חיפה | מריה חולמת לראות לווייתנים ואיליה רוצה שלום עולמי

מריה ומרגריטה. כמו משפחה (צילום: חי - פה)

מריה חולמת לראות לווייתנים ואיליה רוצה שלום עולמי | הצצה לעולמם של החיילים הבודדים בחיפה

הם מגיעים לארץ בגיל העשרה, חלקם ממדינות בהן המצב הפוליטי והכלכלי לא מאפשר להם לראות עתיד יציב ומבטיח. הם באים עם אהבה גדולה למדינה ועם רצון להתגייס לצבא ולתרום את חלקם, ובחלק גדול מהמקרים נשארים בארץ ובונים לעצמם חיים הרחק מהמשפחה ומחברי הילדות. הכירו את החיילים הבודדים של חיפה, שמתאספים בכל יום שישי במתחם של ״יחד — העמותה לחייל הבודד״ כדי לאכול ארוחת צהריים, לצחוק, לנגן, ובעיקר — ליהנות מאווירה משפחתית מחבקת ותומכת.


מרגריטה פרייז׳ך

מרגריטה פרייז׳ך (19), עלתה לארץ מרוסיה דרך תוכנית ״נעלה״ לפני כשלוש שנים, ובעוד כחודש היא תסיים הכשרת יסוד במשמר הגבול ותהיה ללוחמת מן המניין. היא למדה בבית ספר ״כדורי״ שליד עפולה, ״שם למד יצחק רבין,״ היא מציינת בגאווה. ״סיימתי בית ספר בבגרות מלאה ואז התגייסתי לצבא. התוכנית מאוד עזרה כי גרתי בבית ספר עם הרבה חברים — ילדים כמוני שאין להם אף אחד בארץ. זה היה ממש כיף.״ כשסיימה את בית הספר היא החליטה לעבור יחד עם מריה, חברתה הטובה, לחיפה, לאחר ששמעו שהרבה חיילים בודדים מגיעים לעיר. ״בחיפה הכל קרוב, נעים ונוח, ויש תחבורה ציבורית בשבת וגם זה טוב״. כיום מרגריטה ומאשה שוכרות דירה יחד, ״וגם כל הכיתה נמצאת בחיפה,״ היא מוסיפה. ״לפעמים אנחנו נפגשים במקרה בתחנה המרכזית, בכל מיני מקומות בעיר, וזה נחמד.״ מרגריטה מגדירה עצמה כפטריוטית ציונית, היא אוהבת את צה״ל, ורצתה להיות לוחמת עוד כשהייתה בת 14 – דבר שהקל על הוריה לקבל את הרצון שלה לעלות ארצה. הם לא הופתעו כשבישרה להם על ההחלטה שלה, וידעו שהיא עושה את הבחירה הטובה ביותר עבורה. ״אני מרגישה שאני רוצה להיות כאן ולתת משהו למדינה, אז אני שמחה מאוד שקיבלתי את התפקיד ושאני אהיה לוחמת במג״ב. יש לי אחים קטנים ברוסיה, ואני רוצה שגם הם יעשו עלייה כמוני עם התוכנית כשיגדלו.״

״יחד--העמותה לחייל הבודד״ (צילום: חי - פה)
״יחד–העמותה לחייל הבודד״ (צילום: חי – פה)

מריה רייכל

מריה רייכל, שותפתה לדירה של מרגריטה, עלתה לארץ מבלרוסיה. ״את גם במג״ב?״ אני שואלת אותה, והיא עונה בחיוך — ״מה פתאום, תסתכלי עליי, איזה מג״ב. משקית ת״ש במג״ב אולי.״ מריה התגייסה לפני כחודשיים, והגיעה לבסיס מחווה אלון.

מרגריטה: זה מאוד עוזר להגיע ישר למחווה אלון, ולהכיר שם את המושגים של הצבא״
יעקב שיושב איתן לארוחת הצהריים, גם הוא בדרך לתפקיד לוחם במשמר הגבול, מספר: ״מחווה אלון זה הבסיס הכי גדול בצפון של טירונות, מגיעים לשם בעיקר עולים חדשים שלא יודעים את השפה.

בזמן מבצע שומר חומות מרגריטה היתה בהפעלות באשדוד מטעם תפקידה, ״הייתי בטילים, בתוך הבלאגן. בשבילי זה היה משהו חדש. כל לילה יש אזעקות, וכל רעש קטן מתחיל להישמע כמו אזעקה. הייתי קצת בלחץ בהתחלה, אבל התרגלתי. זה התפקיד ואני שמחה שקיבלתי אותו.״
מריה: ״הייתי בלחץ כי דאגתי למרגריטה. כל הזמן רציתי לדעת איפה היא ומה איתה. לא הצלחתי לישון, כל הזמן חשבתי מה קורה שם.״
מרגריטה: ״אני ממש שמחה שיש לי חברה כזאת. זה מאוד עוזר שיש לנו קשר כזה, עם כל זה שאנחנו הרבה זמן בלי ההורים במדינה חדשה. אולי זה קשה לשמוע שאנחנו לבד, חיילים בודדים. אבל זה לא נכון, כל הזמן יש אנשים שרוצים לעזור לנו, וזה משהו שיש רק בישראל.״
מריה: ״כשסיימנו בית ספר כן היה קצת קשה, היינו לבד, לא ידענו כלום. מרגריטה היתה בצבא ואני הייתי צריכה למצוא דירה ולחפש עבודה. עכשיו, בצבא, אין זמן לחשוב על זה בכלל.״

מריה ומרגריטה. כמו משפחה (צילום: חי - פה)
מריה ומרגריטה. כמו משפחה (צילום: חי – פה)

מה החלום שלכם?
מרגריטה: ״לסיים טירונות, ולהיות חובשת.״
מריה: ״לראות לווייתנים בטבע, לנסוע לאיפה שהם נמצאים, לצלול ולראות אותם. לעשות טיול אבל לא סתם, אלא ללמוד על תרבויות.״
יעקב: ״להיות אלוף משנה עד גיל 33.״

אדוארדו אדמסקי

אדוארדו אדמסקי עלה לארץ מברזיל בתוכנית ״נעלה״. ״אמא שלי בהתחלה לא רצתה שאני אעלה, אבל היא התרגלה לרעיון״. הוא שירת בחיל השריון, והיום נמצא בחופשת שחרור ומצא עבודה במסעדה על חוף הים — ״המשמרות ארוכות מאוד, אבל אני נהנה, זה כיף.״ הוא הספיק כבר לעבור כשש דירות מאז שהגיע לארץ, וגר בין היתר במודיעין, באילת ובקיבוץ כנרת, והיום הוא גר בהדר עם החברה. ״אני אוהב מאוד את הארץ ולא רואה את עצמי חוזר לברזיל,״ הוא מספר. ״והכי אני אוהב את אזור הכנרת.״

אדוארדו אדמסקי. לא עוזב את הארץ (צילום: חי - פה)
אדוארדו אדמסקי. לא עוזב את הארץ (צילום: חי – פה)

איליה אפציאורי

איליה אפציאורי עלה מגאורגיה עקב מצב כלכלי קשה שנקלעה אליו משפחתו. הוא הגיע לתוכנית סל״ע, וכשהבין שיש לו אפשרות להתגייס לצה״ל הוא שמח מאוד — מאז ומתמיד התעניין באומנויות לחימה ובצבא. איליה התגייס לגולני והשתחרר לפני כשנה, ״ממש שבועיים לפני הסגר הראשון,״ הוא נזכר. ״גרתי שלושה חודשים באזוּר עם אמא שלי ואחי, ואז מצאתי עבודה באבטחה ברמב״ם ועברתי לחיפה עם חברה שלי.״ הוא גר בהדר, ונהנה מהסביבה הירוקה ומה״רוחות של הצפון״, כפי שהוא מכנה את אוויר ההרים החיפאי, אבל הוא לא רואה את עצמו נשאר בארץ לתמיד — ״הלב שלי בכל זאת נמצא בגיאורגיה״. אחיו של איליה היה הראשון מהמשפחה שעלה לארץ, בשנת 2010, ואיליה עלה בעקבותיו בשנת 2015. כעבור שנה וחודש גם אמא של השניים הגיעה ארצה. האב נשאר בגאורגיה, ולפני כשנה וחצי הלך לעולמו, מעט לפני שחרורו של איליה מהצבא.

״הייתי בשבוע שטח באותו זמן. בדרך כלל אני לא וותרן בשום פנים ואופן, אם אני מתחיל משהו אני מסיים אותו, אבל באותו שבוע — זה לא קרה לי בכל השירות — לא הרגשתי טוב וביקשתי לצאת. הקצין והמ״פ הגיעו, לא הבנתי מה קורה, חשבתי שיגידו לי שאני יכול לצאת. כשאמרו מה שאמרו הייתי בשוק. אני לא מראה רגש בדרך כלל, לא בכיתי, רק בדיעבד אחרי חודש חודשיים התחלתי לעכל. אם אני משחזר את השיחות שלנו, שלי ושל אבא שלי, אז זה מאוד חזק, אם אני חושב על זה, זה קשה.״

איליה אפציאורי עם עמי מורג, יו״ העמותה (צילום: חי פה)
איליה אפציאורי עם עמי מורג, יו״ העמותה (צילום: חי פה)

במהלך מבצע ״שומר חומות״, בזמן שהיה במשמרת ברמב״ם, נחשף איליה למקרה של רכב של זוג ערבי צעיר, שנופץ לחלוטין בעקבות הפרעות. ״החלון הקדמי היה מנופץ, והחלונות הצדדיים גם כן שבורים לגמרי, ואחרי ארבעים דקות נגמרה המשמרת והייתי צריך לחזור הביתה״. הארוע הותיר באיליה רושם עמוק, והמתח באוויר בעקבות הפרעות שפקדו את רחובות חיפה הזכיר לו את השנים הראשונות שלו בארץ, את תקופת אינתיפאדת הסכינים. ״צריך להיות כאן כל הזמן בכוננות, אין ברירה. זו המדינה הכי חמה במזרח התיכון, ואני רוצה לשמור על עצמי, על הקרובים לי, ועל כל מי שסביבי.״
מה החלום שלך?
״חופש כלכלי, ולהגיע לימ״ם. אבל החלום האמיתי זה שיהיה שלום בכל העולם, וכל בן אדם צריך לתרום למען החלום הזה.״

״יחד--העמותה לחייל הבודד״ (צילום: חי - פה)
״יחד–העמותה לחייל הבודד״ (צילום: חי – פה)

מיכאל נחטיגל

מיכאל נחטיגל הגיע ארצה מחצי האי קרים, דרך תוכנית עלייה סלע מסע בכרמיאל. אחרי התוכנית הוא עבד במשך חצי שנה במכירות באילת, ואז עבר לחיפה. ״יש לי אחות גדולה שעלתה לארץ שנה אחריי, וההורים לא יכולים להגיע לארץ מסיבות משפחתיות. בהתחלה לא ידעתי עברית, ידעתי להגיד אולי ׳אמא׳, ׳אבא׳, ׳חתול׳…למדתי את השפה באולפן דרך התוכנית.״ בסיום התוכנית, כשהיה צריך לבחור אם להישאר בארץ או לא, מיכאל החליט להישאר וכעת הוא שוכר חדר בדירת שותפים בחיפה ומשרת כתומך לחימה בחיל-הים. בעוד כחמישה חודשים יסיים את שירותו, והוא מתחיל לחשוב על העתיד בארץ. ״אני אוהב את הארץ. אחרי שאשתחרר אני רוצה ללכת ללמוד באוניברסיטה הנדסת אלקטרוניקה, לסיים תואר ולהתחיל לעבוד.״ על עמותת ״יחד״ מיכאל מספר ״אנשים באים, מנגנים מדברים. זה מקום מיוחד שאני יכול לפגוש אנשים שאני לא רואה ביום יום, כולם באים לכאן ויושבים ביחד.״

״יחד--העמותה לחייל הבודד״ (צילום: חי - פה)
״יחד–העמותה לחייל הבודד״ (צילום: חי – פה)

עמותת ״יחד – העמותה לחייל הבודד״, מחלקת בכל יום שישי ארוחת צהריים לחיילים בודדים, ואת האוכל שנשאר בסוף היום המתנדבים מחלקים לעמותות בעיר, כך ששום דבר אינו נזרק. בנוסף, המתנדבים, כ-70 במספר, אחראים על איסוף תרומות לחיילים: מצעים, רהיטים, בגדים ומכשירים חשמליים, וכל אלה נשמרים בצורה מסודרת בעמותה כך שחייל או חיילת שחסר להם משהו יכולים לבוא ולקחת. יש לציין כי העמותה מקבלת אליה כל מי שמוגדר כחייל בודד מכל סיבה שהיא. רן דנסקי, מנכ״ל העמותה, מספר: ״פעם הגיע לפה חייל ששאל אם הוא יכול לדבר איתי בארבע עיניים, סיפר לי שהוא בא ממשפחה חרדית, הבכור מתוך שלושה עשר אחים. כשההורים שלו נסעו לשליחות בחו״ל הוא חזר בשאלה, וכשהם חזרו לארץ הם זרקו אותו מהבית, ישבו עליו שבעה, או משהו בסגנון הזה. הוא אמר לי ׳הדבר שהכי חסר לי זה משפחתיות וארוחות שישי.׳ הרמתי באותו רגע טלפון לאמא שלי ואמרתי לה ׳אמא, תוסיפי צלחת לארוחת ערב.׳״

״יחד--העמותה לחייל הבודד״ (צילום: חי - פה)
״יחד–העמותה לחייל הבודד״ (צילום: חי – פה)

העמותה הוקמה בשנת 2009 על ידי ציונה אקסלרוד. ״ציונה הייתה הולכת למחסומים ולצמתים עם עוד ׳דודות׳, והן היו חורשות את הארץ ומחלקות אוכל לשבת לחיילים הבודדים,״ מספר דנסקי. ״ב2012 היא קיבלה דירה בהדר מעמותת ׳בני ברית ישראל׳, והתחילה לחפש חיילים שצריכים בית.״
תת אלוף במילואים עמי מורג, יו״ר העמותה: ״ציונה הלכה על הקו של לאמץ חיילים בודדים, כלומר כשחייל בודד מגיע, לצרף אותו למשפחה. הבעיה הייתה שהחיילים לא רצו ללכת למשפחות. הם רצו להיות ביחד, ולהסתדר בעצמם.״
רן דנסקי: ״כשאני ועמי התחלנו לעבוד יחד ולהכיר לעומק, החלטנו להביא צוות של מתנדבים שיסעו לחוות השומר ומחווה אלון, המעוזים של החיילים הבודדים. בהמשך הגענו לכל החילות ובכל סיום קורס היינו פותחים שולחן עם כיבוד לחיילים. לאט לאט גדלנו, מעשרה חיילים, לעשרים, למאה, למאתיים, ונכון להיום החיילים כבר מגיעים לכאן מפה לאוזן.״

עמי מורג ורן דנסקי (צילום: אלבום פרטי)
עמי מורג ורן דנסקי (צילום: אלבום פרטי)

עמי מורג: ״ למדנו עם הזמן שמה שהחבר׳ה צריכים זה לא אימוץ אלא מישהו מבוגר לידם שהם יוכלו להתייעץ איתו, לחסוך מהם את השגיאות, ותוך כדי עבודה התברר גם שהרגע הכי קשה זה לא רגע הגיוס אלא השחרור. כי אחרי החממה שהייתה להם במשך שלוש שנים שהם קיבלו אוכל ותמיכה וכל מה שחסר להם, עכשיו הם בכביש ואין להם אף אחד. 
רן דנסקי: אנחנו מלווים את החבר׳ה במהלך השירות, אחרי שירות, וגם לפני שירות — מרגע סיום הלימודים עד שהם מתגייסים יש בין חצי שנה לשנה שהם צריכים להסתדר לבד, ואנחנו כאן בשבילם כל עוד הם זקוקים לנו.״

מאיפה נובע הרצון להסתדר בעצמם? 

עמי מורג: ״מה שמסתתר מאחורי זה זה לא רק הרצון לעצמאות אלא גם המנטליות שהם באים איתה ממזרח אירופה. הם לא מאמינים לאף אחד, לא סומכים על הרשויות. גם עלינו הם לא סמכו בהתחלה.״
רן דנסקי: ״בהתחלה אבא שלי היה שואל למה אני לא מביא את החיילים לחגים הביתה. לא תיארתי לעצמי שהם לא ירצו, אבל באמת לוקח הרבה זמן עד שהם נותנים אמון. עכשיו בכל חג מגיעים אלינו חיילים הביתה, הם כמו הילדים שלי ולהורים שלי הם כמו נכדים, וככל שהשולחן יותר גדול החיוך של אבא שלי יותר גדול.״

רן דנסקי עם החיילים (צילום: עמותת ״יחד״)
רן דנסקי, מנכ״לֹ העמותה, עם החיילים (צילום: עמותת ״יחד״)

קיריל קארטניק, היועץ לסגן ראש העיר חיפה, מזדהה גם הוא עם תחושת העצמאות שמלווה את השנים הראשונות בארץ חדשה. הוא הגיע לארץ בשנת 2009 מאוקראינה, וחלם להתגייס לצבא. בשנה הראשונה לגיוסו הוא גר בבית החייל, ומעולם לא ביקש עזרה מאיש. ״בבית החייל קרה כמה פעמים שגנבו לי את כל הבגדים, הייתי מגיע לחדר ומוצא את הארון שלי ריק. היום זה לא ככה, היום לחיילים יש חברים והם דואגים זה לזה, הדברים השתנו.״ אחרי כשנה בבית החייל הוא התחיל לחפש חדר בדירה משלו. ״הייתי ממש עצמאי, היו כמה אנשים בדרך שהתחשבו בי אבל מעט מאוד, והיו גם כמה שניסו לדפוק אותי – בשכירות, למשל. למדתי לסמוך רק על עצמי. בסוף הגעתי לאישה מאוד טובה, אמא שכולה שאיבדה את הבן שלה בשייטת 13, היא התחשבה בי ועזרה לי, ועד היום אנחנו בקשר.״

קיריל קארטניק (צילום: אלבום פרטי)
קיריל קארטניק (צילום: אלבום פרטי)

עמותת ״יחד״ אמנם גדלה באופן משמעותי מאז שהוקמה, והיום היא נותנת מענה לעשרות ומאות חיילים בכל שבוע, אבל עבור דנסקי זוהי רק ההתחלה. ״החלום והחזון שלי,״ הוא מספר, ״זה להקים בית שהוא כמו בית מלון, עם כמאה חדרים, כשבין כל שני חדרים יש שירותים, מקלחת ומטבחון, בכל קומה מכונת כביסה ומייבש — הכל בשביל החיילים, שהם לא יצטרכו להתחיל לחפש דירות עם חוזים ועם ערבויות. כל חייל יקבל כזה חדר, ובקומה התחתונה יהיה מטבח וחדר אוכל, וגם מי שלא גר שם יוכל לבוא ולהנות מהפסנתר, מהגיטרה, מהחבר׳ה.״

רן דנסקי: ״נכון להיום אנחנו מונים למעלה מ1500 חיילים וחיילות, ובכל שישי מגיעים לכאן בין שלושה לשישה חיילים חדשים. עשינו חתונות בעמותה, ואנחנו מאושרים שיש לנו כבר נכדים בעמותה. אנחנו משפחה אחת גדולה.״
עמי: ״ברגע שהם מתיישבים והם לא באים לכאן יותר, אנחנו לא נעלבים. זה סימן שהצלחנו.״


הגיבו כאן לכתבה

תגובה
  1. עדינה אמר/ה

    גאווה!!!!!

הגיבו כאן לכתבה

תודה על המשוב. לאן תרצו להמשיך מכאן?

  1. להגיב לכתבה
  2. לדף הבית של חי פה
  3. למדור חברה וחינוך בחיפה
  4. סגור והמשך בכתבה זו