ממתק לשבּת• הפרק השישי מתוך הספר 'בת מספר 4' ○ לילי מילת
במלאכת הכתיבה, התוצר הסופי שאתם מקבלים לידיכם, הספר, אינו מכיל את כל מה שנכתב. שורות, פסקאות ועמודים שלמים נמחקים בעבודת העריכה. אולם מעבר לכך, יש דברים רבים שנכתבים שלא בכוונה להכניסם אל הספר. לעיתים אכתוב עמודים רבים של דיאלוג בין דמויות רק כדי לזקק מהם פסקה ראויה.
סיפורה של יפית סבן, אחות של הילה בספרי בת מספר ארבע, נכתב כסיפור צד שלא התכוונתי לכלול בספר. בכל פעם שזעמתי על העוול שנעשה להילה, רציתי את המישהי הזו, שתגיד – די! דרך יפית הוצאתי את כל תסכוליי על שתיקתה של גב' סבן, אמא שלהן, שרואה את האסון לנגד עיניה ומכחישה. יפית אמרה כל מה שרציתי לומר לאם הזו, שבניסיונה להסתיר את פשעי האח הוסיפה עוון על פשע והביאה את הילה לניסיונות חוזרים לוותר על חייה.
מסתבר שלא קל לבחור לעשות את הדבר הנכון כשמדובר בנושא רגיש של פגיעה מינית, ועוד יותר כשמדובר באחת המתרחשת בתוך המשפחה. לו הייתה הבחירה בנפגע או בנפגעת מובנים מאליהם לא היינו נפגשים כאן עם הספר הזה, אולי היינו נפגשים בנושא אחר. ליפית סבן ברור במה לבחור ובמקרה של הילה, זה מה שמציל את חייה.
הייתי רוצה לאסוף אליי בחיבוק מגונן כל נפגעת ונפגע ולומר להם שלוש מילים: אני מאמינה לך. הסיפור הזה, הספר הזה הוא החיבוק שלי. שתדע כל ילדה, נערה ואישה, שהכחישו את כאבה, להביט סביב, להביט מעלה ולחפש אנשים טובים בשפל הדרך ולא לוותר. החיים שלך חשובים. החיים שלך משמעותיים.
בפרק השישי שלפניכם, ד"ר ג'ון בל ממשיך להיאבק עם העברית ולצרף עוד מילים לפאזל סיפורה של הילה. יפית, שוברת את מעגל ההכחשה, שוברת שתיקה ומעט נשברת בעצמה. היא מגלה בהפתעה, שיש מישהו ששובר את חוקי המשחק בעצמו ועומד לצדה. כך יוצא כי הרצפה של בית חולים רמב"ם כבר לא כל כך קרה.
מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו.
קריאה נעימה.
פרק 6
"אתה נראה מרוצה היום, ג'ון בני, ישנת טוב?"
"ישנתי כמו אחרי משמרת של יומיים בבית החולים Bart's, דוד מרטין. אני לא זוכר מתי ישנתי חזק כל כך. בטח לא בלונדון ולא כאן. מממ, סליחה דוד, אני לא מתכוון שלא נוח כאן ונעים, פשוט…", הדוד שלו הניף את ידו בביטול.
"והשינה הזאת שלך, היא קשורה לאיזו נערה במנזר שעל ההר?"
"היא לא נערה, דוד מרטין, היא כמעט בת עשרים. אבל זה לא משנה. בתשובה לשאלתך, כן. אתמול הצלחתי להגיע אליה אפילו אחרי שיחה שהעציבה אותה. היא לא סבלה מסיוטים אפילו שהיא דיברה על, טוב, אני לא ממש יודע על מה היא דיברה כי היא מדברת איתי בעברית."
"בעברית? הייתי בטוח שהיא יודעת אנגלית!"
"כן, כן, היא יודעת, אבל נוח לה לספר לי דברים בעברית. זה לא חשוב, העיקר שהיא מדברת וישנה טוב יותר. בכל יום אני מרגיש קצת יותר התקדמות איתה."
"וֵול דאן, ג'ון בוי, וֵול דאן." דוד שלו חייך אבל ג'ון שם לב להיסוס בקולו.
"אתה אומר שאתה רוצה להחזיק את ידי. בעצם שרת את זה, אבל הבנתי למה התכוונת. אני לא יודעת אם מחוות כאלה יהיו קלות עבורי אי פעם, אפילו שנוח לי איתך. אני לא פוחדת איתך ולא ממך. באיזשהו מקום אני רוצה שתחזיק לי את היד. ברור שאני לא מספיק אמיצה ואומרת לך את זה בעברית." הילה חייכה חיוך עצוב, אלה היו החיוכים שראה אצלה. הוא חיכה ליום שתרגיש טוב מספיק כדי להתכוון לזה. הפעם הראשונה והיחידה שצחקה ממש היה ביום שבו עיוות את שמה, והוא מוכן להיות האידיוט הזה בכל יום אם בעקבות כך היא תחייך מהלב.
בכל יום שעבר הבין עברית טוב יותר. כי למד. בכל הזדמנות למד עברית. דוד מרטין היה מושא לניסיונות הבלתי פוסקים שלו עם השפה הקשה הזאת. אבל הוא היה נחוש. מצד אחד רצה לכבד אותה, הרי אם הייתה רוצה, הייתה מספרת לו בשפה שיבין. מצד שני, רצה לדעת. לא, לא רצה, הוא היה חייב. הוא היה חייב להבין מה כיבה את האור בעיניה ואיך להאיר אותן מחדש.
אתה. יד. הבנתי. לא יודעת. פוחדת. אני. עברית. לא משנה כמה למד עברית, עדיין רק שברי מילים הרכיבו את מה שהבין. היא פוחדת? אלוהים, הוא מקווה שהיא לא פוחדת ממנו. הוא הביט בעיניה וניסה להבהיר לה בעיניו שאין לה מה לפחד ממנו, שהוא כאן והוא מקשיב.
"אתה לא מבין מה אני אומרת. אני רואה את זה בעיניים שלך. עוד לא הצלחתי להגדיר את הצבע שלהן, לפעמים הן ירוקות ולפעמים, כשהשמש נכנסת לחדר, הן בצבע הים." עורה החיוור התכסה סומק וריסיה הארוכים כיסו את מבטה. עיניים. ירוקות. שמש. הוא הבין מספיק כדי לדעת שהיא מתארת אותו ולא יכול היה למנוע את מעט האודם שעלה בלחייו בתגובה. הם בחרו להתעלם מהמבוכה והילה ניקתה את גרונה והמשיכה, "זה כמעט גורם לי לרצות לדבר איתך באנגלית. אבל יש לי עוד מה לספר ואני לא יודעת אם אי פעם אוכל לדבר על הדברים בשפה שתבין. זה מגוחך כי אתה כבר יודע שמשהו פגום אצלי ובכל זאת אתה לא יודע עד כמה. ואני רוצה להשאיר את זה ככה. אני לא יודעת איך תביט בי ביום שתדע את האמת."
ג'ון הבין שהיא מסבירה לו למה היא מדברת עברית. היו שם המילים מבין, אנגלית, אומרת, מצחיק? אמת. "גוֹ אוֹן," הוא עודד אותה להמשיך, לא רצה שתפסיק לדבר, לנקות כל מה שמעכיר את ליבה.
"לא יודעת למה נזכרתי דווקא בקטע הזה היום. אולי בגלל השיר הזה ששרת, 'אני רוצה להחזיק לך את היד'. התעוררתי עם מחשבות, אולי היה זה חלום, על אחותי מחזיקה לי את היד, בבית חולים."
ג'ון ניסה להישאר נינוח בכיסאו, לא להראות לה כמה נדרך לשמע המילה בית חולים. היא עומדת לומר לו משהו חשוב והוא לא רוצה שתעצור.
"אני זוכרת שהתעוררתי אבל לא פקחתי עיניים. היה ריח חיטוי כזה באוויר. עכשיו אני כבר יודעת שזה היה הריח של בית החולים. רציתי לשמוע מה קורה סביב. לא ידעתי איפה אני והדבר האחרון שזכרתי זה שהייתי בבית, סכין הקצבים של אבא ביד שלי ויפית צורחת ומזנקת לעברי. אז לא, לא רציתי להיזכר, אבל כן רציתי להבין מה קורה עכשיו. הרגשתי שמישהו אוחז ביד ימין שלי. לפי המגע שיערתי שזו אחת האחיות שלי. היה שקט ואז אותה יד לחצה את שלי, כאילו מחזיקה אותי שלא אפול, ופתאום החלו הדיבורים."
פליז, פליז גו און, ביקש בלי לומר. מחייך קלות, מרגיע, לפחות כך קיווה.
"'אל תתקרבי אליה!' זו הייתה יפית. 'את ידעת. אני יודעת שידעת. ראיתי את זה בעיניים שלך כשהרופא אמר, אלוהים, איך זה קרה', שמעתי את יפית בוכה. ואז את אימא שלי בוכה. נבהלתי. הבנתי שהיא יודעת. הסוד הנורא מכול יצא לאור. כנראה זזתי כי פתאום היה שקט. הן לא דיברו. השתדלתי להירגע כי לא רציתי להתעמת איתן, לא רציתי להתעורר ולהתמודד עם הידיעה שיפית יודעת.
אבל לא הצלחתי כי התחלתי לרעוד ולבכות. בסוף פקחתי עיניים ויפית חיבקה אותי ואמרה שהיא מצטערת, שהיא לא ידעה, ואז היא הסתובבה לאימא שלנו ואמרה לה שהיא לא אימא שלנו יותר. וזרקה אותה מהחדר. לא ראיתי את אימא מאז. הדבר האחרון שאני זוכרת ממנה זה הלם ובושה על פניה לפני שהשפילה את עיניה ויצאה מהחדר."
יפית – 1 באפריל 1971
לפתע הבינה משהו וקמה במהירות ממקומה, כמעט מסתחררת מהתנועה החדה. היא שעטה לעבר אימה. "ואת ידעת? ושתקת?! ידעת ושתקת. ידעת ושתקת." הדמעות של אימה לא עשו כבר שום רושם. בבת אחת איבדה אימא ואח. שניהם יכולים למות מצידה. "תסתלקי מכאן." אימא שלה הביטה בה בהפתעה והחלה לרעוד. "עופי. לכי מכאן. תסתלקי. ואם תתקרבי עוד פעם להילה יהיה לך עסק איתי, את שומעת. ותגידי את זה גם לאִיחוֹ דֵה פּוּטָה שלך." מעולם לא קיללה. בטח לא חלמה לקלל את אימה. אימה שלה ובשרה. אישה רעה. מי מפקיר כך בת. "לכייי!!!" שאגה עליה ואימא שלה כמעט מעדה כשנסוגה לאחור ויצאה מהחדר.
"אהמ, יפית."
"אני יודעת, אני יודעת." משכה באפה בין רעידה ליבבה. מאז יצאה אימה מהחדר, לא קמה מהרצפה, בכתה כמו ילדה קטנה שהלכה לאיבוד בחוף בת גלים. בכל יום שבת יש ילדה שהולכת לאיבוד, ותמיד המציל מוצא אותה וקורא להורים. אבל אף אחד לא הציל את אחותה הקטנה. "אני יודעת שאנחנו בבית חולים ויש לךָ המון עבודה וצריך להחליט מה לעשות עם הילה ואיך לעשות. והמשפחה שלי, כמו ששמת לב, הרוסה מהיסוד, ואני רוצה, באמת שאני רוצה שתהיה לי היכולת לאסוף את עצמי מהרצפה עכשיו, אבל כל מה שאני רוצה עכשיו זה שמישהו יחבק אותי ויגיד לי שזה היה חלום רע ועכשיו רק התעוררתי והנה השמש בחוץ והציפורים מחייכות ו –" יפית השתתקה כשהרופא חיבק אותה. טוב, חשבה, זה מוזר. הנה משהו שהפסיק את ההיסטריה שלה. היא עצרה כל תזוזה של עצמה וגם את הנשימה והמתינה.
"אני לא יכול לומר לך שכל זה לא קרה, יפית. אני כן יכול לתת לך חיבוק, אם זה עוזר."
"אתה יושב עם כל קרובי המשפחה ההיסטריים של החולים שלך על הרצפה ומחבק אותם?"
"סביר להניח שאקבל על הראש ממנהל בית החולים אם ימצא אותנו ככה." הוא צחק. איכשהו הרגישה שזה בסדר וחשבה שלעזאזל הכול, ובדקה הקרובה היא תניח את הראש על הדוקטור, לא יודעת איך קוראים לו הזה, ותכף, עוד רגע ממש, היא תאסוף את עצמה ותהיה בשביל אחותה כל מה שהיא צריכה.
"אם זה עוזר במשהו, אני מרגיש הקלה שיש מישהו במשפחה של הילה שעושה את המעשה הנכון. שתדעי שלא חלף שבוע בלי שהרהרתי במקרה שלה ותהיתי מה קורה איתה ואם היא, ובכן, אם היא עדיין איתנו." יפית התכווצה כששמעה את דבריו, זה החזיר אותה בבת אחת לפעולה. היא התיישרה וידיו הרפו ממנה.
"טוב, ד"ר? אני יודעת שזה קצת מאוחר בשלב זה של יחסינו," החוותה בידה ביניהם, "אבל אני לא מצליחה לזכור איך קוראים לך." היא משכה בכתפיה והעזה להביט בפניו מבעד לדמעות.
"אבנר. אבנר קליין." הוא הושיט לה ממחטה. לא טישו, לא נייר טואלט, ממחטה מבד. משהו שלא היה לה נעים להשתמש בו. מה היא אמורה לעשות אחרי שתקנח את האף? להחזיר לו אותה? "תשאירי אותה אצלך, יש לי הרבה." שמעה את החיוך בקולו ונרגעה. רק מעט נרגעה. היא ניגבה את עיניה וקינחה את אפה, תחבה את הממחטה לכיס מכנסיה ונשמה עמוקות.
"ד"ר קליין, תודה. תודה רבה. על הסבלנות ועל הטיפול באחותי. יותר מפעם אחת, מתברר."
שניהם עמדו עכשיו וזה היה קצת מוזר ולא נוח. היא התיישבה על כיסא המטופל והוא התיישב לידה, שוב מוזר שלא התיישב על כיסאו שמאחורי שולחנו. "זאת ממש ההגדרה של העבודה שלי. לא עשיתי שום דבר יוצא דופן למען אחותך. ולצערי, לא יכולתי לעשות מספיק."
"אני יכולה לבכות עוד שעות על מה שלא נעשה, וסביר להניח שזה בדיוק מה שאעשה מאוחר יותר, אבל מה שחשוב לי עכשיו זה לדעת מה אני יכולה לעשות למענה ברגע זה. איך אפשר לטפל במצב כזה? האם בכלל אפשר?" את השאלה האחרונה לחשה בפחד.
"מה שעשית היום זה הצעד הראשון והחשוב ביותר לנפגעת. מישהו ששומע אותה, מישהו שמאמין לה. מישהו שנמצא לצידה ולטובתה לפני טובת השאר. לצערי, זה לא היה ככה עד כה וזאת התוצאה."
יפית נעה באי־נוחות בכיסאה. מצד אחד, רצתה לומר לו 'היי, מי אתה שתדבר ככה על המשפחה שלי', מצד שני, לצערה הרב, יותר מאשר לצערו, הוא צדק בכל מילה.
"לגבי שאר הדברים. לפני שנתיים היא הייתה קטינה ויכולתי להזמין עובדת סוציאלית. אולם זה לא עזר הרבה כי היא סירבה לומר מי פגע בה וגם אם חשדנו שזו פגיעה מבית, לא יכולנו להוכיח או לעשות דבר במידע הזה." אלוהים, איך לא ידעה שמשהו כזה מתרחש בבית הוריה כל כך הרבה זמן? נכון שהיא מתגוררת במעונות בירושלים ובקושי הגיעה הביתה בשלוש השנים האחרונות, אבל הייתה צריכה לדעת! לפחות משהו. איך הילה לא אמרה לה דבר? למה לא ביקשה ממנה עזרה?
ד"ר קליין הניח ידו על ידה. "אל תעשי את זה, יפית." היא ניסתה שוב להביט בו ולא ראתה דבר מלבד דמותו המטושטשת. לא לעשות מה? כמו ידע מה שאלה ענה, "אל תתחילי להאשים את עצמך. זה גם לא נכון וגם לא יפתור דבר. העובדה היא שברגע האמת, ברגע שנודע לך, עשית למענה יותר מכל אחד אחר. רק עצם האמירה הזאת, שאת מגינה עליה ולא נותנת לאף אחד להתקרב אליה, כולל לאימא שלכן, זה עולם ומלואו לאנשים במצבה. אני בטוח שזה היה קשה מאוד לעמוד ככה בפני אימא שלך."
"זהו, שזה לא היה קשה. כלומר, קשה לי מאוד להפנים מה שקורה להילה ולנו כמשפחה, אבל בכלל לא היה בי היסוס לגבי מה שנכון לעשות. אני, אני לא רוצה לדבר על אימא שלי עכשיו. או עליי. אני רוצה לדעת מה הצעד הבא בטיפול בהילה".
לילי מילת היא סופרת מוערכת ילידת חיפה. ספרה בת מספר ארבע (הוצאת מטאור) ראה אור לפני כשנה וזכה לאהדה רבה בקרב הקוראים. ספרה הראשון כלת הים (גם הוא בהוצאת מטאור) זכה להצלחה רבה ואף כיכב ברשימות רבי המכר בארץ.
יפית המלכה!!
הכי מלכה👑😍
נכון לילי מילת. שבת שלום
שבת שלום רפי. תודה.
השלב הזה של האימות והעימות.
איך יפה סיפרת אותו. איזו עוצמה נטעת ונתת ליפית.
בכלל בסיפור הזה כיף לפגוש את הצד האחר המחזק של הגיבורים.
מעבר לדוסה-קוואטרו יש גם את מרטין-ג'ון. החום שעוטף את ג'ון מהדוד שלו מקסים לא פחות.
תתודה על השיתופים מאחורי הקלעים.
זה משלים נהדר גם את הטיול בעקבות הספר.
סופ"ש נעים לילי
נכון. דוד מרטין הוא אחלה דוד!
תודה עופר ומחכה לטיול שלנו בעקבות הספר בקרוב🙏🏼❤️🙏🏼