בעשור האחרון, בכל שנה מחדש, אני מגיעה לחודש יוני, חודש הספר העברי, בהתרגשות עטופה בערימת משימות ואירועים, שלא ברור איך יתממשו. ב-2014 יצא לאור ספרי הראשון, ספר ילדים, בית התאומים המסתובב. זו הייתה השנה הראשונה בה השתתפתי כסופרת בשבוע הספר, שאז הוצג ונחגג בכיכר רבין תל אביב.
הבנות היו קטנטנות והיה מאתגר להנדס את שהותי בתל אביב לצד מסיבות סוף השנה ושאר החיים, שלא עוצרים לכבוד המאורע. בכל זאת, גיוס סביבתי מרשים גרם לזה לקרות. בכל שנה חשבתי שיהיה קל יותר, אך ככל שהילדים גדלים, מתרבים גם האירועים וההחלטה שלי לחזור לתואר נוסף באוניברסיטה, מסכמת את חודש יוני כמלא מתח לצד הנאה.
פחות זה הרבה יותר / ליאו בבאוּטה
אולי זו הסיבה שכשחיפשתי ספר קריאה מערימת הספרים הממתינים בתור הכניסה לספרייה החדשה שלי, שלפתי את פחות זה הרבה יותר, המלווה אותי עוד הרבה לפני "אתגר חודש יוני", כי משימות החיים הם באופן כללי מאתגרות וכדי לא לשכוח את ייעודי, חלומותיי ומטרותיי, נעזרתי, בין היתר, בספרי קריאה מסוג "עצות לחיים".
קראתי כה רבים כאלה וכתלמידה רצינית, יש לי רשימות ועצות שאימצתי, לאחר בחינה, אל חיי. במשך השנים, העברתי את מרביתם הלאה, כי רציתי שיעזרו גם לאחרים. אז למה ומדוע בחרתי להשאיר את הספר הזה אצלי? תהיתי ושלפתי אותו מהמדף, בטוחה שארפרף בו, אגיד 'אה, זה כבר ברור לי, אני לא צריכה' ואעביר אותו הלאה.
ליאו בבאוּטה, כותב הספר, מתחיל במה שתמיד מייגע אותי ונראה שכל ספרי העצות מתחילים מאותו סיפור אישי; 'הייתי בעודף משקל, חובות כספיים, בלה, בלה, בלה'.
מצד שני, אנשים צריכים לעיתים להיות ממש למטה כדי להתחיל לטפס למעלה ולרוב, רק ניעור רציני מוציא אותם מהקוֹמה הקיומית, אז נקודת ההתחלה הזהה לא צריכה להפתיע. בכל אופן, זה בכלל לא משנה מה עבר או לא עבר עליו, מה שחשוב הוא העצות שוות הזהב שיש לו להציע.
"מינימליזם" – דרך המלך
כן, היו דברים רבים שיישמתי מאז קראתי אותו לראשונה. הנושא הזה של לפשט דברים – מה שאחרים מכנים "מינימליזם" – הפך לדרך עליה אני מקפידה לצעוד, גם אם המסע שלי לשם ארוך. המינימליזם נכון לכל תחום בחיים.
ההסבר הפשוט שאני יכולה להציע הוא תרגיל מעשי:
- לקחת ערימה של 30 חולצות שבאמתחתנו ולהניח אותן לפנינו.
- להחליט מראש כמה חולצות אנחנו באמת צריכים ולכמה חולצות יש לנו מקום במדף. נניח שהחלטנו על 20. אז המשימה שלנו היא להיפטר מ10 חולצות, שליש מהערימה. לא פשוט.
- לגבי כל חולצה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם היא עולה עלינו? האם אנחנו מעוניינים בה? (אולי פעם היא הייתה להיט והיום נמאסה) האם לבשנו אותה בארבע עונות האחרונות? אם אחת התשובות היא לא, החולצה עוברת הלאה.
הרבה מכם יפתיעו את עצמם כשבסוף ייפטרו ממחצית הערימה ולא רק שליש ממנה.
עתה, יישמו את העיקרון הזה על שאר החפצים בבית, על רשימת המטלות שלכם, על הבחירות שלכם בחיים. אפשר להגיע רחוק מאוד עם עיקרון המינימליזם.
ללמוד לומר "לא"
אחד הדברים שהיו לי קשים מאוד ליישום בעצותיו של בבאוטה הוא ללמוד לומר "לא". היום, אחרי שנים של יישום, כבר קל לי לסרב. כי אני יודעת שבסופו של דבר לא אעשה שום טובה לעצמי או לאחר המבקש, אם אענה לכל בקשה שמגיעה אליי.
במילותיו של הסופר: "אם נתחייב כל הזמן למה שאחרים רוצים, לעולם לא ייוותר לנו זמן לעצמנו." זה לא יבוא ביום אחד, אך תראו שככל שהזמן עובר, פחות דברים שאינם קשורים למטרותיכם בחיים תופסים מקום וכך, מתפנה זמן לעשייה שלשמה הגעתם לכאן, בין אם זה בעבודה, על עצמכם, בבית או פשוט זמן לבלות עם האהובים.
בכל זאת, למרות שבמהלך השנים פישטתי את מטלותיי כדי שאוכל להתרכז רק בשלוש-ארבע מטלות-מטרות העל שלי, הגיע יוני ואני שוב מתוסכלת. מה שקורה הוא שמרוב תסכול, היכולת להיות יעילה בזמן שכן יש לי – פוחתת. תוסיפו לזה את המלחמה הארוכה-מייגעת-כואבת-צורבת הזו ואת הרצון לבדוק כל הזמן ידיעות "האם שבו אלינו החטופים?", כי ברקע, לא משנה מה אני עושה, זה מה שאני מתאווה לשמוע.
כדי להצליח לעשות את היומיום, אי אפשר לקרוא נון-סטופ ידיעות או להשאיר ברקע את החדשות משדרות או לשוטט בעולם הווירטואלי ולראות מה אחרים עושים בשעה זאת. גם בלי המלחמה, רשת האינטרנט טוותה את קוריה ולמרות שיש בה טוב, היא מוצצת את דם זמננו בעולם הממשי.
קצת מתוך הספר:
הספר של בבאוטה ראה אור בישראל ב2011 וכבר אז הוא כתב: "קשה להישאר מרוכזים במטלה כאשר הפיתוי של האינטנרנט נוכח בכל רגע ורגע." הוא מציע, ובצדק לדעתי, לעבוד, לפחות לכמה שעות, באופן לא-מקוון. נראה לכם לא אפשרי? ייתכן ואתם מכורים.
קראו מה הוא כותב: "האינטרנט הוא התמכרות ככל התמכרות אחרת, גם אם לא מבינים זאת. פירוש הדבר שאם תנסו לעבוד כשאינכם מחוברים לאינטרנט, ייתכן שיהיה לכם קשה מאוד – יותר ממה שחשבתם. בתור מכורים, ייתכן אף שאינכם מוכנים לשקול עבודה ללא חיבור לאינטרנט."
אלה רק דוגמאות קטנות ממה שיש לספר להציע. נכון, הוא יחסית ישן לעולם הממוחשב והוא כותב על איך מטפלים ב"בעיית הדואר הנכנס", אבל אם תחשבו על זה, אז זה היה הדואר האלקטרוני, היום זה הווטסאפ, אבל הבעיה היא אותה בעיה והדרכים שהוא מציע כדי להתגבר עליה תקפות לכל הסחת דעת.
בהחלטה אם נשאר או משוחרר מהספרייה הפרטית שלי, אני משאירה את 'פחות זה הרבה יותר'. בשבוע האחרון הוא הזכיר לי מה באמת חשוב, עזר לי לארגן את מחשבותיי וליישם. גם את הטור הזה, שכמעט נכנעתי לעומס ודחיתי לשבוע הבא, כתבתי בזכות יישום העצות של ליאו בבאוטה.
פרטי הספר:
פחות זה הרבה יותר מאת ליאו בבאוטה, הוצאת מטר, 2011.
סיפור קצר בהשראת הצוללת 'דקר'
משאירה אתכם עם סיפור קצרצר, שכתבתי ופורסם בעבר – בהשראת הצוללת 'דקר'. בילדותי בשכונת הכרמל הצרפתי, נראה שכל אחד הכיר מישהו של מישהו שהיה קשור באובדן הקשה הזה. אחד הדברים שתהיתי עליהם תמיד היה איך זה לגדול כששמך הפרטי הוא דקר? כתבתי סיפור דמיוני זה, בהשראת מישהי הנקראת כך וסיפורי הניספים באסון היעלמותה של הצוללת.
הקשר ל'פחות זה הרבה יותר' הוא סיפור הפרסום של הסיפור הקצר הזה. כשכתבתי אותו לראשונה הוא מנה 837 מילים. כשנעניתי לקול קורא שפרסמה אז ההוצאה לאור, הייתי צריכה לצמצם אותו לעד 300 מילים. בעבודת הפישוט שעשיתי לכל משפט ומשפט הגעתי ל222 מילים. קראתי הבוקר את שתי הגרסאות. זו הפשוטה – לגמרי מנצחת.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
ים, דור שני / לילי מילת
(מתוך: אלבום הסיפורים הקצרים, הוצאת סער, 2016)
בכייה של דקר פילח את נשימותיה הראשונות לאוויר העולם,
ביום בו נשם אביה את נשימותיו האחרונות במצולות.
היא נשאה את מורשת הצוללת האבודה בכל היכרות חדשה; "נעים מאוד, דקר",
הייתה אומרת ומגלגלת עיניה בליבה, מחכה שההבנה תפציע בפני האחר.
לרוב הייתה גאה לשאת את שמה, מרגישה דרכו איזשהו קשר, אם כי מעוות, לאביה.
אך לפעמים שנאה את השם של זו שלקחה אותו ממנה לנצח,
זו שבגללה לא יעטוף אותה אביה לעולם בזרועותיו החסונות.
היא למדה על אבא כל מה שאפשר ממי שרק היה מוכן לספר, ובמרבית חייה רצתה להיות בדיוק כמוהו.
עד הים.
הפחד שלה מהים שיתק את אהבתה הסמויה אליו.
בבריכה הייתה הראשונה בשחייה, בכל המקצים.
עד הים.
בים סירבה לרחוץ. שעות התהלכה על החול, רק מביטה.
עד דניאל.
שאהבתו אליה יכלה להשתוות רק לאהבתו לים.
הוא היחיד שהצליח לקרוא בה את כמיהתה אל לב ים.
עתה עמדו על ירכתי הסירה,
נותר רק לקפוץ ולהיות אחת עם מצולות הים.
"קדימה דקר!", קרא דניאל בקולו העמוק והבטוח.
דמעותיה זלגו ללא הרף, אך היא קפצה.
פוקחת עיניה במים, רק כחול וכחול סביבה.
אֵימה.
בשנייה נצחית זו חשבה בליבה, אולי זה מה שראה אביה בעיניו ביום בו נולדה?
עיניים חומות, מלאות רוגע ואהבה פגשו בעיניה מבעד למשקפות הצלילה.
ידיהם אוחזות, נשימותיהם מדודות, צללו יחד.
יופיו של הריף הפעים את ליבה.
קרקעית הים, המקום הכי קרוב לאבא שלא הכירה מעולם.
~~~