המכתב שנשכח • שלמה יובל

"הזדמנות קרובה" שהגיעה…

אני שייך לאוגרים. משתייך לאוהבי ספר, מרותק לכתבות תחקיר היסטוריות על המתרחש בישראל ובסביבתה, ולפסקי דין הדרושים להשכלתי המשפטית, שאין לי פנאי לקרוא. כמו דומים לי, מצאתי פתרון ביניים ואני צובר על מדפים רבים את המסמכים שבחרתי לשמור לימים רגועים, ל"הזדמנות קרובה". עצם המחשבה שיום כזה יבוא, גורמת לי הנאה.

לצערי, בימים כתיקונם, ההזדמנות הזו מתרחקת ממני ומאוגרים אחרים שיש להם תקווה דומה, כאשר חיינו גדושי המאורעות מספקים חדשות טריות שדוחקות חלומות. ערמות מסמכים תופסות גובה ומצהיבות, כדרכם של מסמכים עם תוחלת חיים קצרה, ואני, אופטימיסט חסר תקנה, מנסה לשכנע אישה אוהבת סדר וניקיון, שקרוב היום שאתפנה לעיין בהם ולהרחיקם מעיניה הזועמות.

איבון קוקריין

במיוחד היו חביבים עלי פסקי דין של בית המשפט העליון בירושלים, שניסחו שופטים אמני השפה העברית, דוגמת השופטים זילברג, ומורי ורבי בתחום הקרימינולוגיה – חיים כהן ז"ל. אגרתי וזכרתי בג"צ משנת 1980 שבו טען בפני השופט כהן, עורך דין שהיה לי אליו יחס אישי, והוא עוה"ד חיים הרצוג רב המוניטין, שגם היה אלוף בצה"ל ומפקדי בחיל המודיעין, ולימים – נשיא מדינת ישראל. גם זכרתי את שם התובעת שהיה לו ניחוח זר: איבון קוקריין.

בשיא שנת הקורונה, כשהייתי משופע בזמן בטלה שנכפה על קשישים כמוני, חברים בקבוצת סיכון, סרקתי בזמני החופשי כתבות שהתפרסמו באינטרנט ונתקלתי בשם איבון קוקריין סורסוק, וכהרף עין צץ זיכרון ה-בג"צ.

במהדורת אינטרנט של "גלובס" פירסמה עיתונאית חוקרת – טל שנידר, כתבה מרתקת עם כותרת מזמינה במיוחד לאנשים כמוני, שהקדישו שנים רבות ליחסי המדינה עם העולם הערבי. וזה לשון הכותרת:

"הליידי, הארמון והקשר הציוני"

"הליידי, הארמון והקשר הציוני: סיפור שנגמר בפיצוץ בביירות והתגלגל עד לאדמות עמק יזרעאל".
בפתיח לכתבה נאמר: "עיתוני העולם ספדו השבוע לנדבנית הלבנונית ליידי איבון קוקריין סורסוק, שנפצעה בארמונה מפואר בפיצוץ הגדול בביירות ומתה כעבור כחודש". עוד אמר בכתבה: "הם הפליגו בשבחיה אבל לא הזכירו פרט אחד מעניין במיוחד: חלקה בגאולת הקרקעות בישראל".

שקעתי בקריאת הכתבה המרתקת ושרטטתי קווים לסיפור על הגיבורה הטרגית וליוזמה המשפטית המיוחדת שהביאה לבג"ץ, אך תוך כדי קריאה, צצה לה דמות בלתי מוכרת שתפסה את מקומה בזכות מכתב שכתבה.

טל שנידר השקדנית מצאה בתיקיה המסודרת של משרד הפרקליטים רב המוניטין הרצוג-פוקס-נאמן, מכתב יוצא דופן שהיה מופנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים ובו אישה חיפאית – גב' צילה שוהם – לרובנו אישה אלמונית – שהציעה עצמה לתמוך בתביעת האישה הלבנונית איבון קוקריין סורסוק, יורשת קרקעות סורסוק, להשבת קרקעות שהופקעו מרשות משפחתה.

כדי לשכנע שיש לה מה לומר על חלקה החשוב של משפחת סורסוק הלבנונית בגאולת קרקעות עבור היישוב היהודי במשך שנים רבות, כתבה צלה שהם (בכתיב חסר) כמה מילים על ייחוסה המשפחתי:

"אני אחותו של… שלום פיינברג מלוחמי נילי, ובתם של ישראל פיינברג ז"ל ואשתו פאני לבית בלקינד מהבילויים. דודי היה יהושע חנקין ז"ל"

אכן היה זה מכתב מפתיע ונועז במציאות יחסי יהודים וערבים מאז ראשית ההתיישבות בארץ ישראל ועד ימינו. ודאי תסכימו שמרבית תושבי ישראל אינם מתנדבים לסייע לערבים לבנוניים לקבל קרקע או פיצוי בגין הפקעה. במיוחד מאישה שהציגה את יהושע חנקין "גואל האדמות", כדוד שלה.

קווים לדמותה ודמות משפחתה

צילה שוהם פיינברג אינה סתם עדה מתנדבת. למדנו לדעת שהיא חלק משבט שנחשב לאצולת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל שהקדימה את הרצל.

ההרכב האנושי של ה"שבט" המאגד 4 משפחות חלוצות, בלקינד-פיינברג-חנקין-אהרונסון, גברים ונשים כמקשה אחת, היה מדהים באיכותו, באהבת הארץ ובנכונות להילחם ולמות למענה. כולל הקמת ניל"י ופעולות לקידום סילוק השלטון העות’מני מארץ ישראל וסיוע לבריטים שהבטיחו הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. פעולות לוחמים נועזים שחלקם, כידוע, שילם בחייו.
בני השבט בלטו בעוצמת המעשה החלוצי, בדבקות במטרות ובמשימות שנטלו על עצמם לטובת הכלל, בהכשרה המקצועית שהכשירו עצמם לשרת את צרכי היישוב במושבות ובקרב היישוב הוותיק ביפו, בחיפה ובערים המקודשות ירושלים, טבריה וצפת.

יהושע, דודה של צילה, היה נשוי לדודתה אולגה חנקין-בלקינד. הוא בלט בלהט העשייה והמעורבות הבלתי פוסקת בחיפוש אחר כל פיסת קרקע שניתן לנסות לרכוש – אדם אחד שחרט על דגלו את הרעיון של רכישת אדמות מדן ועד באר שבע, שזכה לתואר “גואל האדמות”.

"הרוטשילדים של המזרח התיכון"

אחד המקורות החשובים לרכישת קרקע היו תושבי חוץ אמידים ובהם משפחה נוצרית לבנונית, משפחת סורסוק, שניתן להגדירה כרוטשילדים של המזרח התיכון, שבמשך כ-200 שנים שימשו כמה מבניה גובי מס עבור השלטון העות'מני וקיבלו שכרם בקרקעות שנמכרו להם במחיר מופחת.

בארץ ישראל היו להם כ-800 אלף דונם ובמשך כ-40 שנים עשו עסקים עם יהודים, ובעיקר עם יהושע חנקין, שנזקק להם לאישור עסקאות כדי להתגבר על מגבלות וחוקים עות'מניים וגם על שנאת יהודים ועויינות שהייתה נחלת נושאי משרה תורכיים מקומיים, שהיו לרוב מקבלי בקשיש, דהיינו משוחדים.

מוסה סורסוק, אביה של ליידי איבון שתבע השבת קרקעות המשפחה שהופקעו כ"נכסי נפקדים", עשה את עסקיו עם יהושע חנקין, כשהאחרון הגיע לביירות למפגשים לצורך כך.

על יחסי מוסה סורסוק וידידו יהושע חנקין ביקשה צילה להעיד ופרטה במכתב על מה שראתה כשהתלוותה לדודה יהושע לנסיעת עבודה לביירות: "ביקרתי עם דודי יהושע חנקין ז"ל אצל אביה של הליידי קוקריין, מר אלפרד סורסוק, והייתי עדה לחלקו הרב והחשוב במכירת קרקעות ליישוב היהודי. את זאת הוא עשה חרף התנגדות חריפה מצד גורמים קיצוניים ולאומניים בעולם הערבי וחרף איומים על חייו".

את המכתב שהיה לו ערך בעצם כתיבתו ושיגורו למקבלי החלטות, סיכמה גיבורת סיפורנו:
"לי אישית אין כל ספק כי לולא העזרה הגדולה שיהושע חנקין קיבל ממשפחת סורסוק בדרכים שונות, נוסף כמובן לעצם מכירת הקרקעות על ידה, לא היה נגאל העמק בזמנו".

דברים כדורבנות! וכאן מוצגת ההפתעה: בסופו של יום, לא נקראה צילה להעיד כלל…
עו"ד חיים הרצוג העלה בפני שופט בג"צ, חיים כהן, טענה מרשימה שלא הייתה קשורה ליחסי ידידות בין המוכר לקונה. טענה משפטית לפיה ליידי איבון אינה יכולה להיחשב "נפקדת" לפי חוקי ישראל, משום שהיא במעמד דיפלומטי, כאשת דיפלומט אירלנדי שמוצב לשרת בלבנון ויש לה, מכוח הנישואין, אזרחות אירית, שישראל חייבת לכבד.

עוד הוברר, כי לליידי איבון יש גם אזרחות שלישית, אזרחות איטלקית, בהיותה בת של אצילה איטלקית שהיא נצר למשפחת אפיפיורים נודעת.

הבג"ץ כיבד את טענת הרצוג וההפקעה בוטלה בוועדה הקיימת לצורך ערעורים שכאלה. ליידי איבון זכתה בפיצויים ראויים משום שהקרקע המסוימת ביפו וחיפה הוקצתה לשימוש קונה בתום לב ולא ניתן היה לבטלה.

המכתב מצא דרכו לתיבת מסמכים שמיועדת לארכיון. מכתב נשכח. ולמי שתובע את עלבונו, נגיד מתוך ניסיון, שתוכן המכתב תרם את תרומתו גם מבלי לשלבו בראיות.

צילה שוהם

ועתה נוסיף ונספר על דמותה של צילה שוהם, נצר מכובד לשבט בלקינד-פיינברג-חנקין.
צילה נולדה ביפו ב-1894, דור שלישי לביל"ויים. בת לפאני בלקינד וישראל פיינברג ואחות של אבשלום פיינברג. בעודה ילדה קטנה, עברה המשפחה לחדרה להתיישב על אדמות שיהושע חנקין רכש ואביה ישראל פיינברג, הקים עליהן את המושבה. כאשר חלו כל בני המשפחה בקדחת, חזרו ליפו. כנערה. צילה למדה בבית הספר ביפו שהקים וניהל סבה, שבה לחדרה ולימים עברה ל"גימנסיה הרצליה" שאותה סיימה ב-1913 כבוגרת המחזור הראשון, בחברת משה שרת ואליהו גולומב.

בגימנסיה בלטה בפעילות לשוויון זכויות נשים. גרמה לביטול האיסור על תלמידות הגימנסיה להתעמל במכנסיים, במהלך אחד משיעורי ההתעמלות הסירה את החצאית והשתתפה בשיעור כשהיא לבושה במכנסי התעמלות קצרים, והשינוי שיזמה נכפה על ההנהלה. כמו כן, דרשה ללמוד נגרות במקום בישול והצליחה גם בכך.

עם סיום לימודיה, בשנת 1913, יצאה לביקור משפחתי ברוסיה ועסקה שם בפעילות ציונית לימדה עברית והשתתפה בהתארגנות ציונית. משם המשיכה לברלין ולמדה בוטניקה וגאולוגיה באוניברסיטה, בבית הספר הגבוה לחקלאות ולמחלות צמחים.

בתקופת שהותה בגרמניה, בימי מלחמת העולם הראשונה עבדה הצעירה שידעה 4 שפות בצנזורה ובגן הבוטני שבברלין, הייתה פעילה ציונית מקומית ה"בלאו-וייס" ולימדה עברית.

אחרי המלחמה, נסעה לאנגליה ונישאה בשנת 1919 לזאב שוהם, פרקליט איש חיפה, שנשלח לשמש ראש ההנהלה הציונית בבריטניה. בלונדון נולדה בתה תמר ב-1920 ושם הייתה פעילה, יחד עם וורה ויצמן ורבקה זיו, בהקמת ויצ"ו. במישור האקדמי שהתה זמן מה בווינה, שם עסקה במחקר גנטי.

תרומתה למעמד האישה בישראל

ב-1925 חזרה המשפחה לחיפה וילדיה התחנכו בבית הספר הריאלי. את זמנה חילקה צילה בין חיפה לחדרה, שבה המתין לה הפרדס המשפחתי שהוזנח בתקופת מלחמת העולם הראשונה, וצילה עשתה, בעזרת הידע המקצועי שלה, לשיקומו ולהרחבתו.

צילה עסקה עשרות שנים בפעילות ציבורית והתנדבותית נרחבת במסגרת ויצ"ו בחיפה, בחדרה ובמקומות נוספים. צילה היא חלוצת החינוך החקלאי בארץ ישראל ופיקחה על הפעילות בתחום זה בכל מוסדות הלימוד החקלאי, משך עשרות שנים.

מאמצים רבים השקיעה בנושא "שיווי זכויות לנשים" בישראל. הייתה שותפה לקבוצה אקטיביסטית שפעלה בעניין זה בכל הארץ. תרומתה לחיזוק מעמד האישה הייתה משמעותית ביותר. כיהנה כיושבת ראש הוועדה למעמד האישה ולשכות משפטיות מטעם ויצ"ו הארצית והסתדרות נשים לשיווי זכויות. פעמים מספר ייצגה את ישראל בקונגרסים בין-לאומיים לשיווי זכויות לנשים שהתקיימו באירן, ביוון ובאירלנד.

דמות מופת עבור כולנו

צילה סייעה במשך שנים רבות בקליטת עולים. הרבתה להרצות על תולדות היישוב, על חיפה ותולדותיה, על האישה בישראל ועל החקלאות ובעיותיה. נטתה ברצון לספר את תולדות משפחתה ופעולות בני השבט.

כל שנותיה בלטה צילה מאד בפעילותה בתחום הפרדסנות. כיהנה כיושבת ראש ועדת הביקורת של אגודת "פרדס סינדיקט" של מגדלי פרי ההדר וכחברת ועדת הביקורת של המועצה לשיווק פרי הדר. השתתפה במשלחות לבדיקת שיווק פרי ההדר באירופה. בנמלי חיפה, אשדוד ואילת בדקה את הטענת פרי ההדר, והייתה פעילה בהתאחדות האיכרים. על תרומתה הכוללת לחיפה ולכלל תושבי ישראל, זכתה ב-1982 בתואר "יקירת העיר חיפה". נציגה מכובדת למשפחתה ודמות מופת לכולנו.

צילה האריכה ימים, נפטרה בגיל 92 ונקברה בחיפה. יהי זכרה ברוך.