מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע? • חנה מורג

חג פורים, האהוב עד היום..

חג חנוכה חלף. 
הדלקת נרות כל ערב, דמי חנוכה וממתקים מסבתא סלי.
גם לַטְקֶס שמאד אהבנו. 
ימי חנוכה חלפו להם מהר.
לנו במשפחה, מנהג מיוחד אחרי החג.
"חנה, מוטי, אנחנו נוסעים אחר הצהריים לבחור לכם תחפושות לפורים."

תחנת "אגד"

כל שנה, אבא ואמא לקחו אותנו לתחנת ״אגד״ בחיפה.
היום, כבר אין לה זכר.
זו תחנת האוטובוסים ברחוב יפו, במושבה הגרמנית, רואים משם את הים, את הנמל.

יש שם מחסן ובו משכירים תחפושות.
אבא ואמא, מוטי ואני לבשנו בגדים חגיגיים, נכנסנו לפולקסווגן עם הגג הנפתח של אמא ונסענו.
הגענו לפתח התחנה.
בכניסה ראינו כמה אוטובוסים. 
אמא ואבא החלו לטפס על מדרגות האוטובוס.
"לאן נוסעים"? שאלנו. "בואו אחרינו" אמרה אמא. 
עלינו כארבע מדרגות, הצצנו פנימה, ונדהמנו: בתוך האוטובוס אין מושבים. 

סיפור על כל קולב

משני צידי האוטובוס נחו להם בשלווה שמלות בכל מיני צבעים, בעצם, תחפושות.
כל מיני צורות, כל מיני בדים, עיגולי ברזל שהחזיקו את השמלות, כובעים רבים.
כל קולב והסיפור שלו.

על קולב אחד שמלה סגולה עם מלמלות, שכבות שכבות, בין שכבה לשכבה בד לבן.
"מה זה?"
שאלתי את אמא.
״זו ספרדייה״, ענתה לי. "תחפושת מאד מאד יפה", הוסיפה. "ומה זו?" המשכתי לשאול על השמלה מימין שצדה את עיני. "זו רקדנית ספרדייה. ראי, בשקית יש גם נעליים וסרט. את יכולה להסתובב כאן ולבחור."

עולם של הפתעות

נכנסתי לתוך הקולבים,
הרמתי את השמלות,
בדקתי את השקיות התלויות על הקולבים.
עולם של הפתעות היה שם:
חרבות
צעיפים
כובעים מקופלים
מניפות ועוד כאלה שלא הכרתי.
הסתובבתי והסתובבתי.
מוטי טייל באגף הבנים, אני באגף הבנות.

"בחרתי!"
אמרתי לאמא.
והצבעתי על בגדי הרקדנית. חצאית קצרצרה מתנפחת, סרטים ורודים צמודים בשקית, כמה זוגות נעליים בכל מיני מידות וסרטים לשיער ובהם פרחים.

בלרינה

"זהו! זו התחפושת שלי" אמרתי.
"יפה" ענתה לי, "אולי תסתכלי שוב על הספרדייה?", המשיכה.
"לא, אני רוצה את הבלרינה", חזרתי ואמרתי.
האישה שקיבלה אותנו והסבירה לנו על התחפושות, הורידה את הבלרינה מהקולב.
נתנה לי את החצאית: 
״תמדדי חמודה״, אמרה לי. מדדתי את החצאית, היא סימנה בסיכות א האורך, מדדתי את בגד הגוף ואת העליונית. היא רשמה את שם המשפחה שלנו והעלתה לקולב עליון.

חולמת על פורים

"אמא למה היא מעלה לקולב עליון״? שאלתי.
כעת, האישה מתקנת את התחפושת ושבוע לפני פורים אנחנו נביא את התחפושת הביתה."
ואני, לא מבינה כל כך למה צריך לחכות כל כך הרבה זמן לתחפושת הזו.
חזרנו הביתה, מוטי ואני מאד שמחנו, אכלנו ארוחת ערב ולא שכחנו מהתחפושות.

לפני השינה, בשקט בשקט ראיתי אותי ואותה, אותה ואותי. בלבן.
התגעגעתי אליה. בשיעור ציור, כשמורה ביקשה לצייר, אני ציירתי בלרינה.
חנה, למה את מציירת ציור של פורים? טו בשבט מגיע. אולי תציירי ציור לטבע? לחג?
ואני עונה לה: ״אני מחכה לפורים, אני חולמת על פורים״.

וכך חלף לו ט״ו בשבט, הגיע ראש חודש אדר.
בכיתה כבר לומדים על החודש, על משלוחי המנות, על אסתר, על מרדכי, לא אח שלי, על מרדכי היהודי, אחיה של אסתר.

אני אוהבת את חודש אדר. 
סבתא ואמא אופות הֻמֵּן טָאשׁ (אזני המן)

אנחנו מכינים משלוחי מנות לכל המשפחה. סבתא סלי מביאה לנו ממתקים שאין בכל העיר, ממתקים שיש רק בחנות שלה.
אמא מבקשת שאכין כמה ציורים שנוכל לצרף למשלוח המנות. 
התיישבתי לצייר.
אוזן המן היה לי קל לצייר כי הוא הזכיר לי משולש.
צבעתי אותם בצבע חום עם צבע אדום בפנים. "למה יש כאן צבע אדום?" שאלה אמא. 
אדום? זה רחת לוקום מהחנות של סבתא, אני אכין רק עם רחת לוקום, אני לא אוהבת פרג, הוספתי.

פתאום, קול סיבוב מפתח הפסיק לרגע את צבע הפסטל.
הסתובבתי, ואני רואה את אבא. שתי שקיות ענקיות בידיו.
"זה שלך, וזה של מוטי" אמר לי.

התחפושת שלי

קפצתי עליו, חיבקתי אותו ובקשתי את החבילה הגדולה שלי.
״לא", אמרה אמא, "רק אני פותחת, "התחפושות הגיעו מגוהצות ואסור לקמט".
אמא פתחה את העטיפה בזהירות ועל קולב הייתה תלויה התחפושת שלי. תחפושת לבנה: חצאית בלרינה, בגד גוף לבן, בולרו (עליונית קצרה) ובשקיות היו סרט לשיער וגם נעליים.
מדדתי את התחפושת. נזהרתי מאד שלא אקרע את הגרביונים, אמא עזרה לי ללבוש את בגד הגוף. כל כך התרגשתי. פתחנו את דלת ארון העץ אשר בצידה הפנימי הייתה מראה.
הבטתי 
כל כך אהבתי את התחפושת, בדיוק כמו שחלמתי עליה בלילות.

אמא תלתה את התחפושות מחוץ לארון. "כדי שלא יתקמטו", הסבירה לי.
"עכשיו תוכלי להביט אליה לפני השינה", אמרה לי אמא בחיוך.
"חג פורים חל בעוד שבועיים, ואתם כבר מאורגנים". 
בינתיים, נאפה את ה "הומן טאש" וה"פלודן אגוזים".

אמא התחילה לאפות. כל יום מאפה אחר. יום אחד "הומן טאש" הפרג, יום שני "הומן טאש" אגוזים, יום נוסף "הומן טאש" עם רחת לוקום. התפקיד שלי היה להדק את הקצוות כדי שלא יפתחו בתנור.

שבוע לאחר מכן, תבניות של "פלודן אגוזים"

פוטו תלפיות

וכך התקרב לו החג.
בבוקר, קמנו מוקדם. 
אני כבר ידעתי איך ללבוש את התחפושת.
מוטי קטן, צריך להלביש אותו עם החרב והכובע שלו.
"עוד מעט יגיע הצלם מפוטו תלפיות לצלם אתכם", אמרה אמא. אני הכרתי את פוטו תלפיות. תמיד כשעלינו משוק תלפיות, בחלון הראווה של חנות הצילום, התנוססה תמונת החתונה של אמא ואבא.
אמא הקפידה להזמין את הצלם כל פורים.

אוהבים, גם היום

אחר הצהריים, ירדנו כולנו לרחוב הרצל.
רחוב הרצל הצפוף צפוף. כולם מחופשים, כולם מביטים זה על התחפושת של זה. 
מחייכים, שמחים. חג בלב.
החג שכולנו אוהבים, גם היום.

מזמינה אתכם להציץ למשלוח המנות שלנו, ומצרפת גם מתכון.

פלודן אגוזים מבית בוקובינה

בצק:

1 כוס קמח
רבע כוס מים פושרים
1 כף שמן
1 ביצה

לערבב, לעטוף בקמח.
לחלק לחמישה כדורים.
לעטוף בניילון נצמד.
להשאיר חצי שעה בחוץ.

מילוי:

חצי ק״ג אגוזים
חצי ק״ג צימוקים
חצי כוס שמן
2.5-3 כוסות סוכר
חצי חלה יבשה
2 לימונים שלמים מגורדים
צנצנת קונפיטורה דובדבנים.

תהליך:

לקצוץ מעט את האגוזים הצימוקים יחד 
לגרד חצי חלה יבשה בפומפיה.
לערבב היטב את שאר המצרכים.
לרדד כל חלק בנפרד,  דק ככל האפשר, שלא יקרע.
להניח עלה על התבנית, ועליו את המילוי. 
כך ארבע שכבות.
לסיום, עלה בלבד. 

אפשרות אחת היא להניח עלים זה על זה בדוגמת עוגת שכבות.
אפשרות נוספת היא למלא עלה עלה ולגלגל כרולדה.
בעזרת סכין מקומחת היטב, לחתוך עד הסוף לאט ובעדינות, לריבועים קטנים.
למרוח מעט שמן על העלה.
להכניס לתנור שחומם מראש ל-180 מעלות – 40 דקות, עד שמזהיב.

• תודה למדי, אחות של אמא, על המתכון •