"להפתעה ולשבר אין אח ורע בהיסטוריה של ישראל – אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה" • פרופ' רבקה יהב ○ ראיון

(חי פה) – "עברנו את פרעה, השתקמנו מהשואה, נעבור גם את זה" – כך אומרת פרופ' רבקה יהב, מי שהקימה את בית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת חיפה וניהלה אותו במשך 30 שנה. היא האישה שעומדת לצדו של ראש עיריית חיפה הוותיק-חדש, יונה יהב וכמובן, אישה מרשימה ומיוחדת בפני עצמה.

בראיון לחי פה מדברת פרופ' יהב על המלחמה הנוכחית ועל השלכותיה מנקודת מבטה, ומספרת על העשייה הרבה בסיוע ובמתן עזרה למשפחות חטופים ולמפונים, עשייה שהחלה כבר מיומה הראשון של המלחמה, באותה שבת שחורה.

"מלחמה שונה לחלוטין"

"המלחמה הנוכחית מציבה את מדינת ישראל בפני אתגר שמעולם לא היה כמותו", אומרת פרופ' יהב. היא חיפאית מלידה, פסיכותרפיסטית, הקימה את התוכנית ללימודי פסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת חיפה וניהלה את המרכז הקליני הבינתחומי בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטה. יהב נרתמה מיד לאחר אירועי ה-7 באוקטובר לטובת נפגעי חרדה, משפחות שאיבדו את יקיריהן, משפחות חטופים, משפחות מפונים, ממש כפי שעשתה בכל הזדמנות במהלך חייה. אלא שהפעם, לדבריה, מדובר במלחמה שונה לחלוטין – מלחמה שבה יש מספר כה עצום של קורבנות מהאזרחים, התחושות שמתלוות לכך – ההפתעה, השבר – אלה אין להם אח ורע בהיסטוריה של מדינת ישראל".

פרופ' יהב נשואה לראש העיר חיפה, יונה יהב. היא בת להורים ניצולי שואה, את בעלה הראשון איבדה במלחמת יום הכיפורים, כך שמעבר למקצועיותה ולניסיונה העשיר בטיפול ובתמיכה, יש לה גם היכולת העמוקה להזדהות עם תחושות הכאב והשכול של מי שחווים אותם בשיא עוצמתם בימים אלה. וממש כפי שעשתה במלחמות ישראל הקודמות, כבר ביומה הראשון של המלחמה לא התמהמה לרגע והתגייסה מיד לעזרת הנפגעים, מתוך תחושת שליחות עצומה.

בוקר טראומתי לכולם

על השבעה באוקטובר אומרת יהב: "זה בוקר טראומתי לכל האזרחים. אין מישהו שלא נחרד לנוכח המראות והקולות בטלוויזיה. אני זוכרת שראיתי את הילדים שלי מתכתבים – הילדה כתבה 'הכל בסדר, יצאתי מהממ"ד', והבן כתב 'שום בסדר, פתחנו במלחמה'. מיד פתחנו את הטלוויזיה, ומאותו רגע לא זזנו ממנה".

היא החלה מיד לעזור לכל מי שנזקק לכך – בין אם אלה נפגעי חרדה, משפחות שכולות, נפגעי טראומה, מאז לא עצרה, והיא מלווה משפחות שכולות ומשפחות מפונות, מביאה עימה את נסיונה המקצועי והאישי, מסייעת בהתמודדות עם הכאב והאובדן. בנוסף לכך גם התגייסה לכיתת הכוננות בשכונתה.

סיפורים קורעי לב

"הסיפורים של האנשים שפגשתי הם קורעי לב. כבר בשבוע הראשון טיפלתי באנשים מעוטף עזה, ממושבים, מקיבוצים, משדרות – הם באו עם סיפורים שהרעידו לי את הלב. התחושות הקשות, הידיעה שהמשפחה שלך בסכנה ואין לך איך לעזור לה, האשמה שהאנשים הרגישו, שעשו כל כך הרבה ועדיין הרגישו שזה לא מספיק – כל אלה נוגעים ללב בצורה עמוקה", היא מספרת.

"תופת וגהינום שאי אפשר לתאר במילים"

יהב מספרת על ההלם ועל הכאב הבלתי נתפס שהם מנת חלקם של משפחות החטופים: "אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לעמוד במקומם", היא אומרת. "השבר והמתח שהם חווים הם בלתי נסבלים. אי-הוודאות, הדאגה שמכרסמת בכל רגע, וההבנה שחוסר האונים הוא חלק בלתי נפרד מהמצב, כולם יוצרים תחושת תופת וגהינום שלא ניתן לתיאור במילים".

היא מבקשת לפנות אל הציבור הרחב בקריאה לצאת לרחובות ולתמוך במשפחות בדרישה להחזרת החטופים: "מה-8 באוקטובר אני אומרת שהדבר הראשון שצריך היה לעשות הוא להחזיר את החטופים, רק לאחר מכן להגיב."

פליטים במדינתם

יהב מספרת על ההתמודדות של המפונים, אנשים שאיבדו את כל מה שהיה להם: "הם נעקרו מבתיהם, איבדו את הדברים הבסיסיים ביותר שהיו להם. המפונים הם כמו פליטים במדינתם, אנשים שנעקרו מביתם ומתקשים להתמודד עם מציאות חדשה וקשה. כשהלכתי למלונות והצעתי את עזרתי, לא הפסקתי לחשוב על אמא של אחת מחברותיי, שהיא ניצולת שואה בת 100, שסיפרה איך נסעה באירופה וראתה נשים שתולות כביסה ליד הבית שלהן ושאלה אם אי פעם גם היא תזכה לזה…" הסיפור שלה מיד הזכיר לי את המפונים שנעקרו מביתם ואין להם את הדברים הבסיסיים שהיו להם בחיים הרגילים".

היא מתארת את התחושות ואת המורכבות במצבם: "מי שיש לו קורת גג הוא מהמעטים ברי המזל. אבל יש רבים שאיבדו את ביתם ואת הביטחון הבסיסי שלהם. החורף הגיע ואנחנו מצאנו עצמנו מחפשים עבורם בגדים ודברים בסיסיים. ילדים צריכים להתרגל לבתי ספר חדשים, למסגרות חדשות, והמעבר מהמלונות לדירות שכורות יוצר תחושה של פליטים בארצם".

פשוט להיות עבורם

"במצב הנוכחי, המילים המנחות הן הכלה ואמפתיה. היכולת לראות את המצוקות של האחרים ולהיות לצדם. חשוב לא להאיץ או לדחוק בהם, אלא להבין עד כמה קשה להם להסתגל למסגרת חדשה. חלקם עוברים מחטיבת הביניים לתיכון – שוב נאלצים להסתגל לסביבה חדשה, ללא הבית שלהם, ללא הפינה האישית, שולחן הכתיבה או החברים הקרובים. התחושות שהם חווים הן קשות, ומה שאנחנו יכולים להעניק להם הוא פשוט להיות שם עבורם. מערכת החינוך גם צריכה לתמוך בהם, ואני קוראת לסביבה כולה לתמוך, להזמין, לחבק ולהיות שם עבורם".

מתוך הכאב מגיעה גם צמיחה

"ההשלכות של מה שעברנו הן כמו פצע פתוח – כרגע הוא מדמם ובהמשך הוא יתאחה, אך ישאיר צלקת". אומרת יהב. "אנחנו יודעים שכיום יש גם צמיחה פוסט-טראומטית, ולמרות שהרוב המוחלט של האנשים, כ-70% עד 80%, יצליחו להתגבר ולהשתקם, עדיין יהיה נתח מסוים של אנשים שימשיכו לסחוב את הטראומה לאורך זמן ויזדקקו לטיפולים נוספים. חלקם נחשפו למראות בעזה, אחרים חוו את האירועים במסיבת הנובה, כל אחד מהם סוחב את החוויה בהקשר שלו".

"אני רואה שלושה מעגלים של נפגעים – אלו שנפגעו באופן ישיר, המשפחות שלהם, ואנחנו, שצופים במציאות הקשה הזו דרך המסך. למרות שכולנו מתמודדים עם המצב, כל אחד עושה זאת בנסיבות שונות ובדרכים שונות".

החוסן שבשגרה

"החוסן של החברה שלנו ניכר בכך שהיא ממשיכה לשמור על שגרת חיים. אנשים יוצאים, מבלים ומנסים לשמור על חיי שגרה, שזה מאוד חשוב. אם היינו מאבדים את השגרה הזו, היה קשה להחזיר אותה. לדוגמה, אחרי השרפה בכרמל, כל האזור היה שרוף, אבל כעבור שנה התחילה צמיחה מחודשת. הירוק החדש שצמח הפך עם הזמן חזק ומשגשג יותר מכפי שהיה קודם. כך גם במשברים מהסוג הזה – מתוך הכאב והשבר מגיעים גם צמיחה ושינוי".

להיות אחד בשביל השני

"אמנם אנחנו ממשיכים בשגרת חירום וכל אחד מאיתנו מתמודד בצורה שונה – יש מי שמדחיקים מעט כדי לשרוד, ויש מי שמוצאים את הכוח להתנדב ולהתגייס למען אחרים. אני ממליצה לכל מי שמסוגל לכך, להתנדב ולהתגייס לעזרה. זה נותן תחושת משמעות ומסייע להפחית את תחושת חוסר האונים.

בהתחלה הייתה התגייסות גדולה ומדהימה, אבל כעת אנחנו מתחילים לחוות שחיקה. אי אפשר להחזיק את זה לאורך זמן באותה העוצמה, אבל חשוב להמשיך ולמצוא דרכים לעזור ולהיות שם אחד בשביל השני".

לגייס כוחות ולהתמודד

"נקודת המוצא שלנו היא שאין לנו שליטה על מה שיקרה מחר. אם הייתה לנו, היינו עושים דברים אחרת", אומרת יהב כשהיא מתייחסת למתח ולצפייה הדרוכה שאנו חווים כעת סביב האפשרות של העצמות המלחמה והתרחבותה, שנמצאת בלב השיח הציבורי. "אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה, איך זה יקרה ואיך המדינה תתנהל, לכן, ברגע שזה יקרה, נצטרך לגייס את הכוחות בהתאם ולהתמודד".

להרפות ולהניח

"אני זוכרת את תקופת ההמתנה במלחמת ששת הימים, כשהייתי נערה – זו היתה המתנה מתוחה ומורטת עצבים. גם היום האנשים נמצאים במצב של המתנה, אך ברגע שאין לך אפשרות להשפיע או להתערב, חשוב להרפות ולהניח, כי אי השקט והחרדה מכרסמים ולא מועילים. כל אחד צריך להתכונן בלי לחץ ופאניקה. לוודא שיש לו את כל הדברים הנחוצים לפי הנחיות פיקוד העורף – מים, אוכל, מרחב מוגן וכל הציוד הנדרש".

"נעבור גם את זה"

"כל מלחמה מביאה איתה את ההפתעות שלה. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. השתקמנו מהשואה, ואני בטוחה שעם כל הכאב, הצער, והרגשות הקשים והמעורבים, אנחנו נפיק את הלקחים, נרד מהיהירות שלנו ונבנה כאן חברה טובה יותר", מסכמת יהב.