עוד יום זיכרון, האחים השכולים עדיין לבד
עוד יום זיכרון, 74 למדינת ישראל ועדיין, החלום והתקווה של האחים השכולים לא התממשו.
שוב הכנסת מאיימת להתפזר, שוב הצעות חוק להכרה במעמד האחים השכולים שמונחות על השולחן יידחו ושוב נחזור לחזר אחרי ח"כים ומחוקקים שיובילו הצעת חוק להכרה באחים השכולים. לא כסף, לא זכויות, רק מעמד.
השכול היה שייך רק להורים
צדוק אחי ז"ל, נהרג ב-1978. רק לאחר שנים ארוכות של הדחקה, התחלתי להכיל את האובדן, לעקל את הכאב, לבכות… כי שנים רבות הייתי בן להורים שכולים. השכול היה שייך להוריי, לא לי, כי כך ציפו ממני, שאשמור על ההורים, שאהיה חזק עבורם, לא לבכות, רק להכיל.
אחים כמוני
ב-2007 יזמתי והקמתי את עמותת "לנצח אחי" לאחים שכולים יחד עם עוד קבוצת אחים, כדי לתת מקום רגשי, מקום המכיל את הכאב המודחק. לראשונה הרגשתי מקום ובמה לכאב, לאובדן, לבכי, להזדהות עם אחים אחרים כמוני.
יחד יזמנו מאות ידיעות בתקשורת, המשודרת והכתובה, כדי להציף את כאב האובדן של האחים השכולים. ועדות רבות קמו ביוזמתנו, ברבות אחרות השתתפנו והשמענו בהן את קולנו ואת כאבנו. בכולן סוכם באופן ברור כי ישנו צורך מהותי ועמוק במתן מקום לאחים השכולים. אז סוכם.
לפני שנה הצטרפתי ל'יד לבנים' ואף נבחרתי לשמש בתפקיד יו"ר ועדת שיקום ורווחה של הארגון. יחד עם הנהלת הארגון אנו מגיעים לח"כים ולשרים במטרה לקדם הכרה במעמד האחים השכולים.
צדוק אחי, עזור לי
כך כתבתי לאחי צדוק:
"צדוק אחי, עייפתי, עזור לי, תן לי כוחות נפש לשמור על אמא שעברה את גיל הגבורות, אין לי אותך כדי לעזור לה. היית לי אח, חבר ושותף, עד שנהרגת בגיל 21 בלי לתת לי סימן, בלי להתריע, פשוט הלכת ולא חזרת. היום, אחרי 44 שנים אני שומע בנשמה את קולו של אבא: "צדוק הלך, אין יותר צדוק" ואמא זועקת: "צדוק, למה הלכת? רוצה לראות את הפנים שלך"… כן, גם היום אחריי 44 שנים בכתיבת שורות אלה, אני בוכה, ולבד. לקחת ממני כוחות נפשיים והענקת לי כוחות מטורפים לעזור ולתמוך במשפחות שכולות, להוביל מהלכים חברתיים למען הזולת. לאחרונה הצטרפתי לסייע ליו"ר ההסתדרות לחבק את המשפחות שכולות שלא קיבלו מענה רגשי מהממסד.
אתה יודע צדוק, לאחרונה יזמתי בחיפה 'חורשת הבנים' על שמם של חללי חיפה ששוכבים עימך. כדי שאוכל לנטוע עץ ירוק על שמך, כדי שאוכל לראות אותך פורח וצומח במקום שנגדעת מהחיים, שאוכל לעמוד ליד העץ שלך, לסרוק קיוקוד ולראות תמונות וסרטונים שלך ולזכור אותך בנקודת הזמן שבה הלכת. כדי שתלמידים וחיילים יוכלו להגיע לחורשה, לסרוק את הקוד וללמוד עליך…
כפי שחתמת במותך את התואר "אח שכול ומשפחה שכולה" כך חתמת בצוואתך שאעשה את העולם טוב ומכיל יותר, בכלל, ולמשפחות השכולות בפרט.
שלך לנצח, אחיך אלי".
הכנסת מפקירה את כל הציבור במדינה לטרור, לעשרות אלפי נשקים – רובים ואקדחים לא חוקיים שמסתובבים במדינה, לענישה מקלה למחבלים וצוררים שיוצאים מחוייכים מבתי המשפט ומבתי הכלא עם תנאים של בית מלון והטבות רבות על חיסול יהודים.
המדינה הזו ירדה מהפסים והממשלה הזו היא העדות לשפל העמוק ביותר, אולי לחורבן.