כאמא לבן המתמודד עם מחלת נפש, וכיום כעובדת במילם חיפה (מרכז יעוץ למשפחות מתמודדי נפש) ותומכת במשפחות מניסיון, אני נתקלת לא אחת בתגובות מהסוג הזה, כשאני פוגשת במרכז אנשים שמכירים אותי ממקומות אחרים.
"לא ראית אותי כאן", אני שומעת במשפט הזה את האימה והפחד מהחשיפה, את הבושה העצומה שמא ידעו. מה יחשבו עלי? מה זה אומר עלי כאמא? כאדם?
במהלך עבודתי פגשתי, למשל, אבא שמבקש שאקבע לו פגישה בשעות הערב המאוחרות, כדי שיוכל להתגנב למילם מבלי שמישהו יראה אותו, במקרה. או אמא שאמרה לי: "אין לי למי לספר, אין לי עם מי לדבר חוץ ממך, אני מתביישת לספר על המחלה אפילו לחברותי הקרובות ביותר".
יותר מזה, רק לאחרונה פגשתי אב שבנו המתמודד מתחנן לפניו שייקח אותו לביה"ח למחלקה הפסיכיאטרית כדי לקבל עזרה, והאבא מנסה בכל כוחו לשכנע את הבן שלא לפנות לשם, כי הדבר יהיה עליו ככתם לכל החיים.
המקרים הללו הם רק קצה הקרחון. הסיפור הזה נפוץ אצל משפחות רבות שמתמודדות עם בן או בת משפחה המתמודדים עם מחלת נפש, וממניעים של פחד ובושה אינם ניגשים לקבל טיפול.
למה?
משפחות מעדיפות לחיות בהסתרה במשך שנים, דבר שגוזל מהן אנרגיות עצומות, זאת בנוסף להתמודדות עם קשיי המחלה… נשאלת השאלה – למה? למה זה כ"כ ברור שכשחולים בכל מחלה אחרת ניגשים לרופא, לביה"ח או למרפאה ומטפלים, וכשמדובר במחלת נפש ישנם הרתיעה והפחד מהחשיפה, עד כדי כך שמוותרים על עזרה, ריפוי ושיקום, שהיו מטיבים את חיי המתמודד ובני משפחתו לאין שיעור?
נושא ההסתרה של מחלות נפש והסטיגמה המתלווה אליהן הוא נושא כ"כ כאוב, כי ברמה הבסיסית ביותר, הוא פשוט מונע הרבה פעמים, מאתנו, המשפחות, לפנות לעזרה או לקבלת טיפול, דבר שהיו מקל עלינו בצורה משמעותית.
סרבני טיפול
ישנם מקרים רבים שהמתמודדים עצמם אינם מוכנים לקבל את מצבם ואף מתנגדים בתוקף לקבל טיפול. במצב זה, בני המשפחה הופכים, בעצם, למטפלים העיקריים במחלה של בן משפחתם המתמודד, כאשר ההסתרה מונעת מהם קבלת תמיכה, יעוץ והכוונה.
התקופה הזו של הבושה וההסתרה חרוטה עמוק בזיכרוני, במיוחד בתחילת המסע עם בני, כשמחלתו רק התגלתה. עוד כשעלו הסימנים הראשונים, זכור לי היטב עד כמה לא רציתי לראות אותם ועד כמה עמלתי לשכנע את עצמי כי מחשבות השווא של בני ואפילו ההתקף הפסיכוטי הראשון שחווה, הם דבר זמני, והנה, הם עומדים לחלוף. כ"כ סירבתי להאמין שזה באמת קורה לנו.
הבחור הזה הוא בני
אני זוכרת כשהגענו בפעם הראשונה לביה"ח, ובני היה מצוי במצב מעורער לחלוטין, ואני רק רציתי שהרצפה תיפער את פיה ותבלע אותי, וחס וחלילה שלא אפגוש מישהו שמכיר אותי. איך אסביר שהבחור הזה הוא בני?
לא אשכח את הרגע בו הפסיכיאטרית אמרה לי שהיא מפנה אותו לביה"ח בטירת כרמל… הרגשתי שכל הדם אוזל מגופי… הבן שלי? ל"בית משוגעים"? זאת בטח טעות. אני מחפשת את המילים לתאר את תחושותיי ברגע הזה… בעיני זה היה אז האסון הכי גדול שיכול לקרות. איזו בושה, כמה כאב… ומיד נערמו עליהם גם כל הסטיגמות המוכרות…
עד היום אני פוגשת הורים שהמילים "אשפוז פסיכיאטרי" מעוררות בהם חלחלה, והם יעשו הכל, אבל הכל(!) עד כדי הקרבה עצומה והרס עצמי, רק כדי לא לאשפז את יקיריהם.
מנסים "לתקן"
בני המשפחה מגיעים אלינו למילם לקבל עזרה ותמיכה כאשר הם כבר נואשים, כשהמשפחה כבר מפורקת לרסיסים כמעט, לעתים גם מבחינה כלכלית ומבחינה פיזית, על הפן הנפשי אני בכלל לא מדברת, ועדיין, הם רוצים לעזור למתמודד ולא לעצמם. הם משתוקקים בכל מאודם "לתקן" את בן המשפחה ולהחזיר אותו למי שהוא היה טרם המחלה, ומתוסכלים כשהם לא מצליחים.
מגלים שיש עם מי לדבר. באמת.
במילם הם מגלים, קודם כל, שיש להם עם מי לדבר. יש מישהו שמקשיב ומנסה באמת לעזור. הם לומדים על המחלה ומהותה, על הזכויות שמגיעות להם, ובעיקר, שהם לא לבד, שיש עוד משפחות במצבם, והאמינו לי, מכל שכבות האוכלוסייה.
החששות מובנים, ובכל זאת…
זה מה שקרה גם לי כשהגעתי למילם. כשהגעתי למילם לראשונה, לא אכחיש, החששות עדיין קיננו בתוכי והפחד שגם כאן אני עלולה להיתקל באנשים שמכירים אותי ממסגרות אחרות, הפחיד אותי. לימים, אחרי שעברתי תהליך, למדתי לקבל בשמחה גם את האנשים שהכרתי בעבר.
למדתי לקבל את מחלתו של בני וככל שנכנסתי יותר עמוק יותר לתהליך, פחות ופחות התביישתי. נכון, עדיין אינני משתפת כל אחד במסע שעברתי עם בני, אך ככל שאני מרשה לעצמי לשתף יותר ויותר, אני נדהמת לגלות שכל מי ששומע אותי, מכיר מישהו קרוב שמתמודד גם הוא. החשיפה שלי תמיד מעודדת את מי שמקשיב להגיע אלינו למילם כדי להיעזר, לקבל תמיכה, מעטפת וייעוץ.
אם גם אתם מתמודדים עם מחלה נפשית של אחד מבני המשפחה שלכם, בבקשה, אל תישארו לבד. האמינו לי, בריאות הנפש זה הסיפור של כולנו.
צרו קשר עם מילם
בטלפון: 04-8642644 (ניתן להשאיר הודעה)
או במייל: [email protected]
אנחנו כאן בשבילכם.
כולם צריכים לקבל טיפול. אנו סוחפים טראומות בלי סוף ובטח במדינה שכל הזמן נלחמת על קיומה. מקווה מאוד שיחקרו יותר גורמים וטיפול במחלות נפש. אנחנו רק מדברים על החלה של האחר, אבל לא יודעים לעשות את זה. לא יודעים להתמודד עם הפרעות, לתמוך ולקבל. אין חשיפה תקשרתית, אין הליך 'להליזציה' של מחלות נפש בחברה ואנשים רבים סובלים. כמו שמדברים בכל מקום על מחלות אחרות, יגיע זמן לעשות תיקון גם ביחס למחלות נפש.
נושא חשוב ביותר
שיש עליו מעיין הסכם שבשתיקה, לא לדבר עליו. כתבה חשובה, תודה על השיתוף. כן ירבו