"שברים ותקוות" – על ספרה של רבקה גיל-שפילברג

״שירים הם כמו מעקה״, כתבה המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל, ״מעקה המאפשר לנעזר בו לראות את מבוך חייו בדרך המטיבה עמו״. זוהי גם הרגשתה של המשוררת רבקה גיל-שפילברג לגבי השירים שהיא כותבת – הם מהווים עבורה מעקה רוחני – נפשי העוזר לה להתמודד עם התנודות בחייה.

היא נעזרת גם במעקה נוסף – מקל הנחיה, שכן היא כבדת ראיה, מפאת מחלה גנטית הגורמת לאובדן ראייה הדרגתי, בינתיים ללא פתרון, אך עם תקוות. מעקה זה עוזר לה להתנהל במבוך הרחובות והמדרכות שבעולם האורבני סביבי. למצב זה מוקדש שיר "רחוב" בספר ביכוריה של רבקה ״שברים ותקוות״.

רחוב

עוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב בּוֹ תָּמִיד עָבַרְתִּי,
הַאִם שׁוּב אֶתָּקֵל בַּבּוֹרוֹת
אוֹתָם אִישׁ לֹא תִּקֵּן?
לְפָנַי הָלַךְ אִישׁ עִם תַּרְמִיל,
הַאִם גַּם הוּא נִתְקַל בְּמִכְשׁוֹלֵי הַדֶּרֶךְ?
הַאִם גַּם בִּי יֵשׁ בּוֹרוֹת
אוֹתָם אִישׁ לֹא תִּקֵּן,
כְּמוֹ בָּרְחוֹב בּוֹ אֲנִי תָּמִיד עוֹבֶרֶת?

רבקה גיל-שפילברג היא ילידת חיפה, עובדת סוציאלית בגמלאות, שטיפלה בילדים ובנוער במסגרות רפואיות שונות. לאחת מהמטופלות העוורות שלה, שנפטרה, הקדישה את השיר ״נקטפה״.

נִקְטְפָה

עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת,
לֹא רוֹאוֹת אַךְ מִסְתַּכְּלוֹת.
לֹא רוֹאוֹת אַךְ מְבִינוֹת.
עֵינַיִם כֵּהוֹת, אַךְ מְאִירוֹת.
תַּרְמִיל עַל הַגַּב,
מַקֵּל מְפַלֵּס דֶּרֶךְ בַּיָּד.
כָּךְ צָעֲדָה בִּמְסִלּוֹת הַחַיִּים.
נְשָׁמָה גְּדוֹלָה בְּגוּף כָּלֶה,
נְשָׁמָה אוֹהֶבֶת
בְּיָדַיִם מוּשָׁטוֹת
לִנְתִינָה וְקַבָּלָה.

הַמַּלְאָכִים בִּקְּשׁוּהָ בְּטֶרֶם עֵת.
הִתְנַגְּדָה, לֹא הִסְכִּימָה.
צְעִירָה תָּמִיד תִּהְיֶה,
עִם חִיּוּךְ,
מְבָרֵךְ, גַּם שׁוֹאֵל,

קריאה הייתה תמיד חביבה על רבקה, בזכות אביה נחום שפילברג, שדאג לספריה גדולה בבתם בשכונת הפועלים בקריית אליעזר. יום אחד לפני מספר שנים פרץ מעיין המילים. השיר הראשון, שכתבה, היה לזכרה של שירה בנקי שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים בשם: ״זה אסור״.

זה אסור

נַעֲרָה תַּמָּה, סֶרֶט בִּשְׂעָרָהּ,
בָּרְחוֹב פָּסְעָה בְּמִצְעַד הַגַּאֲוָה
בִּירוּשָׁלַיִם הַבִּירָה.
יַד זָדוֹן חָרְשָׁה לָהּ רָעָה,
סַכִּין בָּהּ פָּגְעָה,
בָּרְחוֹב נָפְלָה.
נַעֲרָה תַּמָּה, סֶרֶט בִּשְׂעָרָהּ,
עַל אַהֲבָה חָלְמָה,
רֹעַ אֶת חֲלוֹמָהּ קָטַע.
מִי יְפָרֵשׁ אֶת חֲלוֹמָהּ?
מִי יְמַמֵּשׁ אֶת אַהֲבָתָהּ?
בַּמִּצְעָד חָסְרָה נַעֲרָה,
אוֹהֲבִים לְזָכְרָהּ.

בהמשך הגיעו עוד שירים. ספרה הראשון, "שברים ותקוות" יצא לאור בהוצאת "אחוזה-חיפה", בהפקתי, בעריכת חגית בת-אליעזר.

המוזה שלה

נוהגים לשאול את הכותבים מה מניע את כתיבתם, ומהי אותה מוזה השורה על הכותבים. רבקה אומרת, שמניע לכתיבתה יכול להיות אירוע אישי, לאומי, מצוקה ותקווה, בעקבותיהם מגיעות המילים ומבקשות לצאת אל אוויר העולם ואל המקלדת. היא מוסיפה, שחשוב לה, שהמילים ייצאו מהלב ויעוררו בקורא מחשבה, עניין ורגש. היא אוהבת את שיריה של רחל המשוררת מאוד.

גורל אנשי העט

לשאלתי, מה יהיה גורל אנשי העט, המכחול והתווים בעידן הטכנולוגי החדש, זה של הבינה המלאכותית, רבקה גיל-שפילברג עונה בתקווה גדולה, שלרוח האדם ולרגש שלו תמיד יהיה מקום.