לקחים מאסון מיותר, שחייבים להיזכר
הכבוד שאנו חולקים לעשרות לוחמי חיל הים שטובעו בהתקפת טילים על ק-40', אח"י אילת ב-1967, ודאגותינו לחבריהם שנותרו פצועים בגוף ובנפש, לא צריכים להעיב על לקחים שחייבים להיזכר. ב-2020, צופים פני העתיד ומזהירים משכחת הלקחים המרים של אסון מיותר.
תא"ל שבתאי לוי, שטיפל בחילוץ הנפגעים, מדבר בחי פה על חטא היוהרה ועל תסביך מגלומני, שבו הצמרת המדינית השחצנית של ישראל בהובלת משה דיין ,שיכורה מהישגי הניצחון במלחמת 6 הימים, בחרה להתגרות באויב המצרי המוכה, מתוך רצון להשפילו.
"להזכיר" למודיעין המצרי
ספינה חיל הים, נעדרת אמצעי הגנה נגד טילים, עמוסה ב-199 אנשי צוות ואורחים חניכי קורס קצינים, יצאה למסע התגרות מול פורט סעיד "והזכירה" למודיעין המצרי שהיא הספינה שהטביעה שני כלי שיט של חיל הים המצרי, זמן קצר לפני מסעה החדש.
בגישתי השמרנית, כל חשיפת סוד מודיעיני או מבצעי, יש בו סיכון וחשש לריבוי אבדות בשעת מבחן. למשל: כל חשיפה של מפעל של חיזבאללה לטילים מדויקים עם שפע מפות וצילומי אוויר, מעודד הסתרה משופרת של אמצעי ייצור שכה מסכנים אותנו. כל חשיפה של מערכות נשק או לוחמה אלקטרונית, שמקנים יתרון איכותי של מטוסי קרב/הפצצה שלנו, ששוכללו תוך הסתרה ממודיעין אויב, מגדילה סיכוי לפגיעה במטוסים שלנו בפעילות מבצעית.
בעבר ניצחנו בקרבות שריון בגלל סוד הטווח המוגדל של פגז חודר שריון שהונדס על ידי חכמינו. כל חייל מילואים מכיר את סודות החייל שלו, שרובם לא דלפו. אכן, היו זמנים.
לאזן בין השיקולים
מטעמי בטחון שדה לא ארחיב בדוגמות.
אנו מודעים לטיעון הנגדי. אכן, יש יתרון בפרסום לשם הרתעת אויב, אך מישהו חייב לפקח ולהשגיח. חייב להיות איזון בין השיקולים מול שחץ של פוליטיקאים שעוסקים באופן טבעי בהישרדות והכנת קרקע להמשך שלטונם.
היו זמנים שמשקל שיקולי ביטחון-שדה היה רב, והביטחון בעוצמתנו וביכולתנו להעריך איך ננצח בכל מערכה, היה בלתי מוגבל .
משל העקרב
מנהיגים צבאיים ואזרחיים שכחו שאנו חיים במזרח התיכון, שבו ההיגיון הישראלי המתוחכם שוכח את משל העקרב המצרי, שטובע בתעלת סואץ יחד עם הצפרדע שבונה על ההיגיון שלו, בו לחיים אין ערך עליון. פרשת ההטבעה של אח"י אילת הייתה אות אזהרה, ששיאה הגיע באימוץ קונספציה, שמצרים לא תחצה את התעלה ולא תעז לתקוף ללא הגנה אווירית ביום הכיפורים.
"רק שיעזו"
אני זוכר אישית דיונים במטה הכללי, שבהם במענה לשאלה "מה יקרה אם ינסו המצרים לתקוף?" היה מי שענה בתנועת יד מזלזלת – "רק שיעזו".
אתם אולי זוכרים, או לפחות שמעתם, על הנופלים במערכה הגדולה הזו.
בימים אלה, רחוקים 47 שנים ממלחמת יום הכיפורים, יש אפשרות לחוש את אימתה בסדרת הטלוויזיה "שעת נעילה". אלה היו ימי חשבון נפש. ימים קשים, שהצריכו חילופי שלטון והפקת לקחים. אני עדיין מודאג מתוצאות הניצחון, חושש שההיחלצות המופלאה של צה"ל, עמעמה אצלנו את הדריכות והצורך לאיפוק בתגובה.
ימים של חוסר בהירות
פרט לחיל האוויר וליחידות מיוחדות, שצוברים ניסיון קרבי במצבי לחץ, מדינת ישראל מחזיקה כוחות צבאיים שעיקר ניסיונם הצבאי ב"שדה הקרב", מסתכם בדיכוי פעילות "מחבלים" שברובם הם נערים חסרי ניסיון, שמפעילים בלוני תבערה ונפץ, או דורסים חיילים בתחנות הסעה ומחסומי בקורת. אלה ימים של חוסר בהירות כלפי העתיד וחשש מירידת כושר של מפקדים, לטיפול במצבי לחץ.
לא ארחיב על הצורך של פוליטיקאים לקושש קולות ולקנות תהילה ע"י חשיפת מבצעים של המוסד שיש בהם שריפת מקורות והגברת הסיכון לכישלון מבצעי בעתיד.
מלחמות ממושכות ואחוות לוחמים
אוסיף, שהצרכים הכלכליים גורמים לניסיון למכור ידע בטחוני לבני ברית חדשים משופעים בממון, וכל אלה, יחד ולחוד, מחלישים את עצמת היערכותנו למלחמות בזק ביום פקודה.
בוודאי שמתם לב, מחדשות הקורונה, שאנחנו חלשים במלחמות ממושכות שמחייבות אחוות לוחמים ומשמעת. לצערי, עתידנו אינו כולל תוכניות מלחמה כבקשתנו.