מתאים לקריאה גם לילדים!
מתחם של שלושה מגרשי כדורגל שימש בעבר הרחוק את השחקנים בחיפה. עבר ישן שהיה קרוב להקמת המדינה. מגרשי הבכירים "מכבי" ו"הפועל" ובצד מגרש "הכוח" עליו זכיתי גם אני לשחק. מגרשי הבכירים גודרו בגדרות בטון ובקצה העליון, הוטבעו שברי בקבוקים חדים למניעת התפלחות למגרש, או ישיבה על החומה. שלוש אפשרויות עמדו בפני הילדים שהשתוקקו לצפות במשחק ליגה. אפשרות ראשונה לקנות כרטיס, דבר שלא היה בהישג ידינו. האפשרות השנייה להתפלח, או השלישית, לאמץ אב חדש לעשרים דקות. כרטיס מבוגר איפשר לקונהו להכניס גם את בנו הקטן למגרש.
היצמדות לתור הכניסה למגרש אפשרה בנימוס רב בקול עצוב ומסכן, לבקש מאחד המבוגרים שיכניס אותך למגרש כבנו. התור מורכב מגברים חובבי כדורגל וכל שעליך לעשות זה לבחור מישהו שיכניסך למגרש ותו לא. יש שהיו מחפשים מישהו כלבבם. אבא נחמד וטוב, אולי דמי כיס נדיבים. בדרך כלל הם נשארו בחוץ, כי כל אחד מהממתינים היו לו צאצאים משלו ושמח לברוח מהם לכמה שעות כדי לצפות במשחק בשקט.
החוק הזה לא קבע אם הילד בן שנה או בן חמישים. כל סדרן בכניסה על פי מצב רוחו באותו היום קבע את גורלך. פנימה או החוצה. למשל בחור מבוגר בן עשרים שקנה כרטיס, לא יכול להכניס את בנו בן החמש-עשרה וזה חבל.
מי שלא השכיל לפתח מיומנות בפיענוח שפת גוף, נשאר בחוץ. צריך להבחין בתזוזה של אישון ולדעת: "זה אבי מעתה ועד.. עשר דקות." כל האבות הפוטנציאלים שלך עומדים בתור. מבט קצר אל תוך עיניך והנהון ראש מצדו מודיע לך שהוא האב הנבחר. ברגע שנכנסת למגרש אתם נפרדים כידידים, ויש סיכוי סביר שאת האב הזמני הזה לא תפגוש לעולם, לא תקבל דמי כיס שבועיים ולא יעלה אתך לתורה ביום בר-מצוותך.
היו שבתות שקהל הנכנסים לא רצה לאמץ ילד, או ששבעו משלהם ולא רצו לשמוע על רעיון האימוץ. או אז הופעלה האפשרות השלישית שהייתה קשה אך מלאת סיפוק מקצועי. ההתפלחות. כחובב ספורט עני עליך לפתח מיומנויות רבות כגון כושר אלתור, כושר גופני, שחקן אופי עם זיקה לתיאטרון וכמובן פסיכולוגיה קלינית. ככל שהידע מורחב בכל תחום, הסיכוי לראות משחק גובר.
בצדי המגרש גדרות תיל מסולסלים, לכאורה, בלתי עבירים. הם אכן כאלה לאזרחים רגילים אך לא לילדי קומנדו. תוך סכנת כריתת נתח בשר מהרגל או הישבן כולל חלילה פיסת מכנסיים. לך תיתן הסברים לאמך היכן הפיסה החסרה. "אימא טיפסתי על חומה של שלושה מטר גובה וישבתי על שברי בקבוקים, אבל נזהרתי מאד כשעברתי בין גדרות התיל שהיו סביב". אסור להגיע למצב כזה.
מחפשים נתיב בתוך התיל עד שמגיעים למרגלות החומה המקיפה את המגרש. היה עלינו למצוא ציוד שיעלה אותנו לגובה של כשלושה מטרים. קרשים, עזרה אחד לשני וחורים בתוך הקיר שאפשרו לדחוף רגל לטיפוס. בסופו של דבר להתיישב על החומה. מתחיל חיפוש מיקום לישבן בינות לשברי הזכוכית הבולטים מהחומה. בתנוחה מסוימת זה התאפשר ואז הושבתי את הישבן העדין והחמוד שלי על שברי הזכוכית, בציפייה לראות את גיבורי הכדורגל.
לא אחת הסתיימה הישיבה במכנסיים קרועות, במקרה הטוב, ולפעמים גם בשר הפילה העדין נפצע. לעיתים רחוקות התאפשר גם זינוק לתוך שטח המגרש ואז ללא מאמץ צפיתי במשחק כשאני יושב על מושב מבטון אמיתי ללא אב מאמץ שעושה טובה שבוחר בך וללא זכוכיות צבעוניות הננעצות בישבן.
שחקני חיפה שהערצתי והכרתי גם מהאימונים בהם צפיתי לעיתים מזומנות, היו כמובן: אשר אלמני, אברהם מנצ'ל, ג'וני הארדי, "פיצל'ה", אהר'לה פרנקפוטר והשוער שולץ שהיה לפני דוידוביץ האבא של …. בתנאים כאלו זכיתי גם לראות שחקנים כמו יעקב חודורוב, גלזר, ויסוקר, סטלמך, אשר בלוט ועוד רבים וטובים והסליחה עם אלו שלא הוזכרו.
ההנאה מהמשחקים הצדיקה את הקרעים בבשר ובבגדים, לא לדעת אמי כמובן, שהייתה מתפלצת לו ראתה את המשטח עליו מונח ישבני העדין.
-אילן סגל –
האם הכתבה עניינה אותך?
אצלנו היה יציע הקמצנים בסטלה מאריס עם משקפת.אבל אחד הזכרונות היפים בקרית אליעזר זה כשהיו פותחים בדקות האחרונות את השערים בשביל המזדרזים לצאת ובעצם זה גרם לכניסת כל הממתינים שקיוו לראות עוד משהו מהמשחק ולעיתים משחק שלם של תיקו מאופס למשלמים הסתיים בשער מכריע ולעיתים עוד אירוע של כרטיס אדום שגרם להרגיש שהרווחת יותר מהמשלמים
כותב מאוד מאוד יפה אילן