ממתק לשבּת• המשך הספר 'בת מספר 4' ○ לילי מילת
יש איזו אמרה שמסתובבת מספר שנים בעולם על כך שכדי ששינוי שבחרנו לעשות בחיינו יוטמע, אנחנו צריכים לבצע אותו 21 ימים ברציפות. לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלי זה אף פעם לא עבד. ניסיתי כל מיני וריאציות על הזמן כדי להנחיל הרגלים טובים והמסקנה האישית שלי, שכמובן נכונה לי ואתם תצטרכו לבדוק בעצמכם, היא – שנה. 365 ימים, ארבע עונות, הטבע משלים מחזור וכך גם אותו הרגל – לטיול יומיומי, לכתיבת סיפור קצר בכל יום, לשיחות שולחן אוכל משפחתיות, לכתוב משהו טוב לפני השינה – הדברים עובדים עבורי ומוטמעים אחרי שנה.
במהלך שנה יקיף כדור הארץ את השמש, אנחנו נכין את הקרקע, נזרע ונשתול, נשקה, נשמח כשיבצבץ ניצן, נתפעל מהלבלוב של הגפן, באביב נקטוף את העלים להכין יַבְּרָה (עלי גפן ממולאים בערבית), נאכל ענבי מוסקט בקיץ, ניתן לה לקמול בסתיו ובסופו נגזום אותה עד שלד וניתן לגשם לעשות את שלו עד שתתעורר משנתה לשנה חדשה.
"כמו הטבע גם ללב ארבע עונות" כתב ושר אביב גפן וכך ראיתי את תהליך הריפוי של הילה סבן בספרי, בת מספר ארבע. הספר מתחיל בחורף, זו הייתה הכתבה הראשונה בה נפגשנו כאן ועתה מתחלפת עונה בסיפור ואנחנו באביב. כל עונה מתחילה עם רקע חדש למה שעתיד לבוא. סך כל הספר ארבע עונות בשנת 1972.
בחילופי עונות בספר תראו שבחרתי לכתוב אותן בגוף ראשון, לנסות לצלול למעמקי קולה של הילה ולחוש בעוצמה של הדיבור הפנימי. בעונת האביב הילה מגלה לנו צפונות רבות הפותחות צוהר אל עברה הקשה בבית, אל הבושה שהיא חשה בנוגע למה שקרה לה ובמה שהיא היום – שבר כלי שאין לו שליטה על הנפש שלו ועל ביטויה בזעקות שבר בלילות הקרים במנזר הכרמליתים. מידי פעם מבליחה תקווה קטנה, צליל גיטרה שמלטף את החשיכה.
קריאה נעימה.
מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו.
קריאה נעימה.
אביב 1972
יותר משפחדתי להירדם, פחדתי להישאר ערה בחשכת המקום הקר הזה. המנזר העתיק הוא כמו ארמון אפל מארץ האגדות. ועם זאת יש כאן את האנשים, את הנזירות טובות הלב. באמת. חוץ מאחת שמחמיצה פנים כל הזמן, אבל לא נראה לי שזה קשור אליי, היא נראית ככה כל הזמן. כל השאר פשוט מלאכיות של אלוהים. איזו סבלנות יש להן. כל הלילות האלה שהן סובלות. אותי. כל כך כל כך לא נעים לי.
אחרי הלילה הראשון, כשהפה שלי נהיה עצמאי תוך כדי חלום וזעק את סודותיי, לא יכולתי להסתכל להן בפנים בבוקר שאחרי. ואיכשהו, לא נראה שהן העמידו פנים כשחייכו אליי חיוך מאיר, כאילו לא נדדה שנתן עם שנתי. הלוואי שהיו אלה סתם נדודי שינה. הלוואי שהייתי פשוט ערה, בלי ליילל כמו חתולה שנדרסה, ולהעיר את כל המנזר. אלוהים. נהייתי כמו המשוגעות האלה בסרטים, הסהרוריות או רוחות הרפאים. כן, רוח רפאים של מנזר הכרמליתים, זה מה שאני.
ואולי היה טוב לו הייתי רוח רפאים. לו הייתי מצליחה אז. לו יפית לא הייתה עוצרת אותי. לו רק ידעתי לעשות את זה כמו שצריך כך שגם אם הייתה עוצרת אותי מתי שעצרה, זה היה מאוחר מדי. גם בלילות שאני מצליחה לישון כמה שעות רצוף אני מתעוררת שטופת זיעה. בכל יום צריך להחליף את המצעים שלי. זה מביך.
ואולי זה שיש בי עוד בושה, עוד מבוכה, אולי זה טוב. אולי אני עדיין מרגישה. כי יש עוד אנשים, מעט, אבל בכל זאת יש כמה שאני מרגישה אליהם אהבה. שהם חשובים לי. כמו יפית, כמו האב פרנסיס, כמו האחות מרי והאחות קתרין. ארבעה אנשים. ארבע סיבות לחיות למענן ולמען מאמציהם להשאיר אותי בחיים.
אני לא רוצה. לא רוצה לישון. אני מותשת. הצללים בחלון מתקצרים ככל שעפעפיי נמשכים כמגנט זה לזה.
אני לובשת שלושה זוגות תחתונים ושני זוגות מכנסיים. אני מקווה שהפעם זה יספיק.
הוא מושך אותם בבת אחת למטה.
פעם אחת אני רוצה להצליח לנשוך לו את היד. לעקור אותה ממקומה כמו חיות הטרף.
והנה היא עפה ממני ואני צועקת. אבל לא יוצא לי קול.
והנה היא באה, אני נושמת מעט לרווחה,
אבל אז היא נעלמת,
מאמא,
לא.
אני משתוללת, מנסה לשחרר את הידיים שלי אבל זה כאילו יש לו יותר משתי ידיים והוא תופס אחת וקושר, ויש אנשים שעוזרים לו. למה הם קושרים אותי?
אני רק רוצה להיות חופשיה
בשארית כוחותיי אני משמיעה קולות
אולי הפעם מישהו ישמע
בין השאון באוזניי
ליללות שאני מצליחה לשלוח
אני שומעת קול אחר
והוא לא מדבר עברית
וגם לא ספרדית.
"Here comes the sun. Little darling."
אנגלית. וזה נעים. הקול שלו נעים. הוא מפסיק ואני בוכה שוב. הוא ממשיך.
אני מתעוררת ומרגישה שמשחררים אותי מהרצועות שקושרות אותי למיטה. בדרך כלל זאת האחות קתרין או מרי, אבל הפעם זה הוא. אני כבר יודעת שיש כאן רופא. אנגלי. שמעתי אותם מדברים ליד המיטה שלי בלילה. הוא אמר שיישאר איתי. הייתי צריכה לפחד, אבל אני לא. בכלל לא, להפך. משהו בקול שלו, באנגלית. החלום שלי זה להגיע לאנגליה והוא בא כשחלמתי על הבית שהיה שלי, על ארגנטינה ועל ספרדית, על משהו שלא רציתי לזכור. הוא הגיע ולקח אותי איתו, עם השיר, לארץ אחרת.
פקחתי עין אחת להציץ עליו. הוא היה עסוק בשחרור הרצועה מרגל ימין שלי ולא ראה שאני בוחנת אותו. ידיו משכו את תשומת ליבי. אצבעות ארוכות ארוכות. לא הצלחתי לראות את פניו בבירור. רק אור קלוש חדר מחוץ לדלת. הוא התיר בעדינות את הרצועה, התאנח וכיסה את רגלי בשמיכה לפני שעבר לצד השני של המיטה. שם לא יכולתי להסתכל בלי להזיז את הראש ולהסגיר את העובדה שאני ערה. הוא התיישב על הכיסא הרחוק מהמיטה ושוב לא יכולתי לראות אותו. אז עצמתי עיניים.
לא, אל תקשרי אותה, האחות קתרין.
אני שוב בוכה ושוב היא נעלמת. מאמא.
הוא תופס אותי. זה לא הוא, אבל אני יודעת שאסור לי לוותר. אני מביטה בו, הפנים שלו מתחלפות בפנים אחרות. לא משנה, אני פוחדת. לא פחד מוות. הלוואי שהייתי מתה. אני פוחדת פחד חיים. החיים הם המוות בייסורים שלי. בבקשה, אני מתחננת אליו בעיניי. אולי הפעם יניח לי.
להפתעתי הוא עוזב אותי מייד. אבל הפחד לא משחרר אותי, אני חייבת לברוח מכאן, אבל לא מצליחה לקום מהמיטה הזאת. מצד לצד ושוב. שוכחת איך קמים.
צלילי גיטרה מבהילים אותי. לא, לא טנגו. לא רוצה לרקוד איתו אף פעם.
אבל הגיטרה הזאת לא נשמעת כמו טנגו. היא מזכירה לי שיר אחר. אני מתאמצת לזהות. זה נעים ואני לא מצליחה לנחש. זה על קצה הלשון. ואז הוא שר, מבטיח לי שהשמש כבר מגיעה והכול בסדר. וגם אם אני יודעת שהכול לא בסדר, אני מקשיבה לו. לאורך הזמן הזה שהוא שר אני יכולה להעמיד פנים שהשמש כבר כאן, מנחמת את מכאוביי. כל עוד הוא שר, כל עוד הוא כאן, עמית לא יבוא.
לילי יקרה הסיפור שלך מרתק, כתיבתך קולחת והעברית משובחת. לא גבוהה לא נמוכה לא מתייפייפת רק נהדרת.
המשיכי לכתוב
תודה רבה רבה ענת יקרה. ריגשת❤️
מעריץ אותך. חבל שלא אוכל לבוא ממש לראותך…..
שמחה שאתה קורא. שבת שלום.
ספר שקשה להפסיק לקרוא. מרתק.
אין עלייך. תודה ונתראה מחר בבוקר במנזר הכרמליתים ❤️