במקום לשבת ולדאוג, ליאורה, אמא לשני לוחמים, התגייסה למילואים

"גיל ומגדר הם לא מחסום כשמדובר באהבת הארץ ובתרומה למדינה" • ליאורה לובוביץ בטאן מחיפה משרתת במילואים כתומכת לחימה

(חי פה) – ליאורה לובוביץ בטאן, 45, אם לשלושה – שניים מהם משרתים בקרבי. זה לא מונע ממנה לעשות מה שלא רבים בגילה עושים – שירות מילואים מלא ורצוף, ולהיות חלק משמעותי ובלתי נפרד מהמאמץ הלאומי.

כבר שנה וחודשיים היא משרתת בתפקידי לוגיסטיקה וכתומכת לחימה בגזרה הצפונית, מתמודדת עם אתגרי היום יום שנלווים למצב הבטחוני. לצד הקשיים והאתגרים, כך היא מעידה, היא מוצאת סיפוק עצום ומשמעות אדירה בעשייה למען החיילים.

היא גרושה, בנה הגדול בן 21, משרת כקצין בקבע. בתה בת ה-19 משרתת כלוחמת בגדוד "פנתר" של חיל הגנת הגבולות, ובן ה-16, תלמיד כיתה י"א. היא עצמה מתנדבת בשירות המילואים כבר למעלה משנה ומוכיחה שגיל ומגדר לא חייבים להוות מחסום כשמדובר באהבת הארץ ובתרומה למדינה.

בראיון לחי פה מספרת ליאורה על ההחלטה האמיצה שקיבלה לאור התקופה המורכבת: "בשנה האחרונה החיים של כולנו התהפכו. בחיים לא דמיינו שדבר כזה יכול לקרות, וכבר שנה שכל אחד מאיתנו מתמודד עם כאב וחששות, גם ברמה הציבורית וגם האישית. עם שניים משלושת ילדיי בצבא, ואיבוד הפרנסה, הדאגה הפכה לחלק בלתי נפרד מהיומיום שלי. הרגשתי שאני חייבת להעסיק את עצמי, לעשות משהו פרקטי, במקום לשבת ולדאוג. ההתנדבות מאפשרת לי להתמקד בעשייה ולא בפחד."

"4 חודשים ישנתי באוטו"

בנה הגדול ואמה הביעו התנגדות לרצונה להתגייס למילואים, אך היא לא נכנעה ללחציהם. "אני מאמינה שכל אחד צריך לתרום בדרכו והצבא הוא המקום שבו אני יכולה לעשות את זה", היא אומרת. בתחילה תכננה ליאורה להתנדב רק לתקופה קצרה, מתוך רצון לתרום למדינה בזמן משבר, אך עם הזמן הפך הדבר לשליחות חייה.

"חשבתי שזה יהיה זמני, עד שהמדינה והעסקים הקטנים – אלה שנפגעים ראשונים, ביניהם העסק שלי, יתאוששו," היא אומרת. "אבל ככל שהזמן עבר, מצאתי את עצמי עוברת מיחידה ליחידה, מפקידה במטווחים, אחרי כמעט 30 שנה, ועד תפקידי תומכת לחימה".

ליאורה מתארת את המעבר שלה לתפקיד תומכת לחימה כאחת החוויות המשמעותיות בחייה. "בהתחלה היה הלם", היא אומרת, "קיבלתי נשק עוד לפני שהגישו לי מדים. ישנתי באוטו ארבעה חודשים, כי זה הרגיש לי יותר כמו בית לעומת האוהלים המשותפים," היא מספרת.

"כשאת פה, זה כאילו שאמא שלי פה"

העשייה היומיומית שלה מתמקדת במתן מענה לצרכי החיילים, החל מארוחות חמות ועד לביגוד חם ללילות הקרים. "כשהחיילים אומרים לי 'כשאת פה, אנחנו מרגישים שאמא שלנו פה,' זה ממלא אותי. אני דואגת לילדים של אחרים וזה נותן לי תחושת סיפוק שאין כמוה".

ליאורה מספרת על חוויות בלתי נשכחות, כמו השהות בבתים של תושבים שפונו. "היה קשה לישון שם – הבתים נראו כאילו האנשים נשאבו מהם, עם כפכפים של בני הזוג ליד המיטה, הכלים שנשארו בכיור… זה הרגיש כמו לפלוש לפרטיות של אנשים, למרות שהם נתנו את אישורם".

הדברים הקטנים

עם כל האתגרים, היא ממשיכה בעשייה. "אני מאמינה שחייל שטוב לו, יילחם טוב יותר. זה מתחיל מהדברים הקטנים – ספל קפה בדיוק כמו שהוא אוהב, ג'קט חם, או פינוק, מאפה ופיצוחים באמצע הלילה. אני עושה את זה מכל הלב".

"אני פוגשת אנשים מדהימים"

לצד תרומתה בצבא, מתמודדת ליאורה גם עם אתגרים בחייה האישיים. היא שבה להתגורר בחיפה, עיר ילדותה, כדי להיו תקרובה לאמה, אחרי 20 שנים בהן חיה בכרמיאל מאז שהתחתנה. אך המציאות של השנה האחרונה לא הותירה לה זמן ליהנות מהמעבר. היה לה עסק קטן שנפגע בעקבות המלחמה, כמו עסקים קטנים רבים, והיא איבדה את פרנסתה.

היא מספרת גם על הפער בין הצעירים שהיא פוגשת במילואים לבין בני גילה. "כולם צעירים ממני בהרבה, אבל אני מוצאת שהגיל שלי הוא דווקא יתרון. אני מביאה ניסיון ותובנות שונות, ואני נפעמת כל פעם מחדש מהאיכות האנושית של האנשים שאני פוגשת."

"מזכיר כמה החיים שבריריים"

"התקופה הזו היא הזדמנות מיוחדת לחוות מחדש את ערך המשפחה והקהילה", היא אומרת. "כשאנחנו מתאחדים – אפילו לרגע – זה הופך לכל כך מיוחד! אחרי חודשים שבהם כמעט לא יצא לנו לחגוג שבת משפחתית יחד, זה מזכיר לי כמה החיים שבריריים וכמה הם לא מובנים מאליהם."

"זה יקרה, גם אם יקח זמן"

לגבי העתיד, היא אומרת: "לנצח במלחמה הזו כבר לא ננצח, מכיוון שיש הרבה הרוגים וכל כך הרבה פצועים וכל כך הרבה חטופים שעדיין לא חזרו לבתים שלהם, אבל להחזיר את הביטחון לדרום, לצפון ולכל המדינה – זה יקרה, גם אם זה ייקח זמן."

במילים נוגעות ללב היא מסכמת: "אנחנו חברה חזקה, עם אנשים נפלאים. אם כל אחד יעשה את המעט שהוא יכול, אני בטוחה שיהיה טוב."