הוד והדר, בית הכנסת הגדול שלנו | חנה מורג

בית הכנסת הגדול בהדר (צילום: דר' אבישי טייכר אתר פיקיוויקי)

בית הכנסת הגדול של כולם

בימים אלה מתחדשים המאבקים בין קהילות חרדיות שונות בחיפה, על השליטה בבית הכנסת הגדול שברחוב הרצל בשכונת הדר.
אין זו הפעם הראשונה שמתנהלים מאבקים כאלה, כשכל אחת מהקהילות מנסה למשוך אליה את “הבעלות” על מבנה בית הכנסת, המוכר לחיפאים רבים כ”כ, לאורך ההיסטוריה של העיר. אחת לכמה שנים ניצת מחדש המאבק, כשמידי פעם מוצעים פתרונות חלוקה כאלה או אחרים, ומתעוררות תלונות על פלישה של קהילה אחת לשטחה של השנייה. משום מה, אף פשרה לא מצליחה להרגיע את הרוחות לאורך זמן.

הוד והדר בחיפה

יום חג. ערב ראש השנה.
מתחילה לה שנה חדשה.
את כרטיסי הברכה קנינו כבר שבועיים קודם.
אמא ואני עברנו בין דוכני המכירות של איגרות הברכה ברחוב הרצוג שמעל בית הכנסת הגדול, ואני בחרתי את הברכה הנוצצת עם השושנים האדומות, לסבתא סלי. 
רק אחר כך המשכתי לחפש איגרות ברכה לשאר בני המשפחה והחברים. בחרתי חפיסה אחת של איגרות ברכה בה ציור של ילדים תוקעים בשופר וחפיסה נוספת עם פרחים בצבעי מים שקופים. כל כך אהבתי את השקט בהן.

חנה מורג
חנה מורג בילדותה

תיבת הדואר האדומה

הגענו הביתה, התרגשתי מאד מהחבילה שאחזתי, התיישבתי ליד שולחן הפורמייקה בחדר שלנו וכתבתי ברכות. אמא קנתה בולים, הניחה לידי קערית עם מים, והסבירה לי להרטיב את הבול כדי להדביק אותו על המעטפה. כתבתי בכתב עגול שרק למדתי בעט ולא בעיפרון. המורה ציינה שאני כותבת כבר יפה ויכולה לעבור לכתוב בעט. הכנסתי את האיגרת למעטפה הקטנה, אבל לא ידעתי מה  לכתוב עליה. 

אמא הראתה לי מה כותבים בצד הקדמי של המעטפה, היכן השם של מי שאנחנו שולחות אליו את איגרת הברכה והסבירה לי שקוראים לו “נִמְעָן”, וסימנה לי בסימן קטן עם עיפרון היכן שורת הרחוב ומספר הבית, ומתחת, שורת העיר. הפכנו את המעטפה וגם כאן למדתי היכן אני כותבת את שמי, את כתובתי וזהו… מעטפות קטנטנות ויפות עמדו מוכנות בערימה.

בבוקר, קמתי מוקדם ושלשלתי אותן לתיבת הדואר האדומה שבקצה הרחוב, בדרך לבית הספר. חשבתי כל הדרך לבית הספר על המסע הארוך שיש לכל אחת מאיגרות הברכה האלה לעבור, 
מי לחיפה, מי לדודים ביפו, מי למשפחה בבאר שבע. 
רק לסבתא סלי, לא שלחתי בדואר. רציתי לבוא אליה, לחבק אותה חזק, כמו שאהבתי, ולתת לה את איגרת הברכה עם השושנה האדומה שבחרתי לה, בעצמי.

דוכן כרטיסי הברכה (צילום: ארכיון מדינת ישראל)
דוכן כרטיסי הברכה (צילום: ארכיון מדינת ישראל)

מראה של חג

“חנה, הכנתי לך את הבגדים על הכיסא בחדר, אנחנו יוצאים עוד חצי שעה”, הכריזה אמא.
הבנתי שאמא סיימה את מנוחת הצהריים, בה מוטי אחי ואני ישבנו בחדר בשקט מוחלט כדי שחלילה לא נפריע, לא נעיר את אמא ואבא.
קפצנו שנינו משמחה. לבשתי את הבגדים החדשים, מתנתה של סבתא סלי לחג.
הלב פעם כשכפתרתי את כפתורי חצאית ה”פַלְדִים” (קפלים) הכחולה, ובהתרגשות רכסתי את הרוכסן האחורי של חולצת הסריג הלבנה ועליה עליונית קצרה לבנה תואמת. אהבתי את המראה שנגלה לי מבעד למראה. מראה של חג. גרבתי גרביים לבנות ונעלי לק תואמות, אלה שבחרתי עם אמא בחנות “סילון” ברחוב הרצל.

נוף הדר (צילום: חנה מורג)
נוף הדר (צילום: חנה מורג)

הדרך לבית הכנסת

הדרך מרחוב בר גיורא לבית הכנסת הגדול, עברה בפינות קסומות שאהבתי. רחוב כינרת הקטן, בעצם סמטה קטנה שהפכה לפתע לרחוב הומה המתנקז לקולנוע “תמר” שברחוב הפועל, ומשם… כל חיפה נוהרת מטה, כשנוף הנמל מולנו.
אנשים עם עגלות תינוקות על המדרכות, על הכבישים. צהלות הילדים נשמעו ברקע.
חיפה לבשה חג.
הדר, פניה לשנה החדשה.

קולות שירה

קולות שירה הדהדו כבר מרחוב ארלוזורוב.
ככל שהתקרבנו לבית הכנסת, הדילוגים שלי גברו, גבהו.
השירה הזו, כל כך נכנסה לי פנימה, אהבתי אותה.
לא הכרתי את המנגינה, לא הכרתי את המילים. 
הרגשתי את הלב. חזק חזק.
אנחנו בבית הכנסת הגדול שלנו!
בניין אבן גדול מאד. הכניסה אליו מרחוב הרצל, ולחלקו האחר, מהרחוב מעל, רחוב הרצוג. 
הכרתי היטב את בית הכנסת.

לסבתא ולמֵדִי, אחות של אמא, היו מקומות ישיבה קבועים בחגים.
אמא הסבירה לי שסבא שלה היה אדם דתי, ממש דתי עם פיאות. המשפחה שלה נרצחה בשואה. אחים, אחיות, ילדים וילדות. משפחות משפחות הושמדו. לאחר תלאות, רדיפות, ומסע חיים קשה ומר, סבתא סלי,מֵדִי ואמא, הגיעו לארץ ישראל. 
כאן בארץ, סבתא החליטה שבחגים היא תלך לבית הכנסת. 

רחוב כינרת (צילום: חנה מורג)

סבתא סלי

“אמא, אנחנו נלך לאיבוד, כל כל הרבה אנשים כאן.” אמרתי קצת בבהלה.
אמא הראתה לי שוב היכן יושבת סבתא סלי, ואני כמובן גם ידעתי ללכת לבד לבית שלה, ברחוב סוקולוב. נשארנו ברחבה מחוץ לבית הכנסת כמו הרבה הרבה אנשים. פגשתי חברות מהכתה, חברים של אמא ואבא, אפילו הכרתי הרבה מהנשים שקנו ממתקים בחנות של סבתא.
כ ו ל ם בבית הכנסת.

“רגע, אמא, תני לי את אגרת הברכה שכתבתי לסבתא”, בקשתי. 
מרוב התרגשות שכחתי שזה הדבר הראשון שרציתי לעשות כשנגיע. רציתי לרוץ לסבתא, לחבק ולברך. אמא הוציאה את אגרת הברכה מתיק הפנינים שלה, שגם לו היה מראה של מעטפה, והושיטה לי בחיוך. עיני כבר תרו את הכניסה הנכונה למקום בו ישבה סבתא. היה לי סימן: זוג אריות המחזיקים לוחות ברית, היו חקוקים מעל  הכניסה.
מצאתי. נכנסתי פנימה.
אולם ענק לפני, שורות מושבי עץ. רק נשים יושבות שם. לכולן מטפחות ראש. איך אזהה את סבתא?

שורות שורות

שורות שורות כל כך דומות, מטפחות מטפחות, כאילו נקנו באותה חנות. 
עמדתי בצד, התקדמתי לאט לעבר ספרית עץ עמוסת ספרים, עצרתי הסתובבתי, פניתי שמאלה. כולן אסופות שיער עם מטפחת לראשן.
התקדמתי עוד כמה שורות ועצרתי שוב.
פתאום הרגשתי עיניים מביטות בי. 
הבטתי הצידה והנה העיניים הענקיות, הכחולות והצוחקות של סבתא איתי, עלי. והן קוראות לי. 
כל כך שמחתי. 
פילסתי דרך בין הנשים שישבו סמוך אליה, התיישבתי על הברכיים שלה, חיבקתי אותה חזק חזק, הרחתי את הריח המיוחד שהיה רק שלה ונתתי לה את אגרת הברכה.

סבתא ואני בתוך ציורים ענקיים וצבעוניים, לצלילים שהכי אהבתי. הצלילים של מעלה, הצלילים של מטה.

בית הכנסת הגדול בהדר (צילום: דר' אבישי טייכר אתר פיקיוויקי)
בית הכנסת הגדול בהדר (צילום: דר’ אבישי טייכר אתר פיקיוויקי)

הוד והדר, בית הכנסת הגדול שלנו

בימים אלה, כאשר מתחדש הקרב על בית הכנסת הגדול בהדר, זכרונות אלה גדשו את ליבי. ילדה חילונית, מבית עם הרבה אמונה שזכתה לבית הכנסת הגדול של כולם, לכולם. 

אני רואה את הרחבה שאהבתי, זו עם האריות ולוחות הברית, כרחבה לחתונות, לאירועים ולמפגשים. אני רואה את בית הכנסת הגדול כמרכז תפילה, מרכז תרבות, מרכז מאחד.

לְהָעִיר אֶת הָעִיר, לְהשִׁיב הֲדַר לְהֲדַר.

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.

35 תגובות
  1. נפתלי אמר/ה

    חנה מורג, כותבת כה יפה על המקום הגדול הזה הנמצא מול ביה”ס אליאנס לשעבר והיום קו”ח מכבי. התחלתי להכיר את המקום כשהתחלתי ללמוד בבסמ”ת בהדר והייתי מטייל ברחוב הרצל לאורכו.. וזאת כיוון שכל יום הייתה לנו הפסקה בין 12 ל 13 בצהריים.
    אף פעם לא נכנסתי למקום ואיני מצטער על כך. זכור לי ששם היו הרבה תחנות אוטובוס שיצאו מחיפה לקריות ולטבעון. קרוב לשם היה קולנוע דומינו בו הציגו מערבונים וגם היה מפעל גלידות של משפחת קלבנוף.
    קוקו אה אה, גלידה טובה…

    1. חנה מורג אמר/ה

      תודה רבה נפתלי יקר,
      אכן ניחוחות של הדר ובית הכנסת כמקום מפגש לכולנו.
      נקווה שראשי העיר ישכילו להבין את הערך של המקום הזה גם לקהילה של היום🙏🙏🙏🙏

  2. יהודית אמר/ה

    מרגש עד דמעות

    1. חנה מורג אמר/ה

      תודה🙏 עיר מרגשת. יש ייחוד לעיר הזו, לאנשים שבה. שנשכיל לשמר ערכים אלה🙏

  3. דליה דולב אמר/ה

    חנה את כותבת כל כך יפה! הסיפורון שלך מאוד מרגש אותי. גם אני ילדת חיפה ויש לי זכרונות רבים ומתוקים מהדר, שהיתה מרכז העסקים והבילוי, וכשמה כל היתה. באמת הוד והדר. בית הגנסת הגדול העה לנו קודש הקודשים, כשאך חלפנו לאורכו. לא הייתי רוצה לדמיין שיהרס.. האם הבניין לא ראוי לשימור? מי האחראי בעירייה על נושא שימור הבניינים? אולי יש טעם לערב את אגודת האדריכלים, שיעצרו את הרצון להריסתו? כך קורה עם הרבה בניינים בעלי ערך. מי מכיר ומי יודע?

    1. חנה מורג אמר/ה
  4. דליה דולב אמר/ה

    חנה את כותבת כל כך יפה! הסיפורון שלך מאוד מרגש אותי. גם אני ילדת חיפה ויש לי זכרונות רבים ומתוקים מהדר, שהיתה מרכז העסקים והבילוי, התרבות והפנאי, בתי קולנוע מרווחים, תיאטרון חיפה המפואר, ספריית פבזנר ועוד בניינים יפים ומפוארים, שגדולי האדריכלים בנו בעיר. הדר כשמה כך היתה – באמת מהודרת” – הוד והדר. בית הכנסת הגדול היה לנו מעין קודש הקודשים, כשאך חלפנו לאורכו. לא הייתי רוצה לדמיין שיהרס.. האם הבניין לא ראוי לשימור? מי האחראי בעירייה על נושא שימור הבניינים? אולי יש טעם לערב את אגודת האדריכלים, שיפעלו בעניין? כך קורה עם הרבה בניינים בעלי ערך. מי מכיר ומי יודע?

  5. לאה שזר אמר/ה

    וואו חנה כמו תמיד נשאבתי לכתיבתך ,
    יכולת התיאור שלך וירידה לפרטים הקטנים עוררו בי געגועים לילדות שלי שחלקם דומים מאוד,
    וכמובן געגועים לבית אימי זל.
    זוכרת היטב את בית הכנסת הגדול בעיקר משום שהתחנה למגדל העמק(קו 338) הייתה סמוכה אליו, בכל פעם התפעלנו מיופיו של המבנה.
    מקווה מאוד שבית הכנסת יאחד, זוהי מהותו!אלו ימים לאחדות אחווה ואהבת חינם.

    1. חנה מורג אמר/ה

      תודה יקרה. ניחוחות ילדות והעירייה מייעדת את בית הכנסת לאוכלוסיה חרדית מסויימת בלבד. כבר לא בית הכנסת של כולנו.

  6. חומי אמר/ה

    אהבתי את תמונת הילדות בשחור לבן וברק בנין הטיל

    1. חנה מורג אמר/ה

      נכון.
      תמונצ ילדות מפוטו אלכסנדר. צילום מרפסת בבניין שגדלתי בו ברח בר גיורא…. פוטושופ קטן. מה לא עושים כדי להחיות זכרונות כאלה😄

  7. גדי אמר/ה

    אכן מרגש וגורם לכולנו להיזכר בגעגועים, הערה בונה: למען האוטנטיות הייתי מעלה שוב את התמונה ובלי בניין הטיל החדש יחסית ברקע

    1. חנה מורג אמר/ה

      מרפסת בתמונה זו מרפסת הבית בו גדלתי.
      שילבתי ישן וחדש , זו כריכת הספר שלי:”ילדה של חיפה” שיצא לאור בקרוב

      1. מיר אמר/ה

        היי חנה, ברשותי המון דברים שיכולים לשמר מורשת של חיפה. למי היית ממליצה לפנות?

        1. חנה+מורג אמר/ה

          תמונות? מסמכים?

          1. מיר אמר/ה

            אכן.

  8. נעמי האיתן אמר/ה

    תיאורך נפלא וכל כך נכון שבית כנסת יהיה מקום של כולם. אני חסידה של תיעוד וזיכרונות. מוזמנים להתרשם באולפני אתרוג

    1. חנה+מורג אמר/ה

      תודה. אכנס לראות

  9. יפה+לסקר אמר/ה

    איזה מרגש!!!!

    1. חנה מורג אמר/ה

      תודה רבה. זכרונות ילדות, נוגעים בכולנו.
      נייחל להשיב עטרה ליושנה🙏

  10. משה אמר/ה

    חנה חביבה, אני בן 71, וכמוך אני זוכר את עלייתי לתורה בבר הצווה שלי בביה”כ הגדול. יתרה מכך, שרתי גם במקהלת בית הכנסת כילד צעיר. מתפללי ביה”כ המפואר היו אז אנשים מן הישוב, ואיש לא חשב למסור את החזקה לחרדים מכל זרם שהוא. הם פשוט השתלטו עליו, ברוח ה”מגיע לי” המאפיינת אותם.

    1. חנה מורג אמר/ה

      כן, בדיוק על זה אני מצירה. כל כך לא מורכב לטפח את המקום ולהפוך אותו למרכז לכולנו. כמה היה מרגש לראות חתונות ברחבת בית הכנסת בימים אלה, ימי הקורונה🙏

  11. מאיר אמר/ה

    לצערי השתלטו חסידות בעלז על בית הכנסת והישקיעו המון כסף למרות שחוקית המקום לא שלהם , היה מאבק בין חסידות בעלז לגור בעבר גם משטרות מכות אלימות בקיצור בית הכנסת הגדול שייך לעריית חיפה ולמועצה הדתית חיפה , הבית כנסת שייך לכולם ושחסידות בעלז יפסיקו לסלק אנשים חוצפנים וגם נועצים מבטים כשנכנסים לבית הכנסת , המבנה שייך לכולם נקודה .וגם מי שלא רוצה להפלל יכול להכנס לבית הכנסת ולהסתכל על ארון הקודש והקירות , חסידות בעלז השטלתנים והחוצפנים

    1. חנה מורג אמר/ה

      נכון. בית הכנסת.לכולנו.
      לדעתי תוגש עתירה בנושא.

  12. אייל אמר/ה

    זאת המדינה היהודית היחידה בעולם והיא מזניחה באופן מחפיר את הסמלים הדתיים שלה.
    בית הכנסת הגדול צריך להיות מרכז רוחני ומרכז תיירותי ללימוד על הדת היהודית כפי שתיירים הולכים לכנסיות ומסגדים בחו”ל. רק שההזנחה והמסירה לידיים חרדיות הפכו את המקום לממודר עבור הציבור הרחב שאינו מהחסידויות.
    המקום של עיריית חיפה לחבר מחדש את קהילת הדר היהודית אל בית הכנסת כמרכז דתי, רוחני וחברתי לכל הזרמים ולא רק לחסידויות ולרבנות חיפה.

    1. חנה מורג אמר/ה

      מסכימה עם כל מילה.
      אלה הזכרונות שצצו לי כששמעתי על כוונת העירייה לקחת זכרונות שכאלה מהדורות הבאים.

  13. נאוה גלעד אמר/ה

    חנה אהובה, אמנם אינני חיפאית אך מתאורייך הציוריים יכולתי לטייל יחד עם חנה הילדה ברחובות העיר עד בית הכנסת הגדול שהיה מקום כינוס של כולם בחגים. מקום של יחד משולב בטכסים שהיו חלק מהחיים שהזכורים לטוב. מקווה שישמר כנכס לציבור החיפאי כולו

  14. טובה אמר/ה

    נעים ומרגש להזיכר בחיפה שלי מפעם….היה היו זמנים…..

    1. חנה מורג אמר/ה

      כן. חיפה שלנו.

    2. חנה מורג אמר/ה

      כן. זר לא יבין
      רק יוכל להצטרף למסע היום
      נקווה שלא יקחו מכל התושבים את היכל הקודש הזה.

  15. רותי אקסינר אמר/ה

    חנה יקרה מענין לקרוא את הכתבה , אני גדלתי ברחוב אהבת ציון זו הסימטה המחברת בין רח רמבם להפועל
    מול הקן של השומר הצעיר
    נעים להיזכר במחוזות הללו

    1. חנה מורג אמר/ה

      זוכרת את המקום.
      פינות קסם

  16. אילנה טובים אמר/ה

    כרגיל, כיף לקרוא את אשר חנה כותבת. ישר התחברתי ונסחפתי לנוסטלגיה. חבל שכיום זה כבר לא כך…היו זמנים 🙂

  17. רבקה גינצבורג אמר/ה

    חנה יררה, פדוט מקסים.
    הנאביות של החיים הבלתי אמצעיים, יחסי רעות וערכים שליוו את ילדותנו מעוררים געגועים במיוחד בתקופה הזו , בה המושגים של פעם נישאים ומדוברים במתק שפתיים והתחסדות.

    1. חנה מורג אמר/ה

      וניחוחות ילדות אלה מעבירה לנכדי