סיגל עזרא – אמא לילד גאה
יקרים שלי, בשבוע שעבר סיפרנו לכם על חברתנו סבתא לילי שהתרגשה מאוד מהתגובות החמות שלכם. השבוע אני רוצה להכיר לכם את סיגל עזרא, אישה מרשימה ומיוחדת במינה.
כידוע לכם, אירועי גאווה רבים התקיימו לאחרונה לרגל חודש הגאווה שצוין ביוני והסתיים זה מכבר. היום תכירו את סיגל, שמכירה את הנושא מקרוב ותספר כאן על משפחתה ועל המורכבות שבהתמודדות דרך מישורים שונים, מהגילוי של האבא, תגובת הסבים והסבתות וגם על הדרך לשתף את הסביבה.
שלכם באהבה, סבתא תידי
גאווה של אמא
סיגל מספרת:
כשבני הגיע לגיל 15 הרוב המוחלט של החברים שלו היו בעצם חברות. הדינמיקה ביניהם היתה מדהימה. משהו בתחושה הפנימית שלי אמר לי שייתכן שיש לי בן הומוסקסואל. כאמא שלו הרגשתי אותו וגם את הקשיים שחווה. יכולתי לחוש את הייסורים שעבר בינו לבין עצמו.
גם היום, בשנת 2022 קיימים בחברה הורים (ולאו דווקא במגזר החרדי או הערבי), שמתקשים לקבל את העובדה שהילד או הילדה שלהם הם להט"ב (הומו/לסבית/טרנסג'נדר).
מבחינתי, המחשבה שייתכן והבן שלי נושא איתו סוד כל כך גדול ושהוא צריך להתמודד איתו לבד, היתה לי קשה יותר מהכול, לכן החלטתי לעשות מעשה ולדובב אותו לצאת מהארון, במידה שהוא אכן כזה.
לשם כך נעזרתי באחותו הבכורה, הפכנו להיות יחד בסוד העניינים, והיא, כפי שהיא יודעת כה טוב לעשות, אכן הצליחה להוציא ממנו את הסוד שהוא נשא עמו לבדו תקופה ארוכה, מאז היותו בן 12.
הסיפור שלנו
עדי שיתף את אחותו, ככל הנראה עדיין התקשה לומר בגלוי את הדברים, לכן כתב לה מכתב שבו תיאר את הפחדים שהשתלטו עליו, בעיקר מתוך החשש של "מה יגידו ההורים". בני היה מבוהל מהדרך בה אנחנו, הוריו, נקבל אותו, אם בכלל, לאחר שיחשוף בפנינו את סודו.
'לתקן' ילד 'מקולקל'
פעמים רבות התחושה הראשונה של הורים כשילדם יוצא מהארון, היא ש"השמיים נפלו". הורים מתארים מחשבות על כך כי שחייהם נהרסו לעולם, ושכל עולמם חרב עליהם. הורים רבים מרגישים אשמים ישירים, אחראים לכך שילדיהם "כאלה" ונראה להם שהחינוך שנתנו לילדיהם כל השנים היה לקוי… הורים לילדים להט"בים מוצאים דרכים רבות ויצירתיות להאשים את עצמם ולהחמיר עם עצמם בכך שהילד שלהם "כזה" ולא פעם, הדבר הראשון שינסו לעשות הוא "לתקן" את הילד "המקולקל" שלהם.
כידוע, רק לפני כשני עשורים אנשים מהקהילה הלהט"בית היו עדיין מנודים בחברה, השיח לגביהם היה הרבה פחות פתוח והרבה פחות מדובר מכפי שהוא היום, דבר שגרם להורים שלהם להתבייש בנטייה המינית של ילדיהם הרבה הרבה יותר.
ככל ששוחחתי עם עוד ועוד הורים שילדיהם להט"בים, שמעתי מהם על הלחץ, על הפחדים על והדאגה העמוקה לילדיהם. השאלות והדאגות מציפות את מחשבותיהם – איך הוא יסתדר? לא יהיו לו ילדים? החברים יציקו לו/ה, הוא/היא ת/יהיה בודד/ה כל חייו/ה… כל אלה מחשבות שמפחידות אותם עד אימה, וגורמות להם קושי אדיר, שמוביל אותם להסתיר מהסביבה את האמת על ילדיהם ולהישאר לבדם עם הסוד.
להיות בדיוק כמו אחותו
כאשר עדי היה בערך בן 5 הוא מאוד אהב לשחק יחד עם אחותו בבובות, הוא אהב להתקשט בקוקיות ובסיכות יפות לשיער והתחבר יותר לבנות מבין חבריו וחברותיו לכיתה. יותר מכול זה, העריץ עדי את אחותו. הוא כ"כ העריץ אותה עד כי רצה להיות בדיוק כמוה, בכל המובנים.
הילד יצא מהארון, מה עם ההורים?
לאחר שעדי יצא סוף סוף מהארון, הרגשתי וראיתי כמה הוקל לו וכיצד ממש חזר לחיות. עכשיו, זו הנקודה הקריטית בה ההורים מתחילים תהליך של יציאה מהארון בעצמם… המשפט "כשהילד יוצא מהארון ההורים נכנסים לארון" הוא מאוד מאוד נכון. כך בדיוק הרגשתי וזה לא היה קל. בכלל. בראשי התרוצצו המון מחשבות: מה אנחנו אמורים לעשות? איך נספר לסבים ולסבתות? איך הם יגיבו? האם הם יקבלו אותו? איך מדברים על זה בפתיחות? מה עם החברים שלנו? למי נספר? למי לא? ועוד ועוד…
ישראל בעלי, אבא של עדי, התהלך כמו בבית כמו זומבי. הוא הרגיש שהוא נכנס עמוק עמוק לארון. הוא לא הסכים לדבר עם אף אחד, הוא לא הסכים לשתף, במשך יותר משבוע הוא רק בכה בלי הפסקה. הוא לא תפקד בבית, הוא לא תפקד בעבודה, הוא רק בכה ובכה…
"הקהילה דפקה לי בדלת"
לצד זה ועם כל הקושי שחווה, אזר כוחות ואמר לעדי: "אני מודה שאני לגלגתי על הקהילה עד עכשיו, אבל היום הקהילה דפקה לי בדלת ואני מחליט לקבל אותה ואותך בתוכה" ואז הוסיף: "לכן, אם תרצה, אני מוכן לצעוד אתך במצעד הגאווה, לכשתרצה".
עם כל הקשיים שחוויתי גם אני, בחרתי לראות את האושר של בני ולעזור לו להיות שלם עם מי שהוא ועם מה שהוא מרגיש. היה חשוב לי מעל הכול, שיבין שאנחנו מקבלים אותו כפי שהוא, ללא שיפוטיות או ביקורת מצדנו. ההבנה שההורה הוא עמוד התווך של הילד הייתה ברורה לי לאורך כל הדרך והבנתי את המשמעות של התנהלותי בעניין, למן ההתחלה.
אני מול הסביבה
ואכן, ככל שאני דיברתי על הנושא בגאווה, בביטחון ובפתיחות, ככה גם הסביבה שלי התייחסה לסיפור שלי, הבינה יותר ואף קיבלה את הבן שלי באהבה גדולה. בעצם, האופן שבו החברה הגיבה לשיתוף שלי את הסיפור על בני, גרם לי להבין שהדרך בה אציג את הדברים, כך גם החברה תקבל אותם.
למה הכוונה? כאשר אדם רוצה להעביר מסר לאדם אחר, המסר עובר לא רק דרך המילים שנאמרות, אלא גם, ובעיקר, דרך שפת הגוף, הבעות הפנים ושדרים נוספים, פחות מודעים, שעוברים מאיתנו החוצה. האם אנחנו שפופים כשאנחנו מספרים על עצמנו? האם קולנו חלוש ושקט, או שאנחנו עומדים זקופים ומדברים בקול רם ובטוח? מי שמקשיב לנו יגיב בהתאם לכל המסרים הללו, הרבה מעבר לתוכן המילולי עצמו. לאחר שהבנתי את המשמעות של כל אלה, הבנתי שכך אני רוצה לשתף את ההורים שלי ואת הוריו של בעלי, הסבים והסבתות של הבן שלי.
וכך היה: סיפרתי להם, בגאווה ובהשלמה מלאה, שהנכד שלהם הומוסקסואל ושאני גאה בו כפי שהוא. מיד ידעתי שלא השארתי להם אופציה לראות אותו באור אחר מכפי שאני רואה אותו, והם הגיבו באותו המטבע, כפי שהגשתי להם אותו, באהבה רבה.
הדור הוותיק
ההורים של ישראל קיבלו את ההודעה קשה הרבה יותר. זה התבטא בבכי מולנו, בהתכנסות בתוך עצמם ובפחד ניכר לשאול אותנו שאלות. על אף זאת, מאחר שבחרתי להציג את הדברים בביטחון והראיתי להם שאני בסדר עם העניין, באופן כלשהו הקלתי עליהם. לאט לאט, עם הזמן, גם הם נפתחו יותר לנושא. אומר את האמת, שכפי שאני רואה זאת, עד היום עדיין קשה להם מעט לקבל את העובדה שהנכד שלהם הומוסקסואל, אך אני בחרתי שלא להתעסק בזה ולכבד את הרגשתם.
"הילד המושלם"
לכל הורה יש את הפנטזיה שלו לילד המושלם, המבריק, החכם, היפה, שהולך בתלם ובדרך הידועה והמוכרת ובנורמה שהחברה הכתיבה לנו כ"הדרך הנכונה". כשהילדים שלנו הולכים בדרך אחרת, שלא בהכרח מתאימה להורה, ההורה פעמים רבות עלול לחוש נבגד, מיוסר ומתייחס לכך ככישלון שלו. כשההורה מרגיש נבגד ומרגיש שנכשל בחינוך ילדו, הוא מעביר את המסר הזה לילד שלו. גם מבלי להיות מודע, ינסה לשנות את הדרך שבה בחר הילד, כדי לגרום לעצמו תחושה של "הצלחה". לא פעם יסביר ההורה שהוא יודע טוב מהילד מה נכון עבורו.
האור מבעד לסדקים
הגישה הזו, הרשו לי להגיד לכם, גורמת לכעסים קשים בבית, למריבות ולתחושות מאוד קשות. טוב לא יכול לצאת מזה. לאחר שאני בחרתי ללכת בדרך אחרת וראיתי כמה טוב זה עשה, הרגשתי בתוכי רצון עז לעזור להורים אחרים שנמצאים במצב שבו אני הייתי, ולסייע להם לראות את האור מבין הסדקים. הבנתי שדרך הסיפור האישי שלי אני יכולה לתרום ולעזור לכל כך הרבה הורים לראות את חצי הכוס המלאה ולראות את האור באופק. להבין כמה כוח יש לנו, ההורים, באופן שבו אנחנו מסתכלים על ילדינו, מציגים אותם בפני החברה ומתייחסים אליהם.
רוצים את הכי טוב לילדים שלנו
אין כל ספק שכל הורה רוצה את הכי טוב עבור הילד שלו וכל הורה רוצה לראות את הילד שלו מאושר ושלם עם מי שהוא. אדם מאושר הוא אדם שטוב לו במקום שהוא נמצא בו, מבלי שיבקרו או ישפטו אותו על מי ועל מה שהוא.
אם סקרנתי אתכם ותרצו לשמוע עוד, להיעזר בי ובניסיון שצברתי, ולשמוע את ההרצאה המלאה "גאווה של אמא", אתם מאוד מוזמנים ליצור איתי קשר.
שלכם, סיגל
• סיגל עזרא, 55, נשואה לישראל ואמא לשלושה ילדים, בת ושני בנים, מנחת הורים לילדים שיצאו מהארון • 050-7760039
דברו איתי!
אם גם אתם רוצים לשתף אותנו במסלול החדש שלכם, אתם מוזמנים לפנות אליי עם סיפוריכם, אני פה, מחכה לשמוע מכם, לכתוב ולפרסם כאן, באתר חי פה, ואול גם לתת השראה לעוד אנשים בגילנו, שנכנסים לגיל המיוחד והמקסים הזה, שאולי מעורר גם קושי, אבל לא פחות מזה, פותח עולם שלם של אפשרויות והשראה.
מוזמנים ומוזמנות ליצור איתי קשר, ממתינה בקוצר רוח לסיפורים שלכם ושלכן.
בגיל הזה הוא בקושי מבין את הקונספט הרחב של ארון,
אז נטייה מינית?
מינית?
ילד?
פתחו ספר של פיאז'ה, תלמדו קצת על שלבי הבשלה קוגניטיבית ובעיקר תלמדו איך לא לשבש אותם לגמרי.
יישר כוח וכל הכבוד לך גברת סיגל עזרא. שבוע טוב ולילה טוב.
חלאס עם הפרוגרסיביים האלה. מחר ילד יחליט שהוא כלב.