ילדיי ואדי סאליב של שנות ה-50 • “היינו כמו משפחה ענקית והרגשנו בה בטוחים”

ילדי שכונת ואדי סאליב 1964 (באדיבות אלי פדידה)

פרעות ואדי סאליב שהתרחשו לפני 62 שנה בחיפה, היו אלימות וקשות, תחילתן מזעקת כאב על אפליה כלפיי אוכלוסייה שזכתה ליחס בלתי הוגן מהממשל. אך ואדי סאליב של אותה התקופה מספר גם דברים אחרים, אופטימיים יותר, שראויים להיות מסופרים, לא פחות.

בשיחות עם אלה שגדלו בשנות ה-50 בוואדי, עולה תמונה של מקום מיוחד, מאוחד, שבו חיו זה לצד זה בהרמוניה, אנשים מפלחי אוכלוסייה שונים ותמכו האחד בשני בקשיי היום יום של החיים המורכבים שהיו מנת חלקם. הנימה המפויסת והמקבלת בפשטות כל אדם באשר הוא, כזו שבימים אלה כבר קשה למצוא, עולה מן הסיפורים ששמענו מהם, ובעיקר בולטת בהם התרפקות על העבר והגעגוע המפעפע – לשוב ולהתחבר, ולו לרגע, לילדות שהיתה שם, הטבועה בליבם בחיבה ובחום.

תושבי השכונה ואדי סאליב 1950 (צילום: באדיבות יהודית מלר)
תושבי השכונה ואדי סאליב 1950 (צילום: באדיבות יהודית מלר)

קצת רקע:

אירועי ואדי סאליב החלו ביולי 1959, כשתושב השכונה – עקיבא אלקריף – הגיע אל בית הקפה השכונתי “רוזליו” בתום עוד יום עבודה מפרך כסבל. כמו בימים אחרים, ככל הנראה שתה אלקריף לשוכרה, ועל פי הסיפורים, התפרע באותו הערב, אולי אף יותר מתמיד, עד כי בעל המקום החליט להזעיק את המשטרה כדי שזו תשתלט עליו. מסיבה כלשהי, שלגביה הדעות חלוקות, ירו השוטרים באלקריף, ופצעו אותו.

מהר מאוד החלו שמועות שווא על מותו של הירוי, דבר שהצית מהומות אלימות, במחאה על הכוח המוגזם שמופעל ע”י המשטרה, כך לפי הפורעים.

על אף הצלחות נקודתיות בהרגעת הרוחות, היה די באירוע הזה כדי להמשיך ולהצית מהומות רבות נוספות לאחר מכן, שכן, האירוע היווה רק טריגר להצפת תחושות תסכול מתמשכות מצד תושבי השכונה ומקומות נוספים, גם מחוץ לחיפה, כלפי הממשל של אותם ימים. השלטונות חטאו אז בגזענות, באפליה וביחס מתנשא כלפי יוצאי מדינות צפון אפריקה בעיקר, כששכנו אותם בשכונות צפופות ומוזנחות ותנאי החיים שלהם היו רעים ביחס לאלה של העולים הוותיקים ויוצאי אירופה.

התסכול והזעם המתמשכים הללו, עלו וצפו בהתפרעויות. גם לאחר מכן זכה הנושא לטיפול בעייתי ומוטעה מצד הממשל, כשבעקבות האירועים הוקמה ועדה מיוחדת שמונתה על ידי הממשלה, בראשה עמד השופט עציוני (סבו של דוד עציוני, סגן ראש העירייה לשעבר, אשר התפטר לאחרונה מתפקידו). גם בוועדה זו עלו רק עוד הוכחות המגבות את טענת הפורעים ליחס מפלה, כשאמירות גזעניות מציגות את יוצאי מרוקו בעיקר, אך כלל גם מדינות צפון אפריקה נוספות, כאנשים בעלי תרבות ירודה ואלימה, חסרי השכלה שיכורים ופושעים, ללא הבנה מינימלית של ייאושם ותחושת השבר אותה חוו.

בשנות השמונים של המאה הקודמת פורקה השכונה, אט אט גם נהרסו הבניינים הישנים בהם גדלו מי שהיו אז ילדי השכונה.

שוחחנו עם הילדים האלה, שהיום הם אנשים מבוגרים, ומסתבר שלהם יש זיכרונות שונים לגמרי מהתקופה ההיא, אליה הם מתגעגעים. עד היום ילדי ואדי סאליב של שנות החמישים והשישים, דואגים לשמור על קשר ביניהם, ועל קרבה של אנשי הקהילה המגובשת בה גדלו. נראה כי פירוק השכונה לא הוביל לפירוק הקשר החזק ביניהם וחלקם אף נוהגים לחזור לשכונה בחיפוש אחר תחושת הילדות המופלאה שלהם.

משפחה בואדי סאליב 1950 (באדיבות אלי פדידה)
משפחה בואדי סאליב 1950 (באדיבות אלי פדידה)

“אנשים בנו את עצמם מהקושי”

אלי פדידה, שגדל בוואדי באותם ימים, מספר:

באותן מהומות הרסו דברים, הציתו, זה היה עניין מאוד גדול. אבל היום, כשאנשים מסתכלים על הדבר הזה, הם די דוחקים הצידה את הפרעות ויותר מתרכזים בגעגוע לחיים ולהווי שהיו באותה העת. אני חש את זה היום, פחות רוצים לדבר על המהומות עכשיו, רוב החבר’ה גדלו והצליחו. יש לנו מנכ”לים, אנשים בשירות הביטחון, מורים. מקושי וצפיפות אנשים בנו את עצמם. והיום אנשים חוזרים לשכונה, אוהבים לבקר שם, אנחנו עושים כל מיני אירועים, קטנים וגדולים. עשינו אירוע לפני 3 שנים, אנשים לא רצו לשבת, רק להתחבק להתנשק וליהנות אחד מהשני. כל אירוע שאנחנו עושים, אנשים קופצים על זה.
כנס בוגרי סטנטון – ואדי סאליב 28.1.2018 (צילום – ירון כרמי)
מפגש בוגרי ואדי סאליב (צילום: אלי פדידה)
מפגש בוגרי ואדי סאליב (צילום: אלי פדידה)
בוגרי שכונת ואדי סאליב (צילום: חגית אברהם)

“זה נס, קסם”

“יש קבוצות וואטסאפ ופייסבוק. הקבוצה שלנו מונה כבר 2,500 חברים. יש כמיהה מצד אנשים לשמוע על החיים שם. החיים האלה, שלא היו קלים, אבל היו טובים. זה נס, קסם, כשאני מגיע לשכונה אני יושב שם במדרגות לבד, עם עצמי, ומרגיש את החוויה של לחזור למקורות הילדות”.

בית ספר אחיעזר (באדיבות אלי פדידה)
בית ספר אחיעזר (באדיבות אלי פדידה)

“צריך לשמר”

“המון מבנים נהרסו ועל שטחם הוקמו חדשים. חבל מאוד, היו צריכים לשמר אותם”, אומר אלי, “לפני 30 שנה באתי וראיתי טרקטור הורס בניינים. עכשיו שמו שלטים על בניינים לשימור, אבל עדיין לא עשו כלום, חבל.”

הריסת מבנים בואדי סאליב (צילום: אלי פדידה)
הריסת מבנים בואדי סאליב (צילום: אלי פדידה)

“חיים ססגוניים”

שמואל שרביט, שחזר לגור בשכונה, מספר:

נולדתי, למדתי וחייתי כאן עד גיל 15. אבא שלי היה סנדלר, משה שרביט, ואז עברנו דירה. אחרי הצבא ובחיי הבוגרים חייתי בכרמל. לפני כשנה חזרתי לגור כאן ואני גם מתכנן לפתוח פה גלריה באוגוסט. כשאני גדלתי כאן זו היתה עיר קטנה של 20 אלף תושבים, כולם מצפון אפריקה, מרוקאים, רומנים. היו חיים ססגוניים. היום המקום הרוס ברובו, 80 אחוז ממה שהיה נהרס, מנסים לתפוס את מה שנשאר ולהחזיר את האנשים הנה.
חבר'ה בואדי סאליב (צילום: אלי פדידה)
תושבי ואדי סאליב (צילום: אלי פדידה)

“הילדות היתה ילדות”

“עברנו פה הרבה, זה משהו שמי שחווה, קשה לו להסביר את מה שהוא מרגיש במילים”, אומר שמואל. “הילדות פה הייתה ילדות. אולי המבוגרים כן הרגישו את הקושי ואת הקיפוח במקומות העבודה, אבל אנחנו היינו פה במעין חממה שיצרו לנו, בית הספר היה עוגן. היו מועדונים ופעילויות נוער, בית קולנוע גדול. אני מנסה להרגיש את מה שהרגשתי בתור ילד, יש לי זיכרונות מאוד טובים מתקופת הילדות פה”.

ילדי שכונת ואדי סאליב 1964 (באדיבות אלי פדידה)
ילדי שכונת ואדי סאליב 1964 (באדיבות אלי פדידה)

“היינו כמו פרפרים חופשיים”

“עם מי שתדברי, האנשים שגדלו בוואדי, לאף אחד לא היה קשה, היה נהדר”, אומר שרביט, “היינו כמו פרפרים חופשיים, נכון שזה היה לא פשוט ואפילו מסוכן, לא כמו היום, שהילדים גדלים בשכונות מסודרות, עם אחריות. לכל משפחה היו בין 8 ל-10 ילדים, יצא שהילדים הגדולים גידלו את הקטנים כי ההורים היו צריכים לצאת לעבוד. זה גיבש אותנו מאוד ונתן לכל הילדים את היכולת להסתדר בכל מצב בחיים. היה בינינו גיבוש שנשאר עד היום”.

“העלייה המרוקאית הייתה עליה שבאה בתקופה לא נכונה למדינה, ונעשו החלטות לא נכונות בנוגע לדרך ההתמודדות עם כמות האנשים שהגיעו. שמו את כולם בשכונות קטנות וצפופות, וזה דבר שיצר הרבה בעיות, אבל מתוך הטעות הזו, אנחנו קיבלנו דווקא דבר טוב.

שמואל מסכם: “אתה באמת מסתכל על החיים בעיניים אחרות לגמרי, כשאתה גדל בתוך הרכב כזה ונחשף ככה לחיים של כולם… היינו מעין משפחה גדולה ועצומה והרגשנו בה בטוחים”


הגיבו כאן לכתבה

4 תגובות
  1. ש לפידות אמר/ה

    קורא את הכתבה ומתגעגע לבית סבתא..עם הפטליה וקולות תפילה של בוקר שבת..וחיי שוק הפשפשים של אז…. והחוויה בחמם הטורקי. .
    לא מזמן נפל לידי ספר על חווית הילדות בבוסטון של ילדה שמספקת את הזכרון הילדות שלה ..ומאוד הייתי מחובר לסיפורים שלה. מן הסתם למדה בבית ספר כרמלי שאיננו עוד

  2. צעירה נחמיאס אמר/ה

    כתבה מרגשת. זוכרת את שנות החמישים והשישים כמובן.
    נולדתי וגדלתי בהדר כמה רחובות מעל הוואדי.

  3. ראובן שמואל אמר/ה

    גדלתי בואדי סליב מס 4 מול בית הקפה של שלום למדתי בבית הספר הכרמלי באותה כיתה של משה ברנד (מייק ברנט) אצל המחנכת רות לוי .ליד הבית שלי היה החיט ומוכר הגרעינים שמכר בגביע שעשה מעיתון. את הקליף של הבר מצווה של בני אורי צילמנו בואדי סליב כדי לשמר את הזכרונות. מתגעגע לקולנוע הדר זוכר את המכולת של אבו חסן ועוד.כרגע יש שלט על הבית המודיע על שימור המבנה כל פעם שאני עובר ברחוב חוזרים כל רגעי הקסם והכייף שהיה.

  4. יהודי אמיתי אמר/ה

    הכל בגלל קאליש נכון?? יאללה להאשים את קאליש.רק מיכי אלפר צוחקכל הדרך אל הבנק וצוחק על החילונים.תתעוררו!!! אלפר הוא הבעיה!!!למה מיכי אלפר סגן ראש עיר בתשלום???

הגיבו כאן לכתבה