החלום ושיברו • סיפורו של בית חיפאי | שלמה יובל

נוף הדר (צילום: חנה מורג)

במשפחתנו נוהגים להביא לחולה מדוכדך “תרופת הרגעה” שקונים בחנות ספרים ולא בבית מרקחת. גם אני זכיתי לתרופה שכזו כשהתעורר החשש בקרב בן משפחה רגיש, שאני שוקע בדיכאון בעקבות הסגר הראשון שכפו עלינו בשנת 2020 מנהיגי ישראל, לרגל התפרצות מגפת הקורונה.

אני, עם עוד קשישים שהאריכו חיים ברחבי ישראל, נותקתי מילדיי ונכדיי. כלי תקשורת היסטריים זעקו לעברי שאני שייך לקבוצת סיכון עם ציון חומרה + + והסבירו לי ולשכמותי, כי בחודשי החורף, כאשר מגפת הקורונה מתלווה לשפעת, חיי, שנמשכו ללא הפרעה בסיוע כמה תרופות, עלולים להתקצר.
השלטונות לא שאלו אותי אם אכפת לי קיצור כזה. אך ברמה המשפחתית דאגו, בטרם סופק החיסון, לחזק את רוחי בספר. להנאתי סברתי שכריכת ספר שלוחשת לכל קורא “חיפה אהובתי”, מבטיחה עלילה רומנטית לעיר ואולי יותר מזה. השם היה מוטבע על תמונת הר וים שבגללה משווים את חיפה לנאפולי. קיוויתי לתומי, שהספר ירענן זיכרון אהבות נשכחות וקרקע התרחשותן בעיר הכרמל. ואז, בקשר לזיכרון נעורים, הזכירה לי אשתי שיש סכנה בניסיון של קשיש לשחזר את זיכרונות ילדותו. “צפויות אכזבות” היא אמרה. “נערה שאהבת בגלל רעננות נעוריה, היא כיום זקנה בגיל גבורות”. ואכן, פעם נוספת, צדקה הרעיה. הניסיון צברתי במפגש תלמידי הגימנסיה, שנערך באיחור ניכר, לימד אותי שלא די בניחוח הזיכרון לעורר את היצר ולחדש את הקשר.

לפני שאגלה לכם מה מצאתי בספר, אומר כמה מילים על זיקתי לחיפה. אני נולדתי בעיר הכרמל וחייתי בה עד שהתגייסתי לצה”ל לקראת מלחמת קדש ב-1956.

למעשה, שכונת הדר הכרמל בחיפה, שבה גדלתי, הפכה להיות בלתי מוכרת לי. בהגיעי לחיפה מידי כמה שבועות, נסעתי לבקר את הוריי בדירתם ברח’ עבאס ואת משפחת אחותי באחוזה שעל הכרמל, ולאחר פטירת הוריי בשנות ה-80 למאה הקודמת, חלקתי את זמני בין הכרמל לבית הקברות העירוני במורד רחוב פריד, בו טמונים הוריי למנוחת עולמים בגבעה שצופה בקביעות אל הים.

מצויד באזהרה שחיפה של היום ממש אינה חיפה של אז, התחלתי לעיין בספר בעל השם המפתה. הספר נכתב ע”י פרופ’ נילי שחף גולד, שנולדה ב-1948 בחיפה, ממש עם קום המדינה. היא גדלה ולמדה בשכונת הדר הכרמל, במרחב זהה למרחב בו אני גדלתי. ברשותה, אקצר בתארים ואקרא לה נילי. גם נילי עזבה את חיפה בגמר התיכון, השלימה לימודי ספרות וחינוך ודוקטורט על שירת יהודה עמיחי באוניברסיטה העברית. נישאה לסטודנט אמריקאי ועברה לארה”ב. שם, במהלך 20 שנים, לימדה ספרות עברית באוניברסיטת פנסילבניה, והרבתה לבקר בחיפה.

כדרכי, אספתי מידע על הסופרת בטרם שקעתי בקריאת ספרה, ומצאתי דברים שאמרה על הספר, ופורסמו במקומון חי פה משנת 2019: “הספר מוקדש להדר הכרמל, החל בבנייני הממשל הקולוניאליים בחסן שוקרי, ועד לאוצרות המודרניזם, כגון: המרכז המסחרי ברחוב הרצל, בית הצופה בפינת ארלוזורוב, הקונסרבטוריון בבצלאל וכמובן, גולת הכותרת, שוק תלפיות.

ובנוסף להתייחסות לאדריכלות, יש יחס לסופרים שהנציחו את שכונת הדר הכרמל.
נילי הוסיפה ופרטה: “אני מספרת גם על האדריכלים שבנו את הדר, תולדות חייהם והישגיהם, בין השאר – ברוולד, חייקין, גרשטל, אוראל”. הסופרת מאמצת את הדעה שמדובר ב’מעשה יצירה האגדי כמעט, של תכנון העיר חיפה, ועיצובה כבירת המודרניזם, ע”י אדריכלים עזי נפש, על קרקע עקשנית’.

זהו שיר הלל לשילוב נדיר של צירוף כוחות אדריכליים ב-40 שנות המנדט הבריטי (1948 – 1918) שבו היו מעורבים אדריכלים בריטיים ואדריכלים יהודיים, מיישמי תורת הבאוהאוס, פליטי המשטר הנאצי שברחו ארצה לאחר שהיטלר עלה לשלטון, בראשית שנות ה-30 למאה הקודמת. וכך, אגב רפרוף בספר, הגעתי לפרק השלישי – “במורד המדרגות”, ולבי נמשך לשמו המשני “רסיסי ים ושמים”. בעמוד שממול, ראיתי שרטוט מפה שהיה קל לפיענוח. היה זה מפגש הרחובות הרצל-ארלוזורוב, שבלט בו בית מעוגל בפינתו ובשמו הידוע בציבור – “בית הצפה הסמוך, ובספרה תיארה אותו הסופרת, כ-“בית דמוי יתד מעוגל-קודקוד, שעומד באותה פרשת דרכים וצופה למרחקים. צלעו האחת פונה לרחוב ארלוזורוב, ציר תנועה חשוב, והאחרת, לרחובה הראשי של הדר הכרמל, רחוב הרצל. ממרומי הבית, שתוכנן בסגנון בינלאומי על ידי בנימין אוראל ויחזקאל זוהר, מכריז שלט גדול: הצפה.

בית בורנשטיין בשנת 1939 (ככל הנראה מתיק הבניין בארכיב עיריית חיפה, ומופיע בספר  "בנימין אוראל – אדריכל ללא דיפלומה"  מאת אלוף ודרור אור-אל משנת 2008)
בית בורנשטיין בשנת 1939 (ככל הנראה מתיק הבניין בארכיב עיריית חיפה, ומופיע בספר “בנימין אוראל – אדריכל ללא דיפלומה” מאת אלוף ודרור אור-אל משנת 2008)

הכתוב עורר בי התרגשות של ילד חטוף, שפוגש הורים לאחר שנותק מהם לשנים רבות. התיאור המילולי, במילים אקדמאיות, והשרטוט שבספר, התייחסו לבית בו גדלתי מאז הביאה אותי הביתה אמי, בהליכה מבית החולים “בתר”, שבו ילדה אותי שבוע לפני ליל הבדולח. חשתי גאווה כאילו זכיתי בלוטו בפרס הראשון.

התקשיתי להאמין שגדלתי בבית שנבחר לשימור ולהנצחה בשל ייחודו וזיקתו לבאוהאוס.
נתקפתי בחשק לראות את הבית ולמשש את כתליו, אך בהיותי מרותק בסגר לעיר מגורי הרחוקה מחיפה, נאלצתי להסתפק בתמונה. לשמחתי, נמצא ספר שכלל את בית הצפה כמבנה שמייצג עבודות אדריכלות בין לאומית ברמה גבוהה. בניו של האדריכל אוראל, כללו בספר “אדריכל ללא דיפלומה” שפורסם ב-2008, את סיפור הבית מעוגל הפינה. בית הצפה נכלל, במשך שנים, במסלול שוחרי אדריכלות הבאוהאוס.

ב-2010 ביקר בבית האדריכל-המרצה מיכאל יעקובסון, שסיכם רשמים ותמונות בבלוג “חלון אחורי”
ובאדיבותו אפשר לי להשתמש במה שנחוץ לי לכתיבת סיפור זה.

הייתה לי הזדמנות לראות, בפעם הראשונה, את הבית בו גדלתי ואת המרפסת ממנה קיימתי תצפיות על השכנים ממול, ועל הצומת שהייתה תמיד במרכז החדשות על הפגנות ותקריות עם שלטונות ממשלת המנדט הבריטי.

בית הצפה (צילם: מיכאל יעקובסון 2010 פורסם בבלוג "חלון אחורי" על מבנים בחיפה)
בית הצפה (צילם: מיכאל יעקובסון 2010 פורסם בבלוג “חלון אחורי” על מבנים בחיפה)

תגלית הזו מילאה אותי שמחה גדולה והתחלתי לדלות מזיכרוני תמונות מחיי בבית הזה. בקטע הזיכרון המתייחס לדמויות אנושיות, צצו ועלו דיירים חלוצים בוני העיר, דוגמת אבי, שהיה, בטרם נשואיו, איש פלוגות הפועל, שבנה את קולנוע “ארמון” וגם את קולנוע “אורה”; והיה סופר סתם ר’ שנורמן, שלימד אותי, בביתן בית הכנסת בחצר, את סודות הכתיבה התמה. והיו מתפללים כורדים ודיירים פליטים שחיו בבית במעין קומונה עם מטבח ושירותים משותפים בכל קומה. זכורים לטוב צמד עולים מהונגריה שלימדו אותי שירי ילדים הונגריים כמו “טושי טושי תורקו, למולה שה-פורקו” (אל תבקשו ממני תרגום), בוריס מכוון הפסנתרים, שהיה נוחר בעוצמה מפחידה נעימות מוסיקליות, רבקה המלצרית, טבחית במסעדה הצמחונית של חיים ברח’ הרצל, וקלמן רוזין, שסיפק לי ספרי היסטוריה למבוגרים. פסיפס אנושי מיוחד במינו, של אנשים אוהבי חיים.

ריח תבלינים וצמחי מרפא עלה באפי כשנזכרתי בפחי מלפפונים חמוצים בצד המדרגות המטפסות לקומה השנייה. פחים שבתפקידם המחודש, שימשו כעציצים לצמחים שטופחו ע”י השכנים ההונגרים. לא צפיתי לראות, לאחר מאה ועשרים, שכנים חיים בשיא הכושר, אבל השתוקקתי לברר לפחות מה עלה בגורלם.

המשכתי לברר מה עוד מצוי בכתובים ובפרסומים מאוחרים, וגיליתי שבית הצפה שלי מככב בארכיוני ועדות הבניה של עירית חיפה. בסמוך לבנייה, ביקשו האדריכלים לבנות פרגולה שתסתיר בית מעלית ונדחו. לאחר כמה שנות סירוב, אושרה תוספת קומה לבית הצפה, וזו נבנתה ב-1945.

התברר לי כי לבית הצפה היו חיים משלו, עם עליות ומורדות. בבית בו גרתי הייתה חנות מפוארת לפרוות מן החי, בבעלות האחים קינרייך, ובית מלאכה ששירת את כל צפון הארץ. עסקי הפרוות פרחו והאחים בקשו היתר לפעולה נועזת: להרוס את בית הצפה ולבנות במקומו מרכז בינלאומי לתצוגת פרוות. תכנית זו לא התממשה, היא נפסלה בנימוק של רצון לשמר את מבנה בית הצפה, ואני שמחתי שכך הוחלט וביקשתי לעשות את המובן מאליו ולבקר בבית בו גדלתי. ואז, לקראת המפגש עם זיכרונות ילדותי, הוצגו לי תצלומים שהיו עבורי המחשה לפסק דין ללא זכות ערעור.

חזית בית הצפה ב-2010 לא השתנתה, אך חלק מהדירות שסימנתי בתמונה משנת 1939 נעלם, ובמקומו נבנה תחליף בן 4 קומות משרדיות. לא היה להפרדה הזו צידוק משפטי, והמשפטן שבי שאל כיצד זה התירה העיריה פיצול שכזה?  

השקעתי מאמץ בבירור העניין המעציב הזה וגיליתי לתדהמתי שמדובר היה, מאז ומתמיד, ב-2 בתים נפרדים, שניתן היתר לבנותם עם קיר משותף. כך הפכתי למי שהיה שכן שגר צמוד לבניין המעוגל,
החשוב והמכובד, ששורטט בטעות בספר התרופה שקיבלתי, כבנין אחד, בפינת הרחובות הרצל וארלוזורוב. לבית שבו גדלתי יש שם אחר – “בית המזרחי“, שנבנה ע”י משפחת מזרחי בראשית שנות השלושים. בית זה נמכר ל… אחים קינרייך והם שפינו, הרסו, בנו וניהלו מתוכו את עסקי הפרוות שלהם. כך נותץ חלום ונגרם לי צער מיותר.

לסיפור זה יש סוף רע, מהול בסוף טוב לאוהבי חיות
בילדותי ראיתי ולא אהבתי, נשים אלגנטיות מסתובבות עם פרוות שועל עם עיני זכוכית מפחידות. לא עוד. לאחר שנות שגשוג, באו ימים קשים על פרוונים בארצות רבות בעולם, כולל בארצנו. קמו ארגונים דוגמת אנונימוס, שמנהלים מאבקים נגד התאכזרות לבעלי חיים חסרי ישע. המונים התגייסו ולוחמים בעוז למען הפסקת השימוש בפרוות של חיות, דוגמת שועלים ומינק בתעשיות האפנה העילית.

העולם השתנה. התפתחות התקשורת הדיגיטלית, שכלול יכולת הצילום באמצעות הטלפונים הניידים ושגשוג חובק עולם של הרשתות החברתיות, אפשרו את חשיפת האכזריות בצילומים קשים מנשוא שמזינים, בלא מילים, את המאבקים ביבשות ובימים, בכל רחבי תבל.  

בתהליכים הללו נסגרו עסקים ושביתות קונים פגעו בתעשייה שמנצלת חסרי ישע, מילדים ועד כלבי ים ולווייתנים. עדיין, המלאכה רבה. מדינות כסין מתעלמות מרצון שאר העולם ויש עוד מדינות ואידאולוגיות שמשלימות עם הפגיעה בחסרי הישע. בכל אלה נשוב לעסוק בעתיד.  

האחים קינרייך ירדו מגדולתם בלחץ שיטתי ומתמשך של חיסול עסקיי הפרוונות המבוססים על פרוות בעלי חיים. הם ניהלו קרב מאסף, כולל תביעות משפטיות והובסו בבתי המשפט ובדעת הקהל.  

ה”קש ששבר את גב הגמל” ושיתק את הפרוונים מהמשך פעילות בבית מגוריי שפונה ונהרס לשם בינוי עסקיי קינרייך, היה פיצוץ מטען חבלה בחנות “האחים קינרייך” בשנת 1998. איש לא נפגע, אך המסר הובן.

מתוך גיליון "מעריב" - הידיעה בדבר הפיצוץ בחנות הפרוות "האחים קינרייך" בחיפה (מעריב, כתב: אייל טל, צילם: אלכס רוזקובסקי)
מתוך גיליון “מעריב” – הידיעה בדבר הפיצוץ בחנות הפרוות “האחים קינרייך” בחיפה (מעריב, כתב: אייל טל, צילם: אלכס רוזקובסקי)

הפיצוץ גרם נזק כבד והוא התרחש במיקום שנגע בי אישית, ממש מתחת למרפסת דירת מגורי משפחתי.  

בדיעבד, הייתה לי הרגשה נעימה. הספר תרם לי רבות, תרומה אישית, בדרך בה חשף פרק חשוב בחיי אותו לא הכרתי, אך חשוב מכך, ספר “התרופה” שהובא אלי כנגד דכאון הקורונה, שחרר אותי ממועקת הסגר וגייס אותי לתמוך במחאה שקרובה לליבי שהתרחשה ב… חיפה  אהובתי.

הספר “חיפה אהובתי”

הגיבו כאן לכתבה

13 תגובות
  1. לילי טל אמר/ה

    שלמה יובל היקר,
    תודה גדולה על סיפורצ’יק קטן ומרגש.
    כמה אהבה וגעגועים יש בו.
    שאלה: האם סיפוריך/רשימותיך כרוכים בספר ? אשמח לדעת היכן ניתן להשגה.
    באמת תודה מכל הלב
    ריגשת.
    לילי טל.

  2. abra61 אמר/ה

    כל פעם שאני נתקל בכתבה על חיפה של שנות ה 80 ומטה ב 120 אני מתמלא בגעגועים לתקופה.
    אולי בגלל שהורי היו בחיים, אולי בגלל
    שהקצב היה יותר איטי, אולי בגלל בתי הקולנוע שנתנו חוויה אחרת.
    היוםצאני עדין חיפאי, גאה, אוהב, אבל מרגיש שכל מה שנשאר לעיר זה היופי, הפוטנציאל והעבר. הרבה צעירים עוזבים לתא השנואה בעיני.
    אם היה קם ראש עיר שעושה משהו להחיות את העיר באמת. מקים בתי ספר למשחק, לטכנולוגיה, מממש את הפוטנציאל שלה!
    חיפה הזדקנת…אבל עדין את אהובתי!

  3. זהבה אמר/ה

    לאוהבי הדר הכרמל בה גדלנו: ממליצה בחום על ספרה של אדיבה גפן (קטרון) “הצגה יומית”. מספר את סיפורו של רח’ השילוח באמצע המאה שעברה עד שנבנה הויז’ניץ והחרדים השלטתו על האזור. שבת שלום.

  4. לגברת זהבה-קצת יותר סובלנות אמר/ה

    החרדים לא השתלטו על הדר,הם הצילו אותה! החיפאים בפרט והצעירים בכלל של היום רוצים לגור באיזורים תוססים בקרבת בתי קפה,מקומות בילוי,בדירות חדישות עם מעלית מרפסת וחנייה(ואם אפשר 2 חניות).הדר ישנה,צפופה,עם בניינים יפים אבל מיושנים וחלקם ממש מתפוררים,חלק מהמבנים בנויים על צלע הר עם גישה של עשרות מדרגות עד לבניין רק.אז גם המבוגרים מתקשים לגור בה עם השנים.החרדים הגיעו והצילו את הדר! חד משמעית! איני חרדית ותוכלי להיווכח לפי יום ושעת כתיבת התגובה.אבל אני רוחשת להם כבוד,הם חיים בצניעות עם משפחות גדולות רובם בתנאים קשים של עוני.והם לא מציקים לאיש.שבת שלום

  5. בלה אמר/ה

    הכוונה לבית הקרונות? למדתי בילדותי בבי”ס “במעלה”, ברחוב שמריהו לוין. זכורני שהייתה חנות לבוש/נעליים יוקרתית בשם “דן גבריאלי”… וואו.

  6. jaczeevi@gmail.com אמר/ה

    תיקון קטן. אין מושג שנקרא תורת הבאהאוס טעות שכיחה .באהאוס הוא שם של מרכז אקדמי בגרמניה שלמדו בו גם אמנות וגם אומנות ובשלב מסוים גם אדריכלות.

  7. אייל אמר/ה

    מרוב נוסטלגיות הקפאתם את הדר כמו קפסולת זמן במקום לאפשר ליזמים לחדש אותה. את הפרויקטים החדשים במקום בתים ישנים מתפוררים אפשר לספור על יד אחת.
    אין פלא שאליהם נכנסו אוכלוסיות שוליים ומגזרים חלשים כי לא איפשרתם לאנשים עם יוזמה ורצון לעשות ממנה נוה צדק או פלורנטין. מחלקות “שימור” דואגות להרוס כל אפשרות להתחדשות הדר. ואז נכנסת אוכלוסיה שלא מזיז לה לבתים מיושנים והורסת אותם מבפנים אבל זה בסדר.. מחלקת שימור בעירייה וכל הנשמות הטובות יצרו שכונת זומבים. מי שיכל עזב ומי שלא נשאר בחוסר ברירה. בנוסף לטרור השימור העירייה סגרה כל בית ספר אפשרי מלבד כמה פרטיים ואת התקציבים העבירה לחרדים בחוק נהרי. ככה דאגו שלא ישאר הרבה סיכוי שמשפחות צעירות יהודיות יוכלו לבחור בהדר. אם יהב יכל היה סוגר גם את הריאלי הדר ומשאיר אותה ריקה מבתי ספר. 4 אחרים הוא סגר בה.
    אל תעשו לנו ספרי נוסטלגיה על מה שהיה כשבמו ידכם ברחתם מהשכונה ומנעתם התחדשות שלה. כשראשי עער כושלים שרק משפצים איזה גינה קטנה לצאת ידי חובה והצבעתם להם שוב ושוב. הדור “המתרפק” שכוחו עזב את השכונה, הוא בדיוק הבעיה. במקום להלחם עליה ברחתם. מכרתם את הדירות של ההורים וברחתם.

  8. חיפאית ותיקה אמר/ה

    כמה מרגש לקרוא סיפור זה על הדר הכרמל בחיפה שבו גדלנו גם בעלי ואני. לרגל שובנו לעיר אחרי 40 שנות היעדרות קיבלנו מחברתנו הטובה את הספר “חיפה אהובתי” שהכותבת שלו, נילי שרף-גולד, למדה עם בעלי באותה כיתה בביה”ס….
    כה לחיי על החייאת זכרונות הילדות והפאר שאיפיין את השכונה אשר לצערנו הלך לאיבוד במשך השנים…
    את קינרייך אני זוכרת במיוחד כיוון שגרתי לא רחוק משם ברחוב יוסף הגידם, ואני די חמדתי את מעילי הפרוות היפים בחלון הראווה, אבל, אחרי שנים שבהן הפכנו טבעונים ותומכים של greenpeace, כששמעתי שהחנות שלהם נסגרה, שמחתי.
    הספר חיפה אהובתי עומד על השידה בחדרי ומזכיר לי כל הזמן את חיפה שאהבתי.
    תודה!
    רינה צורף

  9. דין דין אמר/ה

    חיפה חיפה עיר עם עבר ומה יביא לנו העתיד? הדר היתה מרכז הענינים מרכז הבילויים ומרכז המסחר ומה היא עכשיו .משאיר לדמיון שלנו החיפאים.

  10. רינת אמר/ה

    “תרופת הרגעה מחנות ספרים ולא מבית מרקחת” זה יפהההה
    נהניתי לקרוא כיון שגם מתעניינת בחיפה ובהדר
    כתבת מאוד מענין

  11. מאיר פנינה אמר/ה

    שלום שלמה, גם אני כמוך ילידת חיפה לפני כשנה נפל לידי הספר חיפה אהובתי, נהנתי מכל רגע ומכל תיאור כתוב, טיילתי במחוזות ילדותי, ובעיקר נהנתי מהסיפורים על רח’ אבן סיני וגן הזכרון, צומת שני בתי הספר היסודיים “מעלות הנביאים” ו”עממי א’), בניין תלפיות, ורחוב הרצל על כל גווניו, כך שכל התיאורים שלה תפסו אותי חזק, ברכות לה על הספר וברכת חזק ואמץ לך, תודה.

  12. דליה שחף אמר/ה

    אהבתי את מה שקראתי ומאד סקרנית לדעת מיהו בית מזרחי שנהרס

  13. רחל אמר/ה

    אהבתי את הכתבה והיא החזירה אותי לגדולתה של הדר בשנות ה50 וה60 ששימשה מרכז תרבותי , עיסקינ וחברתי לכל דבר. תודה על הזכרונות הנעימים

הגיבו כאן לכתבה