"זה כמו לשים את הנעל הלא נכונה, אפשר ללבוש אותה ,אבל היא לא תתאים עד הסוף"
שילה וינברג, בת 63, מורה ומחנכת מזה שנים רבות בחיפה, החלה לעבור לפני מספר שנים, לאחר טרגדיה בה איבדה את רעייתה למחלת הסרטן, תהליך משמעותי בו החלה לחיות את חייה במגדר איתו היא מזדהה, ותיעדה את התהליך בספר שירים שמתעתד לצאת בשנה הקרובה.
"מי אני?"
כעת שילה עושה דוקטורט בתחום הפילוסופיה, העוסק בסובייקט המגדרי: "אני מתעסקת באופן טבעי בנרטיבים הטרנסים, יש כל מיני נרטיבים לגברים או לנשים טרנסיות ואחד הדומיננטיים, הוא שנולדתי בגוף הלא נכון. אני בהחלט חושבת שזה כך, אם לא הייתי יודעת את זה, לא הייתי עושה שינוי, אני לא אוהבת את המושג 'הפכתי לאישה', אני תמיד הייתי אישה."
"כשהסתכלתי בראי, שאלתי את עצמי – מי אני? ידעתי שאני רואה בן, אבל בתוכי לא ראיתי בן, רציתי לראות בת", אומרת שילה. "לאי ההתאמה הזו קוראים בשפה הפסיכולוגית דיספוריה מגדרית, שפירושו אי הלימה קיצונית בין המערך הנפשי של האדם למערך הפיזי שלו. זה לא מישהו שאומר 'יש לי אף ארוך' ורוצה ניתוח אף, זה אומר שאני מרגיש שבזהות שלי אני בת, אבל בגוף שלי אני בן. יש דרגות שונות, אני מניחה שלא לכולם יש את הצורך לעשות ניתוח, לי היה צורך בניתוח".
"משהו לא עובד נכון בגוף שלי"
"בגיל 8 או גיל 9, הרגשתי שמשהו לא עובד נכון בגוף שלי, כמו תחושה שנועלים את הנעל הלא נכונה או את הכפפה הלא מתאימה. אפשר ללבוש אותה, אבל היא לא תתאים עד הסוף וזה ירגיש לא נוח. לא ידעתי להגדיר מה לא נכון. אמי נפטרה כשהייתי בת 6 וגדלתי עם שתי בנות דודות, אחת מהן קרובה לגילי ואחת צעירה ממני בשנתיים או שלוש. אני זוכרת שרציתי שיתייחסו אליי כמו לשאר בנות הדודות". מספרת שילה.
"סימנו אותי מלידתי כבן. אז בנים מסתפרים, ובנים לבושים אחרת, ובנים לא בוכים. אני זוכרת בכיתה ד', דודה שלי שאלה למה אני רוצה להתחפש בפורים. בדיוק הקרינו בעפולה את "היידי בת ההרים", אמרתי שאני רוצה להתחפש להיידי, וכך היה. הייתי מחופשת, אבל התחושה שהיתה לי היא: "וואו! איזה כיף לי!". אני זוכרת גם איך יצאתי מהחנות ומישהו או מישהי אמרו לי: 'איזו ילדה יפה את'… ואז הגיע הערב והייתי צריכה להוריד את התחפושת והרגשתי אי נוחות עם זה…
עם השנים לא ידעתי להגדיר מה קורה איתי וזה התחיל להציק לי יותר ויותר. הרגשתי שאני רוצה להגיד משהו ולא יוצא לי, לא היו לי את המילים".
"בכיתה ז' או ח', קרה לי מעין רגע מכונן", היא ממשיכה, "אבי היה קורא 'ידיעות אחרונות' ולקחתי איתי לשירותים את ה-'7 ימים' וקראתי. פתאום ראיתי כתבה על ארבע קוקסינליות בתל אביב, שסיפרו על החיים שלהן. השנה הייתה בערך 1970. הייתה שם גם תמונה שלהן. הן נראו נורא, כמו דראג שלא יודעים לעשות דראג, הן עבדו בזנות ועישנו סמים.
"את לא יכולה להיות כמוהן"
בעקבות זה קרו כמה דברים: אחד, ידעתי איך לקרוא לעצמי – קוקסינלית. דבר נוסף הוא שידעתי לראשונה שאני לא לבד, ושיש עוד בנים שהם בנות. חשבתי לעצמי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיות קוקסינלית, מה אני אהיה כמוהן? אעבוד בזנות, אעשן סמים? אז יצאתי מהשירותים ונכנסתי לארון, זה הרגע המכונן של חיי, זה מה יש, את לא יכולה להיות כמוהן, בטח לא ילד טוב עפולה כמוני.
כתלמידה הייתי מאוד מרדנית והייתי פעילה מאוד בנוער העובד והלומד, בגלל שנכנסתי לארון ניסיתי להוכיח כמה שיותר כמה אני בן. לא הייתה חלוקה מגדרית שם יותר מידי, אבל לא נתתי לאנשים להבין מי אני. היו לי איזה שני חברים שלא בהכרח ידעו, אבל הבינו, זו הרגשה די בודדה. אז את מוצאת את עצמך בונה עולם פנימי מאוד עשיר, התחלתי לצייר, התחלתי קצת לכתוב שירים, שם הוצאתי הרבה דברים, אבל כלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל.
בכיתה ו' כתבתי, בפעם הראשונה, מכתב התאבדות. לא עשיתי עם זה בסוף כלום, אבל המחשבות האובדניות היו איתי עוד בהמשך.
"אם תהיה פושע או רוצח – יבינו אותך, את זה – לא"
אחרי הצבא, שם שירתתי בגרעין נחל, גרתי קצת בתל אביב כמו רבים וטובים, והתחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, הכרתי מישהי, עברתי לחיפה ונפרדנו. אז החלטתי לספר לאבא שלי. שם היה הרגע המכונן השני, אבא שלי היה אדם נפלא, הוא מעולם לא הרביץ לי, אבל היה בו סוג של הומופוביה כמו אנשים מהדור שלו. הייתה לנו שיחה מאוד ארוכה על החיים, ויום אחד סיפרתי לו והוא אמר לי, אתה יודע, אם תהיה רוצח, או אם תהיה אנס, ואם תהיה גנב ואם תהיה כל החולירעות שבעולם, יבינו אותך, אולי לא יעריכו או יכבדו אותך, אבל יבינו אותך. לעשות את מה שאתה רוצה לעשות – את זה אף אחד לא יבין. אבא שלי היה דמות שמאוד השפיעה עליי, ואם חשבתי לרגע לצאת מהארון, אז השיחה הזו סתמה את הגולל על האפשרות הזו.
"מצטערת שלא סיפרתי לה קודם"
אז הכרתי למי שלימים תהיה רעייתי, בחיפה. היא ידעה, אבל לא מיד. אם יש משהו שאני מצטערת עליו עד היום, זה שלא סיפרתי לה מוקדם יותר.
תמיד נמשכתי לנשים, אז היה לי קל להתחבר לנשים, והאמת, להבדיל מהילדות או מהנערות, שלא מתו עליי, אחרי הצבא הבנות דווקא אהבו אותי, והתחלתי לצאת עם מי שתהיה רעייתי, יצאנו שנתיים, גרנו ביחד ואז התחתנו. גרנו בחיפה, וכשהבת שלי נולדה עברנו לנוף העמק. גם רעייתי עסקה בחינוך וגם אני, אך לא באותו בית ספר.
בניתי לי מעין תסריט בראש שאם אני אתחתן זה יעבור. שאפשר לשלוט בזה, "אם תגידי מספיק פעמים שאת בן, תחיי כבן, תתנהגי כבן – תהיי בן. איכשהו, זה החזיק מעמד איזה זמן, עד שיצאנו לבלגיה לשליחות. שם התחיל הלחץ הגדול עליי, ניהלתי את התכנית הישראלית, ובסוף השנה הראשונה סיפרתי לה.
"ידעתי שאאבד את המשפחה שלי"
המשכנו לחיות ביחד. בעיקרון היא ידעה, אבל לא עשיתי עם זה כלום, להגיד שהיא מתה על זה? לא, היא רצתה גבר, אבל כל עוד לא עשיתי עם זה כלום, וודאי לא כלפי חוץ, היינו בסדר. מאוד אהבתי אותה והיא אהבה אותי וזה תחזק את הקשר. היו לנו הרבה מאוד רגעים טובים, וגם הרבה רגעים של תסכול, אבל עושים סדרי עדיפויות בחיים… ידעתי שאם אעשה את מה שעשיתי עכשיו, אאבד את המשפחה שלי, לא היה לי את האומץ, זו הייתה שנת 1993, זה לא כמו היום, הלגיטימציה לא הייתה כמו שהיא עכשיו.
"מעולם לא נמשכתי לגברים"
מה שכן, התחלתי למתוח קצת גבולות, ללבוש צעיפים, משקפיים יותר צבעוניים, לא נראיתי הגבר הממוצע לא מרחתי לק ולא היה לי שיער ארוך כמו שיש לי היום… בואי נאמר את זה כך: אני מניחה שרבים היו אומרים שאני בטח הומו, מה שהצחיק אותי, כי בחיים לא נמשכתי לגברים.
כשחזרנו ארצה הלכתי לקבוצת תמיכה בתל אביב, של טרנסים וטרנסיות, התחלתי לכתוב שירים בנושא, חמישה מהשירים התפרסמו. אמרתי לעצמי שזו תהיה החירות שלי.
ביולי 2015, גילו לרעייתי סרטן גרורתי בכבד, במשך שנתיים וחודש היא נאבקה ואני כמובן הייתי לצדה. בספטמבר 2017 היא נפטרה. הייתי בכזאת הדחקה… תמיד הייתי בטוחה שאני אמות ראשונה, שיום אחד אני אסיים את חיי לפניה. גם בשנתיים האלה נסענו למקסיקו לרופאים, היינו בקשר עם רופאים בארצות הברית, ניסינו לעשות כל מה שאפשר, חייתי בהכחשה לגבי האפשרות שהיא תמות יום אחד. עשינו הוספיס ביתי והיא נפטרה בבית. בשבילי זה היה כאילו הטיטאניק התנגשה בקרחון. אלו השנתיים היחידות בחיים שלי, מאז שהבנתי שיש לי דיסמורפיה מגדרית, שבהן זה לא העסיק אותי, השנתיים היחידות שזה היה משהו שלא ישב לי בראש.
"רק יתרון אחד: אהיה שלמה עם עצמי"
ככל שחלפו החודשים הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות כפי שחייתי, אם יום אחד אפתח בזוגיות חדשה, או שאחליט לצאת לעולם ולחיות, אני לא רוצה לחיות כפי שהייתי. זה הלך והתגבש ובסוף אפריל 2018, בערב אחד, ישבתי עם עצמי בבית והייתי לבד, אמרתי אוקיי, עכשיו זה הזמן להחליט, עשיתי לי מעין טבלת אקסל – יתרונות וחסרונות, וכתבתי לי חסרונות: בעבודה יפטרו אותי, לא יהיו לי חברים, הילדים לא יהיו איתי… הרשימה הייתה מאוד ארוכה. ביתרונות היה רק יתרון אחד: אני אהיה שלמה עם עצמי. הסתכלתי על הרשימה ואמרתי לעצמי שאם יש יתרון אחד, אני עושה את זה. לא התייעצתי עם אף אחד, אני לא רוצה מילים יותר, רק מעשים. למחרת התקשרתי לחברה טובה מאוד שלי, אישה טרנסית, עמית צוק, אמרתי לה עמית, אני רוצה לבוא אלייך. היא לא שאלה למה והבינה ישר. באתי אליה ורשמתי לי קו מנחה מה עושים.
"למה את מחכה? החיים קצרים"
עמית אמרה לי מה אני צריכה לעשות, ובסוף מאי 2018 הייתי בפגישה בבית חולים 'בני ציון' במחלקה אנדוקרינולוגית. דבר ראשון צריך לטפל בעניין ההורמונים. באותה תקופה עוד לימדתי כמובן, אני יכולה להעיד, לא בצניעות, שיש לי מוסר עבודה מאוד גבוה, אז חזרתי מ'בני ציון' ונכנסתי למנהלת, שלי בעניין אחר בכלל, ואמרתי לה שאני צריכה לדבר איתה על משהו נוסף וסיפרתי לה. דפנה יעקובוביץ' היא אישה מקסימה שאני חייבת לה המון. ידעתי שהיא לא תפטר אותי, אבל הייתה האפשרות שיציקו לי ולה, היא גם הכירה את רעייתי ז"ל היטב, ולשמחתי הרבה היא אמרה לי: 'אז למה את מחכה? החיים קצרים ואני איתך'.
התחלנו לגבש תוכנית, איך אני יוצאת, זה הרי בית ספר לא משרד הייטק, אי אפשר לשלוח מייל וזהו. קודם כל חלק כבר ידעו, חלק מהמורים שמעו או ניחשו. בנינו את זה בשלושה מעגלים: קודם כל אמרתי למנכ"ל של ליאו באק, שאלתי אותו מה יהיה עם יהיו הורים שיתלוננו, ואני אגיד להם שיש עוד עשרה בתי ספר לעיר והם מוזמנים ללכת אליהם… אני לא בדיוק הייתי המורה הכי אנונימית בבית הספר, הייתי אחת שהולכת באמצע המסדרונות כאילו קניתי אותם, הייתי דמות בולטת בבית הספר.
מה שעשינו היה, שיום לפני סיום שנת הלימודים, קראתי לקבוצת החינוך שלי, כ-20 איש, ואמרתי להם שמחר, ב-8:30 בבוקר, כולנו נפגשים. וכך היה, הם הגיעו וסיפרתי להם. הסברתי להם מה זה דיספוריה מגדרית, הם היו מופתעים, ושאלו שאלות ותהו מה עכשיו מה יקרה אתנו…
"באותו הערב, כל בית הספר כבר ידע"
עניתי להם שבשלב הזה ימשיכו לקרוא ולדבר אלי כרגיל. באותו הערב דיברתי גם עם ההורים. בשעה 10 של אותו הערב, כל בית הספר כבר ידע. עם אחד ההורים הייתי בקשר כבר שבוע לפני, ולהפתעתי הרבה, חוץ מהורה אחד שאמר לי שהוא לא חושב שמה שאני עושה זה נכון, אף אחד לא קם ואמר לי שאם זה המצב הוא לא מוכן שאחנך את הילדים שלו. אמרתי להם שאני אנחה אותם בתהליך תוך כדי שיתחילו לראות שינויים, ונעשה את זה ביחד.
למחרת, ב-20 ביוני, סיפרתי למורים בבית הספר עליי, עשיתי את זה כמו הרצאת טד. עמדתי על הבמה והיה מסך מאוד גדול מאחורי עם מצגת פאוור פוינט. הקראתי שיר שכתבתי בשם 'מערת אליהו', לאחר מכן הסברתי מהי דיספוריה מגדרית. היה שקט מופתי ובסוף המצגת, במשך דקות ארוכות, מחאו לי כפיים וחיבקו אותי. אני חייבת לציין ששנה לפני זה בדיוק, על אותה במה, קיבלתי את פרס המורה המצטיין, זה היה נוהג שפעם בשנה כל מחלקה בליאו באק, בוחרים עובד מצטיין אחד, ואני באותה השנה נבחרתי להיות המורה המצטיין. עוברת שנה ואני מודיעה להם שעומדת להצטרף אליהם מורה חדשה לחדר המורים.
להיות שילה
מאוקטובר התחלתי לאט לאט להשתמש בשם שילה. בישראל יש ועדה להתאמה מגדרית, עברתי את כל התהליך יחסית מהר מאוד, ובאתי כשאני כבר מאוד בשלה. בפגישה הראשונה או השנייה שלי עם הפסיכולוגית, היא אמרה לי שאני כבר כל כך אפויה, שרק לא אשרף בתנור. אחרי שאת מסיימת, את מקבלת את האישור, שאותו את לוקחת למשרד הפנים כדי לסיים את התהליך לשינוי המגדר. בדצמבר עשיתי שינוי רשמי במשרד הפנים וביקשתי לשנות את המגדר לאישה בשם שילה ולהירשם בלשון נקבה. זה היה נהדר. אחרי זה עשיתי את הניתוח התחתון. פה ושם אנשים התבלבלו, אבל מהר מאוד התחילו להכיל וחיבקו.
מהר מאוד קיבלו אותי לחברה הנשית של המורות. לא נתקלתי במצב של אנטי או חוסר קבלה מצדן. אני חייבת לציין שעד כדי כך זה היה מוצלח, ששנה אחריי כן רציתי לצאת לפנסיה מוקדמת, ובבית הבית ספר ביקשו שאשאר עוד שנה. כבר בי"א, בקבוצת החינוך שלי עשינו מפגש סיום שנה, ודיברנו גם עליי. היה להם לא פשוטה השנה שעברה, ודווקא אחת התלמידות שהכי חששה, אמרה שלימדתי אותה לקבל להכיל ולראות את הדברים לא רק בשחור לבן, בשבילי זה היה וואו.
34 שנים חינכתי ובחיים לא קיבלתי כזה פרגון כמו בשנתיים האחרונות לחינוך שלי. ברכות ומתנות שקיבלתי בסוף י"ב… אני לא זוכרת בכל 34 שנותיי בחינוך שקיבלתי פירגונים כאלו.
הילדים שלי
בעיקרון הדבר שהייתי הכי מודאגת ממנו זה הילדים שלי, ואני חייבת לציין שבהרבה מובנים הייתי לא הוגנת כלפיהם, הם איבדו את אמא שלהם ופתאום מי שהוא אבא שלהם, יוצא מהארון כמה חודשים אחרי. באמת סיפרתי להם, ואני חייבת להגיד שכבר עברו 3 שנים מאז ואני באמת מורידה את הכובע בפניהם. אני שומרת על הפרטיות שלהם, לכן אני לא מדברת עליהם הרבה. אני באמת משתאה מהיכולת שלהם לקבל אותי, ולהיות איתי בקשר טוב, זה לא מובן לי מאליו. לעומת זאת, עם קבוצת חברים שהייתה חברה שלי 20 שנה, הקשר נותק, ולא ביוזמתי. בהתחלה זה היה שיחות טלפון שמתמעטות, אבל באיזשהו מקום אני מגדירה זאת שהחיים שהיו שם היו סוג של זיוף אז כנראה בחברות שם היה קצת זיוף, זה לא היה כולם, אלא קבוצה מסוימת.
רותי
כעת שילה נמצאת בזוגיות אוהבת עם בת זוגה רותי "את רותי הכרתי ב2013, והתיידדנו, היא הכירה את רעייתי, היא הייתה מתארחת פה ואנחנו אצלה. קשר של ידידות לא מעבר לזה. ואחרי שרחל נפטרה, שנה וקצת אחרי הקשר הידידותי הזה הפך להיות קשר רומנטי.
אני באמת חושבת שהמצב שלי טוב ואני מאחלת לכל מי שיוצאת מהארון מצב כמו שלי. לא עזבתי את הבית ולא את טבעון, וכשהיה יום האישה בטבעון השנה, הם הזמינו אותי. במרץ 2021, להשתתף בפרויקט של נשים משפיעות בטבעון. אני מחלת לכל אדם טראנס להיות מקובל כפי שאני הייתי מקובלת. ואני בהכרח מוקפת באנשים טובים, בזוגיות טובה ואני מאחלת לכל אדם שיהיה מוקף ככה. זה מאוד לא מובן מאליו כשמדובר באדם שיצא מהארון.
"אתחול"
בשנת 1998 התחלתי לכתוב שירים, חמישה מהם התפרסמו, ועם הזמן התחלתי לכתוב ולכתוב ולכתוב, כשהחלטתי שאני יוצאת, התחלתי לכתוב מחדש ופתאום הנימה השתנתה. אני עומדת להוציא בקרוב ספר בהוצאת 'שופרא', ששמו "אתחול". בספר יש שני ממוארים, אחד המדבר על העבר שלי, והשני אחר, נכתב באפריל 2020, לאחר שכבר עשיתי תהליך. הספר מחולק ללפני היציאה ואחרי היציאה, וביניהם יש את 55 השירים. כולו מוקדש לתהליך המגדרי שעברתי, גם הממוארים וגם השירים.
"אף אחד לא בוחר בזה"
אני פונה לאותם ציבורים, יש פה הרבה א.נשים, שמקבלים אותם. יש פה חלק גדול של בנות טרנסיות שנאלצות לעזוב את הבית כי ההורים זרקו אותם, שעובדות בזנות והמפלט האחרון שלהן זה העבודה ברחוב, בכביש. יש היום כמה אגודות, כמו "מעברים" ופרויקטים שונים שעושים עבודות קודש. אני פונה לא.נשים הנורמטיביים, הסיסג'נדר, ומדגישה שאף אחד לא בוחר להיות טרנסג'נדר, אף אחד. אם יש אדם כזה, אני לא קוראת לו טרנסג'נדר, כמו שלהיות הומוסקסואל זה לא מבחירה. לחשוב שזה משהו שהוא פרי בחירה ואם עכשיו אני אקבל תרופה נכונה או טיפול פסיכולוגי מתאים זה יעבור לי, זה ממש בשוליים שבשוליים.
"זכויות, כמו לכל אחד אחר"
כ-0.02 אחוז שעשו תהליך כמו שלי, מתחרטים אחרי זה. רוב הא.נשים הטרנסים לא מתחרטים, זה פשוט משהו שאם אתה לא שם, אתה לא מבין. תלבשו את הנעליים שלכם הפוך, תראו כמה רחוק תצליחו להגיע. לכן, מבחינתי, כשאני שומעת סיפורים על בנות ובנים טרנסים, הדבר היחידי שאנחנו רוצות זה זכויות, כמו כל אחד אחר. אף אחד לא עושה לנו טובה, זה זכויות שלנו ולא של אף אחד אחר.
מצאתי את עצמי ביוני 17 אני עומדת על הבמה מורה מצטיין, יוני 18 מודיעה על היציאה, יוני 20 אני כבר לא הייתי אומרת בסוף התהליך, כי החיים עדיין ממשיכים, אבל בתהליך. אני היום מרגישה שהכפפה מתאימה ליד והנעל מתאימה לרגל ואני הולכת על עקבים מטאפוריים בצורה חלקה ולא מועדת יותר.
מערת אליהו – שילה ויינברג מתוך הספר "אתחול"
עָמַדְתִּי בִּמְעָרַת אֵלִיָּהוּ,
מוּל הַשֶּׁלֶט
גְּבָרִים אוֹ
עֲזָרַת נָשִׁים,
שָׁם.
מוּל.
וְלֹא יָדַעְתִּי לְאָן.
כָּךְ עָמַדְתִּי,
מוּל.
הִתְפַּלַּלְתִּי עַל נִשְׁמָתִי
וּבִקַּשְׁתִּי בְּרָכָה
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִפְנוֹת
אֲלֵיהֶן.
מאי 2018
שילה. איפה אפשר לקנות את הספרים שלך?
דבורה שלום,
הכרתי היטב את דני ז"ל. קבלתי אותו לעבודת הוראת ההיסטוריה בבי"ס תיכון בן גוריון בעפולה. הייתי רכזת מקצוע ההיסטוריה שלו במשך מספר שנים. אהבתי אותו מאוד. הוא היה מורה מצויין ואיש חם רגשות. יהי זכרו ברוך.
שאפו!
על החשיפה
האם במקרה הכרת את דני וירז'נסקי?
זכיתי ללמוד תחתה ולהעשיר מאוד את עולמי. מורה מקצועית ומסורה עם אהבה גדולה למקצוע. מאחל לה שנים רבות של עשייה מבורכת.
אך מורה לובשת נעלים ןלא נועלת גם אםזה הפוך?
מסכן/ה.
שילה יקרה קראתי את הכתבה והתרגשתי עד דמעות על האומץ על הכנות ועל השיתוף אוהבת אותך ומאחלת לך חיים טובים ומאושרים???עמית טל
מקסימה ומרגשת
נכס יקר לבית הספר
תודה על התגובות החמות, המכילות . זה מחמם את הלב לקרוא את הדברים המפרגנים. אני מבקשת רק לחדד כאן מושגים. תחת מטריית מושג המיניות יש את מושג הזהות המגדרית או זהות מינית ומתייחס לאופן שבו אני מגדירה את עצמי. זהות בינארית , בן או בת או זהות אבינארית , כלומר זהות שאינה מוגדרת לבן או בת. היא יכולה להיות שניהם בו זמנית או לסירוגין. לעומת זאת, נטיה מינית קשורה למי אני נמשכת מבחינה מינית. אין קשר הכרחי בין זהות מינית ובין נטיה מינית. בדומה לשאר הא.נשים גם בקרב א.נשים טרנסג'נדרים יש הטרוסקסואלים או ג'יי או לסביות או ביסקסואלים . יתכן שהסבר שלי נראה מעט מורכב , אך זה רק שמיניות האדם היא רב גונית.
זה לא כזה מסובך, זהות מגדרית ונטייה מינית אלה שני דברים שונים. זה ממש לא משנה מה המגדר שלך, אתה יכול לאהוב מי שאתה רוצה. אני מציע שתעשה מחקר קטן, כי זה לא אשמתך שאתה לא יודע. גם אם אתה בסדר עם להט"בים, תמיד טוב להבין בני אדם באשר הם.
דרך אגב, "גבר שהפך לאישה" זה לא נכון. אישה טרנסית היא אישה, גם אם היא נולדה כזכר. ו"אדם באמונתו יחיה" זה ממש לא נכון. אנשים לא בוחרים להיות גייז או לסביות או ביסקסואל (כאלה שאוהבים גם בנים וגם בנות) או טרסג'נדרים. זאת לא הזייה. גם מגדרים אחרים חוץ מבנים ובנות זו לא הזייה. יש מיליוני מגדרים. פשוט נולדים ככה. אז זה לא "אדם באמונתו יחיה", אלא 'אדם זה אדם באשר הוא'. אפילו מחקרים הוכיחו שלכל אחד בעולם- אפילו לך!- יש משיכה חלקית לאותו מין. לפעמים זה חזק יותר, ולפעמים לא.
בכל מקרה, ההצעה שלי היא שתעשה מחקר קטן ותחכים.
גם אני בדיוק כתבתי פה למטה תגובה מאוד דומה לתגובה שאת כתבת לפני ארבעה חודשים, אנשים צריכים להבין שמיניות ומגדר זה מורכב יותר (ואמיתי יותר) ממה שהם חושבים.
את באמת מדהימה שחשפת את עצמך ככה ואני ממש מעריצה אותך.
אין לי בעיה עם להטב"ים. אדם באמונתו יחיה. רק ש… .אני מבין גבר שהפך לאישה ויוצר מערכת עם גבר או להיפך, אישה שהפכה לגבר ויוצרת מערכת עם אישה.
אבל גבר שהפך לאישה ויוצר מערכת עם אישה או להיפך, אישה שהפכה לגבר ויוצרת מערכת עם גבר… זה עדיין לא מובן מסתדר לי
הכרתי אותך כגבר, היית נבון, חכם וחברותי… והיום אחרי קריאת הכתבה, את משדרת את אותן תכונות, של אישה נבונה, חכמה חברותית ומשתפת…. מאוד מפרגנת ומכבדת.
מאחלת לך אושר וחיים טובים
אליס לוי
הכרתי את שילה לפני התהליך שעברה כיו"ר ארגון המורים בחיפה. התפעלתי ממנה אז ומתפעלת גם היום. מאחלת לה אושר ובריאות וכל טוב תמיד.
שילה אהובה
את אישיות חזקה, אמיצה ובעיקר אהובה, ויש הרבה מאד מה ללמוד ממך.
מדהים ומרגש.
איזו אישיות מהממת. השראה אנושית ענקית. אינני מופתעת שילדיה קיבלו אותה בחום. היא דמות חינוכית ולבטח חינכה את ילדיה לאהבת האדם באשר הוא אדם. כל הכבוד.
שילה יקרה, מאד נוגע, את גדולה. הרבה בריאות ואושר בהמשך דרכך. ??לחופש נולדת.
שמח בשבילך שמצאת את עצמך האמיתית?????
מרגשת❣