"אלוהים אמר לי לא לשנוא כ"כ, שזה יפריע לי לאהוב" ○ סיפור • גילי רוזן כץ

על טבע ועל טבע האדם

אימא, רבקי ואני חצינו ואדי יבש שבחורף שעבר התמלא מים רבים ושוצפים שהזיזו אבנים וחצץ. זה היה בכ״ט בתשרי התש״נ, בעשרה באוקטובר 1990 לפי ספירת הציונים, בסוכות. לא הרבה זמן אחרי זה קרו מלחמת המפרץ ופיגועים.

למדתי בבית ספר חרדי בית יעקב מימוני בכיתה א', רבקי היתה בכיתה ב'.

לאימא היה שיער ארוך בצבע שחור, כמו שק הפחם שצבע את שמלת השבת של חנהל'ה, אותו היתה אוספת מתחת לכיסוי הראש. באותה שנה נצבעו קצות שערותיה לבן. רבקי, שחושבת את עצמה, אמרה שזה בגלל הצרות.

אימא פרסה ידיה לאחור, עצמה עיניה כמו בהדלקת נרות, ונתנה לגופה ליפול על השיח ליד הוואדי. אמרתי לאמא שאני רוצה גם. רבקי אמרה שאני תינוקת.
"לא נכון. כבר למדתי לקרוא. אם לא הצרות הייתי קוראת מהר כמו חפצי מהכיתה שלי".

לפני שהלכתי לישון, כהרגלי, שוחחתי עם אלוקים, ובכל ערב הפריעו לנו בשיחה או בשתיקות מפחידות מעבר לדלת. אימא הייתה משתתקת. הוא היה אומר "תעני לי". אמא הייתה לוחשת לו שהבנות ישנות. הוא היה אומר: "אבל שאלתי אותך משהו".
אמא הייתה עוצרת בכי.

לפעמים אלוקים היה נאנח. לפעמים ליטף את שיערי.

פעמים רבות הסביר לי אלוקים שאצל בני האדם יש מיני גירודים, גירוד מעצבן עושה דחף למריבה, להילחם, לשבור, לתקוף, כמו הסרפד הצורב ומגרד, ככה אמר. ויש גירוד של אימהות והורים, ואוהבים שאינם יכולים להפסיק לאהוב, לחבק, לדאוג.

אמא אמרה לי לפרוס ידיי ולתת לגוף ליפול אחורה על השיח הרך. ניסיתי. רבקי אמרה שאני פחדנית. אמא אמרה לה להפסיק. שאלתי את אלוקים. הוא היה נאנח שהמצב גרם לי לא לסמוך, לפחד להאמין בעצמי, באימא, בבני האדם.

מאחורי דלת ההזזה של החדר של רבקי ושלי, שאת החלון החלבי שלה שבר זה מזמן, שמעתי את אימא שלחשה לו בקול רועד שהכול בסדר. היא שאלה את האיש שהיה אבי אם הוא רוצה לשתות ולהירגע. הוא היה שואל למה היא מתנשאת עליו.

בגללה

אחרי זה היתה תמיד איזו שבירה, או קווץ׳, בבטן, בגב, בוקסים, סטירות ועוד ועוד. אחרי זה אימא גיטי הייתה בוכה.
הוא היה אומר לה שזה בגללה.
אלוקים היה אומר לי לא לשנוא כל כך. שזה יפריע לי לאהוב.

מסכנה אימא גיטי, כמה פעמים היא הייתה צריכה לעלות מרחוב חרמון עד לרחוב המימוני דרך רחוב הפועל לבית הספר שלי. רבקי היתה אומרת שאני חייבת להפסיק לריב עם ילדות, שאימא בהיריון ואין לה כוח לשיחות עם המנהלת בגללי.

אלוקים היה מותח חיוך תחת זקנו הלבן שהשתרע כמו שטיח מלא צמר עננים, מויזניץ עד הר המוריה.

אימא הושיטה לנו חרובים ושאלה מי אכל חרובים. נטלתי חרוב וירקתי ורבקי ענתה שרבי שמעון בר יוחאי. מייד אמא שאלה כמה שנים חיו במערה בלי לצאת, ורבקי אמרה שלוש עשרה. אמרתי לרבקי שהיא שמנה.

ישמעאליות

מרחוק ראינו אישה הולכת לעברנו. לצדה שתי ילדות. הן לא היו מחסידות ויז’ניץ, ישמעאליות חשבתי. על ראש האישה היה כיסוי ראש, אבל לא כמו של אימא. ירכיה היו גדולים משל אימא והשמלה נדבקה לה לפולקעס. שתי בנותיה בערך בגיל שלי ושל רבקי נצמדו אליה מצד ימין ומצד שמאל ופנו אליה בשפה ישמעאלית.

אימא גיטי פנתה אל האישה, אמרה "אהלן" והצביעה על צרור עשבים בידיה של האישה הזרה ואמרה "מרווה".

הישמעאלית הצביעה על חזה "רובא". איזה מין שם זה רובא? ואחר כך דחפה אצבע בראש שיערות בצבע אגוז של כל אחת מבנותיה "עביר ומרווא".

הישמעאלית רובא עברה לעברית ושאלה איך אימא גיטי יודעת ערבית, ואימא הסבירה כי במכולת ויז’ניץ שניהל אביה, עבד ערבי, כי אביה לא סמך לא על חרדים ולא על יהודים שיעבדו ושלא יגנבו, ושיסתתרו במקרר ויתעצלו. כך היא למדה ערבית ועבודה, איך מסדרים סחורה על מדפים.

רובא הצביעה על כתמים ליד הלחי של אימא שהתרחבו כמו בוצת הקישון, בצבע צהוב, חום, אדום, סגול.

אימא עברה לדבר בערבית. רובא הניחה יד על חזה ואמרה: "חראם", והסתובבה לראות שאף אחד לא מתקרב והראתה על ראשה, מתחת לכיסוי הראש, פצע פתוח ואז הוציאה אלוורה מכיסה ואמרה שזה טוב לפצעים כאלה ומרחה לאימא.

מרווא, שהייתה בערך בגיל שלי, התרחקה מאמה וחזרה עם צמח שהיו לו קצוות כמו מחטים ועל העלים שלו כמו שערות.

"מה קטפת מרווא? תעזבי את זה מייד!" צעקה רובא ומרווא נגעה בפניה ומייד התחילה כמו תינוקת לבכות שמגרד.

"זה סרפד", אמרה רובא. "צריך להיזהר אם קוטפים אותו". רובא נגעה בפניה של מרווא שבכתה שידיה צורבות ושמגרד לה. רובא נשפה על פניה, ליטפה את פניה של מרווא. בסוף השתרעה ליד מרווא ומשכה אותה אליה ומרווא ספק בכתה ספק צחקה.

אימא גיטי הסתובבה סביבן כמו חוני המעגל.

בסוף הניחה ידיה על מותניה. היא הסבירה לרובא האישה בישמעאלית. הן קטפו בעזרת עיתונים ישנים שמצאו ליד עלי סרפד לרוב. על הבנות אסרו לנגוע. לרבקי, שחשבה את עצמה, לא הסבירו למה.

צדיק

בערב, כשהייתי במיטה וכבר הייתי בזמן שיחה עם אלוהים לפני שאני נרדמת, שמעתי אותו, את אבא, ששאל את אימא איפה הסתובבה, אם עברה את תחום השבת ושהוא ייתן לה עונש. אימא אמרה שאנחנו ישנות. כבר ידעתי שלאבא יש גירוד. רבקי ואני חיכינו עד שזה היה נגמר בשבירת שולחן בבית, וסטירה. רק אחרי שהיינו שומעות את אמא בוכה והיינו ניגשות לחבק אותה, היינו מצליחות לישון. אבא היה חוזר לפעמים לישון בכולל, כי היה תלמיד חכם, צדיק שכולו בלימודי תורה.

הוא משך ולחץ את אוזנה של אימא וצבט בצווארה. אחרי זה גער ועבר לצעקות: "מה זה?" ואמר שהוא מתגרד, שזה צורב, שפשף את פניו ואת עיניו. הצריבה היתה בלתי נסבלת. שבועיים לא הגיע לכולל. עד שחזרה לו הראייה.

הרב התערב.

"נסתרות דרכי השם, איך הסרפד לא גירד אלא את האלימים?" חייכה הרבנית.

בשבת הלכנו בוואדי. רובא ואימא גיטי התחבקו. רובא סיפרה משהו בערבית והצביעה מתחת ירכיה, אולי הסרפד עזר להרחיק את ישמעאל מרובא.

אבא לא היכה יותר את אימא. הוא הפך להיות רב גדול המגנה אלימות במשפחה.
אחרי זה הגיעה האינתיפאדה והפיגועים גם בחיפה ונבנו שכונות חדשות. לא ראיתי מזמן שיח סרפד.

בערב היחוד שלי גירד נורא לבעלי שיחיה. מסכן, התגרד מעלי הסרפד שמרחתי על גופי. השבעתי אותו שלא יכה אותי או את הילדים שיהיו. הוא שאל איך בכלל חשבתי שהוא מסוגל להרים יד על אשתו.

אלוהים צחק. אז אמר בחיוך שבירך אותי בגבר שיתגרד גירוד אין קץ תמיד באהבתו לי, בדאגה לילדים. אני נוטה להאמין לו, ועיני האחת פקוחה.

גילי רוזן כץ, סופר ועו"ס שספרו "זונה!" יצא לאור בקרוב.