשי ותחושה שמותר להרגיש ולבטא רגשות גם אם הם עצב, כעס, היעלבות, חוסר ביטחון כמו גם שמחה וחוויות של הצלחה, הם מפתחים ויסות רגשי, מפתחים כישורים רגשיים.
כאשר הילד גדל בבית בו אסור להרגיש, בו כל הרגשות מתקבלים בבוז, ובחוסר אמפתיה, כמו: למה אתה בוכה? מה אתה מתלהב? מה אתה עושה עניין משטויות? וכדומה, הילד לא מרשה לעצמו לבטא רגשות ועוצר את ההתפתחות של הכלים לוויסות רגשי.
כאשר הילד מקבל הבנה, חיבוק, הקשבה, משוב חיובי מההורים על התמודדות וחיזוקים והכוונה כאשר קשה להתמודד, הוא יכול להתפתח בטבעיות למצב בו האיזון הרגשי לא מופר ואין הצפות רגשיות שיוצרות התפרצויות.
אפשר להיעזר בדמיון מודרך בטיפול באמנות, לתרגל את הגוף ואת הנפש לגמישות ולהירגעות גם במצבים מורכבים. המבוגר כמו גם הילד, זקוק לגבולות כדי לווסת את עצמו, לדעת מה מותר ומה אסור ואיך להרגיש את החופש לבטא מגוון רגשות בלי לחצות את גבולות המוסר, הערכים, הגבולות שמתאימים לחברה ולמשפחה בה האדם נמצא.
הכי חשוב זה לא להתעלם, לא להסכים להתנהגויות של הצפה מצד בני זוג וילדים, ולבקש עזרה של מטפלים מקצועיים לשפר את כושר ההתמודדות של האדם עם מצבים רגשיים.
פינוק והתעלמות במצבים של התנהגות שלילית, מחזקים את ההתנהגות השלילית. כאשר המסר הוא שיש גבול, ולא הדרך האלימה או המתפרצת אינה מקובלת, זה מאלץ את האדם למצוא דרך טובה יותר ויעילה יותר כדי לשמור על מערכת היחסים שלמה.
נאור, הבן של נירה, יודע שהתגובות שלו אינן מידתיות אבל הוא עדיין בשלב שהוא נותן לעצמו צידוקים ומסרב לקחת אחריות על ההתפרצויות.
"כשמשהו מעצבן אותי אני לא רואה בעיניים. באותו רגע אני רואה רק שחור. זה יכול להיות זבוב או פיל זה לא משנה. אם זה פוגע בי אני מגיב בכל הכוח. אם אני מבין שאני פוגע בילדים? באשתי? הם פוגעים בי לא אני בהם. הם גורמים לי להתנהג ככה. לפעמים אני רואה שעשיתי עניין גדול ממשהו קטן אבל זה הם, הם לא מכבדים, לא מקשיבים לי ועושים מה שהם רוצים. כן אני עצבני, יש לי פתיל קצר. תמיד הייתי ככה, מה לעשות".
השאלה העיקרית שעלנו לשאול בבואנו להתייחס למי שסובל או סובלת מחוסר ויסות רגשית היא האם האדם שסובל מחוסר ויסות רגשי מודע לנזק שהוא גורם לעצמו ולאחרים, והאם הוא מוכן להתאמץ וללמוד דרך אחרת, כזאת שלא תאפשר לתגובות האוטומטיות לפעול.
האם הוא מוכן להכניס מודעות להתנהגות, לתחושה ולרגש, מוכן לצמוח. זה דורש להבחין בחוסר השליטה שמתרחש, בשינוי המיקוד- ממיקוד בנקודת האירוע להתרחבות והתבוננות על התמונה הגדולה, זה להבין שבמצבים של הצפה רגשית כדאי להתרחק ולנשום עד שהאיזון יחזור במקום להגיב באוטומט מתפרץ והרסני. כאשר יש רצון, יש דרך.
לנהל את עצמך בחיוביות
מחקרים שנעשו על ויסות רגשי התייחסו גם לוויסות רגש חיובי, והסתבר שיש מי שמתקשה לשאת שמחה, אהבה, מחמאה או כל דבר אחר שמעורר הערכה וחווית שייכות והצלחה.
באחד המחקרים הסתבר כי הקושי לקבל רגשות חיוביים מעורר חרדה ודיכאון, משמע דווקא כאשר האדם מתמודד מול שמחה והערכה, הוא חווה הצפה רגשית שמובילה לתחושות שליליות כמו חרדה ודיכאון, מחשבות מטרידות ומתחים.
בעוד הבעה רגשית עוזרת ביצירת תקשורת ושמירה על בריאות הגוף והנפש, הימנעות מהבעה רגשית עלולה ליצור חרדות, קושי להתבונן על עצמנו כחלק מהחברה, קושי לראות את האחר ואת דרכו הנפרדת. קוראים לזה מנטליצייה.
מצב בו האדם ער למה שעובר על אחרים בסביבתו ולא נתקע על עצמו ורצונותיו, מקבל תמונה רחבה של המציאות ויחד עם זה הוא מגדיר את עצמו בנפרד. יש לו נקודת מבט שמאפשרת לזהות את המציאות, יודע להבהיר לעצמו את תחושותיו ומספר לעצמו שהוא יכול להתמודד בלי להיות מוצף רגשית.
הפרט מתבונן על עצמו ועל הסביבה, מבחין ומבין את הדומה והשונה מתוך תחושת ביטחון, או אז הוא מפעיל את הוויסות הרגשי. הכשל של תהליך המנטליזצייה הוא בפרשנות שנותנים לאחרים, בתרגום לא נכון שקורה לעתים לתנועת גוף, מבט או אמירה, וניסיון לתרגם את האחרים לפי עצמנו. בשפה מקצועית קוראים לזה לעשות השלכה.
כמו חוסר שליטה כך גם שליטת יתר יכולה לפגוע באדם מבחינת העושר הרגשי שהוא חווה ומביע. שליטת יתר רגשית יכולה לדכא רגשות ולפגוע באדם. לעתים שליטת יתר זוכה לעידוד, מילים כמו "הילד רגוע תמיד, הוא לומד ומתנהג למופת", ובעצם אין התמודדות עם מגוון רגשי ואין התפתחות של הכלי המווסת. הילדים המרצים, השקטים, אלא שלא מעזים לפרוץ גבולות ונדמה שהם טובים ושטוב להם, עלולים לפתח הפרעות אובססיביות או קומפולסיביות, מבקשים לעתים מערכות יחסים בהן הם נשלטים, כדי להרגיש טוב עם עצמם.
המערכות הפנימיות של ספונטניות ואינטואיציה מוחלשות והמערכות שאחריות על ויסות דחפים ואיפוק מחוזקות. יש שאומרים שגם איפוק דורש כוח, ואכן כך כאשר יש מודעות בתהליכי הרגש וההתנהגות.
כאשר התגובה היא מתוך הצפה רגשית בצורה קיצונית ולא מידתית, האדם חווה כל גירוי כאילו נוגע ופוגע בו ישירות, וכל תקשורת היא בסיס להתפרצות. איכות החיים נפגעת ויש אובדן אנרגיה וקושי לחוות אושר. האדם חווה את הסביבה כמרחב לא בטוח, לעתים אפילו מרחב עויין, והחיים נמצאים במתח ובסערה מתמדת, גם כלפי עצמם וגם כלפי הסביבה.
לעומת זאת, היכולת לקבל את מה שמרגישים, לעבד את הרגש ולהגיב מתוך שיקול דעת ומודעות לתגובה ולהתנהגות, לווסת את עוצמת הרגש, המינון של התגובה, להבדיל בין התהליך האוטומטי והתהליך המחושב, כל אלה משפיעים לטובה על תחושת הקיימות, העוצמה, השייכות ועל איכות החיים.
כדי ליצור איכות חיים, כדאי לטפח את הוויסות הרגשי, לשפר בכך את התקשורת במערכות היחסים האישיות והמקצועיות ובעיקר, להתבונן על העצמי כעל אדם ראוי, בעל ערכים ובעל יכולת ניהול עצמי חיובית.
כתבה מצוינת!
תודה!