לחזור הביתה משדה הקרב • על האתגר והסבלנות עד השתלבות מחדש

החזרה מהחזית לא פשוטה. חיילים שחזרו הביתה מהמלחמה עוברים תהליך מורכב כדי להשתחרר מההשפעות הפיזיות הרגשיות והרוחניות של האירועים שעברו. בשיחה עם רונן סידי, פסיכולוג קליני, מומחה בטיפול בתגובות קרב ובפוסט טראומה צבאית במרפאה של משרד הביטחון ובבית חולים העמק, הוא מדבר על טראומה ופוסט טראומה ומסביר איך נכון לקבל את החיילים שחוזרים מהחזית. רונן סידי שירת בצבא בתקופה של פעילות אינטנסיבית, ולדבריו הוא מכיר פוסט טראומה ברמה האישית וזה עוזר לו בטיפולים להתחבר לחיילים.

דריכות שמעלה את סיכויי ההישרדות

כך מספר סידי: "כשמדברים על חיילים שחוזרים מהלחימה מדברים על מערכת עצבים מתוחה, עוררות מאד גבוהה של מערכת העצבים. יש דריכות, הדופק עולה, הגוף מגיב בצורה אינטנסיבית על מצבים שיש בהם סכנת חיים וזה עוזר להגן על הלוחם. כשנמצאים במצב הזה במשך שעות וימים, יורים עליך ואתה יורה בחזרה, יש דריכות גבוהה שמעלה את סיכויי ההישרדות של החייל.

אחרי תקופה כשחוזרים הביתה מערכת העצבים לא מחזירה את עצמה באופן מידי למצב מאוזן. זה טבעי. הדריכות הגבוהה מאד ממשיכה להתקיים תקופה עד שזה מתייצב. בינתיים ולעתים למשך זמן ארוך, קולות רעשים ופיצוצים דורכים את מערכת העצבים בכל פעם מחדש. גם אם רק נפל משהו על הרצפה ונשמע רעש פתאומי, יש דריכות שמחזירה את המערכת לתחושת שדה קרב. קוראים לזה ניתור יתר של סיכונים וסכנות. חיים במתח מאד גבוה.

זה צפוי שהגוף של הלוחם שחזר משדה הקרב יהיה דרוך, וזה לקוח זמן אבל באופן טבעי לאט ובהדרגה, רמת העוררות יורדת, והעוררות שנותרת לא גורמת לשיבוש בניהול חיים. כשאין ירידה של המתח ורמת העוררות העצבית, כדאי לשקול תהליכים שיעזרו להתאזן כמו מדיטציה, הליכות בטבע או על חוף הים, יוגה, דברים שיעזרו לכייל מחדש את מערכת העצבים, שיתנו את ההרגשה שאני בטוח ושהסביבה בטוחה.

עבור הלוחם המחשבה שצריך אותי ואני יכול לעזור לאחרים, יכול להציל ולתת, יוצרת יותר רווחה נפשית מאשר התרחקות והתנתקות. הידיעה שהחברים שלי ממשיכים להילחם ואני לא מתסכלת ויוצרת מצבים נפשיים לא קלים. יחד עם זה כאשר נמצאים בשטחי לחימה, נכון להגיד ללוחמים בדקות שאחרי מצבי לחימה, שזה עבר, שאתה בטוח עכשיו, שהסכנה עברה. לעזור למערכת להבין שעכשיו אני בטוח ואין צורך להיות בדריכות גבוהה מידי שמפריעה לתפקוד, אלא לשמור את האנרגיה לאתגר הבא".

לשמור על הבובה שלא תפחד

מחקרים רבים עסקו באפקטים של החזרה מהמלחמה והשפעתם על החיילים והקהילה שסביבם. חזרת חיילים מהמלחמה עשויה להביא לפיתוח תסמונת טראומה לאחר מלחמה, אשר מתבטאת בסימפטומים כמו חרדה, דיכאון, וזיכרון של רגעי סכנה שאינו מרפה, לעתים רבות יחד עם תחושת אשמה ומחשבה שמא היו יכולים לפעול אחרת ולהציל את החברים שנפגעו ונהרגו.  חיילים שחזרו מהמלחמה עשויים להתמודד עם פציעות פיזיות ופסיכולוגיות שנגרמו במהלך השירות הצבאי, אתגרים בהתארגנות לחיי שגרה אזרחית ואתגרים בתהליכי התחברות רגשית במערכות יחסים.

מחקרים שנעשו באנגליה על חיילים שחזרו מהקרבות באפגניסטן ובעירק מצאו שהחזרה לשגרה מבקשת תמיכה רגשית ומרחב בטוח בו יוכלו לשוחח על מה שעברו כדי לשחרר את הטראומות. המחקרים העלו קשיים במשפחות החיילים, בקשר עם הילדים ובני ובנות הזוג של הלוחמים שחזרו.

בניסוי שנעשה אחרי ה 7 לאוקטובר על ילדים בסביבה בה יש אזעקות וסכנות, חולקו לילדים בובות. לחלק אמרו שהבובה תשמור עליהם, שיחבקו אותה ויחזיקו אותה קרוב, ולחלק אחר אמרו שעליהם לשמור על הבובה, לחבק אותה כדי שהיא לא תפחד. לאחר הניסוי הסתבר שהילדים אשר התבקשו לשמור על הבובה פתחו חוסן גבוה יותר מאלה אשר הבובה שמרה עליהם.

לא להתבייש לבקש עזרה

יוסי שירת ביחידה קרבית וכאשר חזר מהחזית היה מדוכא ולא רוצה לדבר על מה שעבר. מאוחר יותר הסביר שחשב שלא יבינו מה שהוא עבר, שאסור לו לספר על הפחד, על האימה. אחרי זמן הסכים לשתף את הסיפור שלו.

"אני לא ארצה לדבר על הפרטים המדויקים, אבל אני יכול לספר על כמה מחשבות ותחושות שהיו לי כשחזרתי משטחי הלחימה. החזרה הייתה קשה מאוד עבורי. בתקופת השירות, התרגלתי לחיים שונים לחלוטין, חיים שבהם כל רגע יכול להיות הרגע האחרון שלי. הסכנה, המתח, המשימתיות, כל אלה היו חלק מהחיים שלי ימים ארוכים וכאילו הגוף לא הצליח לשחרר את זה.

כשחזרתי הביתה היה לי קשה להתמקד במשימות יומיומיות כמו ללמוד, לחזור לעבודה, ליהנות מהמשפחה. כל מיני דברים קטנים נראו לי משמעותיים ופיתחתי חרדה ותחושת חוסר ביטחון. כשאני הולך ברחוב אני כל הזמן מסתכל לראות שאין אף אחד שמסכן אותי או את המשפחה בסביבה, אני דרוך מאד, כל דבר מקפיץ אותי, כל דבר מרגיז אותי, אני מרבה להסתגר, להתרחק, מרגיש לא שייך.

הדבר החשוב ביותר שלמדתי מהחוויה הזו הוא לא להתבייש לבקש עזרה. לבקש תמיכה מחברים שהיו איתי ביחידה, מאנשי מקצוע, אנשים שמבינים מה עובר עלי ויכולים לעזור לי להתמודד. היום אני יודע שאני לא לבד ושיש מי שעוזר."

מה לעשות כשהחיים קצרים

סידי ממשיך לספר: "בתקופה הראשונה של החזרה מהמלחמה, קשה לרבים להיות בחברת המשפחה והחברים שלא עברו את הלחימה. אנשים שחזרו ממלחמה, היו בסכנה להיהרג, ראו חברים נהרגים ובעצמם השתתפו בקרבות, יושבים עכשיו סביב שולחן ושומעים אנשים מדברים על מתכונים ועניינים שבשגרה, ולא מבינים מה הם עושים שם. אנשים נהרגים ואתם מדברים על הטחינה שבסלט? הפער הוא עצום, לוקח זמן לחזור.

אי אפשר להימנע מהפער הזה, והמון פעמים במשפחה, כמו גם בזוגיות, צריך עם המון סבלנות, לאט ובעדינות ליצור מחדש את החיבורים ולא ללחוץ. אנשים שעברו סכנת חיים, שהרגישו שבכל רגע חייהם יכולים להסתיים, שואלים את עצמם שאלות לגבי איך הם רוצים להמשיך את החיים שלהם אם החיים כל כך קצרים. מה נכון להם, מה כדאי להם, מה הם רוצים. זה מאד מבלבל ומתסכל. לוקח לזמן להרגיע את החרדה, את תחושת הסכנה, את הטווח הארוך."

המצב הטראומתי, החשיפה לאירועים בהם יש סכנת חיים, יוצרים מתח רגשי גבוה בנוסף למתחים הפיזיים. יהיו כאלה שיתחברו לחדשות, ירצו לדעת כל מה שקורה, יצפו בסרטונים שמתעדים את זוועות המלחמה, ויהיו אחרים שירצו להתנתק לחלוטין, לא לראות ולא לשמוע דבר מכל מה שמתרחש. גם המשיכה למידע וגם ההתנקות אינם עוזרים לשחרר את הטראומה. רבים מהאנשים שחוזרים ממצבי לחימה ומצליחים לחזור לשגרה, מתארים מצב שנקרא "צמיחה פוסט טראומתית", אנשים שמתארים שהתמודדות עם הקושי, עם המוות ועם הכאב, הוליד בתוכם יכולות והתפתחות נפשית שלא היתה קוראת בלי האתגרים האלה.

לחזור ולבטוח במציאות

סידי: "בתקופה האחרונה החלו להתייחס גם למה שנקרא פצע מוסרי, מצב שבו במהלך לחימה פוגעים באוכלוסייה של בלתי מעורבים. הפגיעה באזרחים, הירי בשוגג, ההפצצה בה נהרגה משפחה יחד עם המחבלים, כל אלה יוצרים תחושה קשה אצל הלוחמים, ובמסגרת הטיפול צריך לעבד את החוויה הקשה מאד בה לא רק אתה יכול להיהרג, אלא אתה גם הורג.

זה מאד מורכב ושונה בין הלוחמים הצעירים יותר לבין הלוחמים הבוגרים שיש להם ילדים. במלחמה הזאת לא תמיד ברור מי אזרח ומי מחבל, והלוחמים שחוזרים נושאים איתם אשמה, בושה, מצבים מאד טרגיים. בתהליך הטיפולים אנחנו פותחים את זה לאט, במרחב תומך ומוגן, מקום בו הלוחם יכול לשחרר את הגנות, האשמה או הבושה, ולחזור להאמין בעצמו וביכולותיו."

הפחד מהתקשרות וקושי לבטא רגשות עלול לפגוע ביכולת ליצור קשרים רומנטיים. במערכות יחסים משפחתיות, אצל ההורים של הלוחם, החברה, האישה, מי שנשאר מאחור והיה בדאגה ליקרים שלו שיצאו לקרב, בדאגה לילדים, בחוסר האונים בגלל חוסר היכולת להגן על האדם היקר שלך שיצא למלחמה, מרגיש את הקושי וצריך שיקשיבו לו, שיבינו אותו ויתמכו בו. זה מתסכל וזה כואב לשני הצדדים. גם ללוחמים שחוזרים וגם למי שנשאר בבית.

שני הצדדים עלולים לשאת את התחושה של 'לא מבינים אותי', וגם את החוויה ש'אני לבד בכאב ובחוויות הקשות'. צריך הרבה סבלנות כדי להכיל אחד את השנייה, להכיל מחדש את החיים בלי מלחמה, לחזור ולבטוח במציאות. בלי לחץ, בלי לדחוק לספר מה היה, רק להציע את עצמנו להקשבה בכל רגע שיתבקש, ולהיות שם, לתת לאחר להגיש שאנחנו שם בשבילו. חשוב ליצור מעגלי תמיכה בקהילה, להיעזר באנשי מקצוע, לא לחשוש לבקש עזרה, לבקש תמיכה, ולחזור להאמין בחיים.