מחלת נפש | מי מפחד ממחלות נפש? • אמא למתמודד

הפרעה | התמונה להמחשה בלבד, אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: מוזיאוני חיפה)

“משוגע”

חולה נפש.
משוגע.
לא נורמלי.
דפוק בראש.
קוקו.
לא בסדר.
פסיכי.
מטורף.
משוגע משוגע משוגע!!!

המילים האלה… אני שומעת אותן מידי יום, מסביבי, נזרקות לאוויר בהיסח הדעת.
הן מהדהדות בתוכי, בתוך הראש שלי, בכל רגע. בכל רגע שאני חושבת עליו. עליו…
על הבן שלי.
הבן שלי.
הבן. שלי.

הילד שלי, הבן הבכור שלי, הילד היפה שלי, תכול העיניים, עם החיוך המקסים, החתיך, המתוק, מסמר החבר’ה, הספורטאי, שכולם רצו בקרבתו וחזו לו עתיד מוצלח… זה שכל הבנות בביה”ס רצו להיות חברות שלו, שהיה לוחם בצבא…
הבן שלי..
חולה נפש…
משוגע.
גם היום, כשעברו מעל 20 שנה מאז חלה, אני מתקשה לומר זאת בקול רם.

הכל היה רגיל…

עד שהיה בן 25, הכל היה די רגיל. תמיד היו לו המון חברים, בביה”ס היה סביר, לא כ”כ אהב ללמוד, העדיף ספורט, לבלות עם חברים, או עם החברה שהיתה לו, מגיל 13 – תמיד היתה מישהי. קצת עצבני, אבל איזה מתבגר לא?
על פניו, נראה שהכל בסדר…

(אילוסטרציה - ירון כרמי)
(אילוסטרציה – ירון כרמי)

סימנים

בדיעבד אני יכולה להגיד שהיו סימנים, בטח שהיו, אבל מי חשב על זה בכלל?
פתאום הוא לא רוצה לקום מהמיטה. חשבתי לעצמי שזה קורה, לא נורא.
ואז עוד עוד יום כזה, ועוד יום… לא הולך לעבודה שכ”כ אהב…
פתאום בכלל לא יוצא מהחדר. לא לאכול, לא להתקלח. מסתגר בחדר ובתוך עצמו. יותר ויותר… מתנתק מהחברים…
כשהוא כבר יוצא לרגע, (ונראה נורא), אני שמה לב שההתנהגות שלו קצת מוזרה, מה הוא אמר עכשיו? הוא מדבר לא לעניין…

לקח לי זמן להבין. אפילו לא להבין, יותר להרגיש … באותו זמן הדחקתי, כיסיתי את הראש בשמיכה, לא לראות, זה פשוט משבר, זה יעבור…

ואז…התפרצויות הזעם. אוי הזעם!!!
והמבט הזה בעיניים שלו. מבט מפחיד, מאיים, שאף פעם לא ראיתי קודם.
מה?.. אני פוחדת. אני פוחדת מהבן שלי!
ושוב מנסה להרגיע את עצמי, להכניס היגיון במה שאני רואה, הוא עובר משהו, זה משבר, זה יעבור והכל יחזור להיות כמו שהיה, יהיה בסדר, יהיה בסדר! מנסה בכל כוחי להשתכנע..

הרגע הזה

עד הרגע הזה… כשהתחיל לדבר על זה שהוא נביא. הוא שליח אלוהים. יש לו כוחות…
התפללתי שאני לא שומעת טוב. שהוא צוחק, שמישהו יגיד לי שזו מתיחה. זו לא היתה.

כאן התרסקתי. ההגנות שלי קרס. הרגשתי שאיבדתי את הילד שהיה לי.
ובכל זאת, קשה להסביר את זה, עדיין היה בי קול שהכחיש, שניסה להתגונן מפני מה שראיתי, שעדיין נלחם באמת שהתגלתה לפני.
אני לא רוצה. אני מסרבת. לא לא!

ככה עוברים ימים… עוד יום ועוד יום, הסתגרות, דיבורים מנותקים, התקפי זעם שמהלכים אימה על כל המשפחה… מה עושים? למי פונים??

יום אחד הוא נעלם. יצא מהבית, לא עונה לטלפונים. שעות על גבי שעות, לא עונה ולא חוזר הביתה. מתחילים להתקשר לכל החברים, לחברה, לכל מי שהעלינו על דעתנו. אף אחד לא יודע איפה הוא ומה בכלל קורה איתו. ומה אגיד להם? שאני לא יודעת מה קורה לבן שלי? שהוא מדבר שטויות? שאני לא מזהה אותו? שהוא מפחיד אותי? שהוא חושב שהוא אלוהים?

לא יודעת מה לעשות עם המחשבות המפחידות שרצות לי בראש. אולי הוא זרוק ברחוב איפשהו והוא צריך עזרה? ואני לא שם…
באמצע הלילה הוא חזר, מטונף, עייף, מדבר שטויות… העיקר שחזר, חשבתי.

מה עלול לקרות…

קצרה היריעה מלהכיל את כל הפעמים שדברים כאלה קרו, ההיעלמויות, הטלפונים מהרחוב באמצע הלילה, הטלפונים שעשיתי למשטרה והתחננתי שיעזרו לי למצוא אותו ואת ההרגשה כשאני שומעת את עצמי אומרת שאני פוחדת ממה שעלול לקרות…

יחד איתי, אני רואה אותו הולך ומסתחרר, הוא סובל, ולא מבין מה קורה לו. לא מצליח להכיל את התוהו ובוהו שמתחולל בתוכו. לא מאמין לאף אחד וגם לא לעצמו. כל הסובבים נראים לו כאויבים, כולנו רוצים ברעתו, הכי מכולם – המשפחה.

המון זמן ניסיתי לשכנע אותו שנלך יחד לטיפול, להתייעצות, למישהו, שאולי יסבירו לנו מה קורה לו ונמצא עזרה כלשהי.

מסע בין פסיכיאטרים

מתחיל מסע, אני הולכת בעצמי מפסיכיאטר לפסיכיאטר. כבר מתחילה להבין שאנחנו מתמודדים עם מחלת נפש. זה לא משבר חולף, זה בוודאי לא “מצבי רוח”. צריך טיפול.

כל הפסיכיאטרים, הרופאים, ולמעשה כל מי שהתייעצתי איתו, אמר את אותו דבר: הוא חייב להסכים לבוא, להסכים לטיפול, אחרת אין מה לעשות ואי אפשר לעזור…
ובכל פעם שאני שומעת את המילים האלה, חוסר האונים הולך ומעמיק, הייאוש משתלט עלי,
איך? איך משכנעים את מי שחושב שאת האויב, לבוא לטיפול?

בכל פעם שאני מנסה הוא מתנגד, צורח, משתולל, יוצא מהבית, אני רודפת אחריו, צועק ברחובות, אני אובדת עצות, חסרת אונים, רוצה לצרוח בעצמי, למה? למה?
השכנים יוצאים למרפסות, אני רוצה למות. מבושה, מאימה.
מה עושים?

וכך עשר שנים של ניסוי וטעייה, ריצות מפסיכיאטר לפסיכיאטר, הוצאות כספיות שלא נגמרות.. חוששת לשתף אפילו את חברותי הקרובות ביותר. מחפשת את דרכי ומגששת באפילה, חיה בחרדה מתמדת ממה יביא איתו היום הבא…

הפרעה (צלום: מוזיאוני חיפה)
הפרעה (צילום: מוזיאוני חיפה)

פרק חדש מתחיל

יום אחד, לגמרי במקרה, אני שומעת על ‘מיל”ם’ – מרכז יעוץ למשפחות, של “אנוש”.
מתחיל הפרק החדש בחיי, חיי עומדים להשתנות….

בצעדים קטנים ומדודים אני מתחילה תהליך.
בשיחות פרטניות עם עובדת מקצועית שמקשיבה לי, לראשונה אני מרגישה שיש לי עם מי לדבר. היא מבינה, היא מחזקת אותי ומאפשרת לי להבין שגם אני זקוקה לעזרה ולתמיכה.
אני עצמי זקוקה לכלים כדי להיות מסוגלת להתמודד עם המחלה של בני. יותר מזה, אני צריכה כלים, כדי להיות מסוגלת לעזור לו.

בהמשך אני מצטרפת לקבוצת תמיכה, עדיין בחששות מהחשיפה, שמישהו יזהה אותי, שידברו עלי… להפתעתי, אני מגלה שאני ממש לא לבד. יש עוד הרבה הרבה הורים כמוני. יש המון אנשים שקורה להם מה שקורה לבן שלי. הקלישאה “זה קורה במשפחות הכי טובות”, בהחלט נכונה גם כאן.

לאט לאט אני צוברת בטחון לחשוף גם את הסיפור של הבן שלי. לומדת מנסיונם של אחרים, ומרגישה שהגעתי הביתה. ממש כך. אני יכולה להתחיל לנשום… לשתף, לחלוק, להתייעץ, לא להתבייש, אני לא לבד, כולנו באותה סירה.
הנתינה, החיבוק, כל הדבר הזה, הוא בחינם, מכל הלב ועם רצון אמיתי לעזור!

התחלתי לגמוע בצמא כל מידע שיכולתי לקבל בהרצאות במיל”ם, של פסיכיאטרים, אנשי מקצוע, מטפלים, ביטוח לאומי, סל שיקום, זכויות שמגיעות לבני, הכל.

להבין את הבן שלי

התחלתי להבין את ההתמודדות של הבן שלי, שבמיל”ם קוראים לו ‘מתמודד’ ולא חולה נפש.
לאט לאט למדתי להתנהל עם המחלה, לא להאשים את עצמי במה שקרה, ללמוד להמשיך לחיות את חיי לצד המחלה, לשמור על עצמי, ולראות את הטוב בכל סיטואציה.

זה לא קורה ביום אחד, זהו “הנס המיל”מי” שקורם עור וגידים, אט אט, בקצב שלי וביכולת שלי להיות קשובה לעצמי, ובה בעת, גם לבן שלי.

מנתמכת לתומכת

עם הזמן התחלתי בעצמי להיות פעילה במיל”ם: בוועד משפחות, בהתנדבות בקו יעוץ למשפחות ומתמודדים נפגעי נפש, וכיום, אני משמשת במיל”ם כבת משפחה תומכת מנסיון.
מנתמכת הפכתי לתומכת!

כיום, אני רואה בפעילות שלי במיל”ם שליחות, אם יש ביכולתי לקצר או להפחית, ולו במעט, את הסבל והכאב של בני המשפחה – זה שכרי.

אני מזמינה אתכם, בני משפחה, כל מי שחושב, או שרק מתחיל לראות את הסימנים, ואפילו אם רק נדמה לכם ואתם לא בטוחים, אנחנו כאן בשבילכם.
אתם לא לבד! פנו אלינו!

צריך רק להרים טלפון. אנחנו כאן.

מיל”ם חיפה • מרכז יעוץ למשפחות, של “אנוש” : 04-8642644

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.

5 תגובות
  1. אבי כהן אמר/ה

  2. חגית אמר/ה

    וואו נפלאה
    סיפור מהמם

  3. אבנר אמר/ה

    תלוי מחלות נפש יש 100 סוגים עם 100 דרגות חומרה

  4. אביבה אראל אמר/ה

    סיפורה של האם
    ריגשת מאד. אנחנו במאה ה21 ועדיין ללכת לפסיכיאטרזו בושה….
    הסתרה…הסתתרות…הרי לא חסר “משוגעים”שמסתובבים בינינו כי המאושפזים הם הנורמלים……
    כתבה עם עוצמה עם בדידות ועם בושה ואין על מה!
    מחבקת אותך בהמון תובנה.

  5. אביבה אראל אמר/ה

    כל הכבוד לך יקירה על האומץ על הנחישות על ההתמדה ועל הסיפור הככ אמיץ והמלמד🥰