סיפורה של נילי פאוקר – יפהפיה חיפאית תכולת עיניים

נילי (מדלן) פאוקר היא דמות מוכרת בנוף החיפאי, פעילה ומתנדבת בבית החולים "בני ציון", עוד בתקופה בה שימשה מנהלת המרפאה האורטופדית במרפאת לין ואשתו של דר' פאוקר, אך לא רבים מכירים את סיפורה האישי המרתק, אותו בחרתי להביא בפניכם הפעם.

המוסיקאי ורקדנית הבלט – רומיאו ויוליה נוסח בולגריה

יוסף ברכה, היה בעל בית חרושת לפרווה, אדם אמיד, דמות ידועה בבירת בולגריה. כמי שסייע לרבים מתושבי סופיה, נהגו לכנותו "ראש העיר". בתקופת השואה הציל יוסף יהודים רבים, כפי שיסופר בהמשך.

באחת הדירות שבבעלות יוסף, התגוררה בשכירות משפחתו של אלברט פרחי. בשובו של אלברט מלימודי המוסיקה בווינה, הוא התמנה כמנצח תזמורת האופרה של סופיה. בינו לבין אסתר, בתו של בעל הבית, שהתגוררה עם אמה בקומה השלישית, ניצתה אהבה עזה.  

אצילות נפש

כאשר נתלו ברחבי סופיה מודעות ענק על תחרות בלט חשובה, בה הובטחה מלגת לימודים יוקרתית, השתוקקה אסתר להשתתף. האב השמרן, אסר על הנערה לרקוד בציבור, אך אסתר, בתמיכת אהובה, התאמנה בחשאי.

בערב האירוע, נעל יוסף את אסתר בחדרה ונסע לאולם לצפות בתחרות ממושב התורמים המכובדים. אלברט, המוסיקאי המאוהב, לא טמן ידו בצלחת:  הוא טיפס על סולם גבוה, שבר את השמשה בחדרה של אסתר והסיעה לתחרות…כאשר יצאה אסתר מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה, לא ידע אביה היכן להתחבא…       

בסיום התחרות, כאשר הודיעו שאסתר היא הזוכה המאושרת, התאכזבה הרקדנית מולה התחרתה ואיימה בהתאבדות. אסתר, באצילותה, הודיעה ללא היסוס שהיא מוותרת על המלגה למענה.   

נישואין בהיחבא

האהבה בין השניים הביאה את אלברט לבקש את ידה של אסתר. אביה, בתפיסת אותם ימים, ראה במוסיקאי מעמד שאינו הולם והתנגד נחרצות לנישואיהם. אסתר ברחה מהבית והשניים נישאו בסתר. בכעסו, נישל אותה אביה מהירושה הנאה ואף פרסם זאת בעיתון המקומי אך לימים, לאחר לידת בתם, מדלן, התרצה וקיבל לביתו את בתו ואת נכדתו.

ילדה יפהפייה, תכלת עיניה

בשנת 1932, נכנסה אסתר להריון וכאשר נולדה תינוקת ענקית במשקל 6 ק"ג (!), הייתה התדהמה רבה. לאחר הלידה הקשה, נשארה אסתר באשפוז, והרופא המיילד הסתובב גאה במסדרונות בית החולים עם התינוקת היפהפייה. התינוקת, שזכתה לשלל שמות (מדלן, מרסל, מזל, ולימים, רינה ונילי) – הייתה לפלא רפואי.

בהיותה בגן, נבחרה מדלן תכולת העיניים להוביל את ריקוד הפרפרים בהצגת סוף השנה. הילדים, עטויי כנפי פרפר מנייר קרפ צבעוני, המתינו נרגשים מאחורי הקלעים. אך כאשר יצאה מדלן לבמה, גילתה להפתעתה שהיא לבדה… מבלי לחשוב פעמיים רצה אל מאחורי הקלעים ובעטה ברגלי הילדים המבוהלים והם יצאו לבמה במהירות והופיעו פני ההורים הנרגשים.

הגרמנים מגיעים לבולגריה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הכריזה בולגריה על נייטרליות, אך בד בבד הורתה ממשלתה על גירוש אלפי נתינים זרים מחוץ לגבולותיה, מרביתם יהודים. שנתיים מאוחר יותר, נכנס הצבא הגרמני לבולגריה, לאחר שראש ממשלת בולגריה חתם על הצטרפות למדינות הציר. הגברים הצעירים נלקחו לעבודות כפייה ויהודי בולגריה נדרשו לענוד טלאי צהוב.

בלחץ הגרמנים ובניגוד לעמדת המלך בוריס, חתם אלכסנדר בלב, ראש מחלקת "הקומיסריון לעניני יהודים", על הסכם עם גרמניה הנאצית לגירוש עשרות אלפי יהודים מבולגריה. במרץ 1943 הוחל בביצוע אקציות אכזריות והוחל בהכנות לקראת גירוש היהודים.    

לחץ רב הופעל בקרב אנשי ציבור בבולגריה להתנגדות לגירוש היהודים משטחה אך במאי 1943 גורשו יהודי סופיה לערי השדה המרוחקות. רק לאחר מותו המסתורי של המלך בוריס, שככל הנראה הורעל בפגישה בברלין, פסק גירוש היהודים.  

"כאשר הגיעו השמועות על הגירוש" , נזכרת נילי, "לקחה אותי סבתי, אמו של אבא, למספרה וביקשה שיגזזו את שערי הארוך. כאשר אימא הגיעה, היא נדהמה ומיררה בבכי. גזירת שערי הפכה לוויכוח קולני בין אימא לסבתא.  

ברגע האחרון, תודות למהלך אמיץ שעשתה פניצה, מזכירתו וזוגתו של בלב, לאחר שגילתה את המסמך הסודי עליו חתם עם גרמניה הנאצית, ניצלו חיינו. באותו בוקר, יצאו הרכבות ריקות. פניצה, שהלכה אחרי מצפונה בגבורה והייתה הגורם המרכזי בהצלת יהודי בולגריה, עונתה קשות ולימים זכתה לתואר גיבורה לאומית". 

הגירוש מסופיה – פרידה מאבא

אלברט היה מחוזר ע"י נשים רבות ועם בתו של אחד משרי הממשלה חי כמאהבת. כאשר הדבר נודע לאסתר, היא עזבה את הבית, אך אלברט, שעדיין אהב אותה, סירב לתת לה גט וקשר האהבה המיוחד בין השניים נמשך.     

"לימים", נזכרת נילי, "סיפרה לי אימא, שגם כאשר גרו בנפרד, המשיכה להיפגש עם אבא ובשלב מסוים, נכנסה להריון. עם כניסת הגרמנים לבולגריה וגירוש היהודים, החליטה אימא, שהייתה בשלבי הריון מתקדמים, לעשות הפלה. היה זה האח שלא היה לי מעולם".     

כאשר נודע דבר הגירוש, הגיע אלברט להיפרד מאסתר. "עמדתי על השולחן. הוריי התחבקו ארוכות, התנשקו ובכו. הייתה ביניהם אהבה בלתי אפשרית…

בקשריה, סידרה המאהבת לאבא עבודה ככנר בתזמורת, בשם בדוי, ולדיסלב. שנה מאוחר יותר, בשלהי המלחמה, הלשין עליו אחד המקומיים ואבא חוסל".      

על נפוליאונים, גלות בפרובינציה מרוחקת

סמוך לגירושם מסופיה, דרשו הבולגרים מסבה של נילי לגלות להם היכן החביא את מטבעות הזהב (נפוליאונים). התנגדותו הנחושה, זיכתה אותו בהלאמת בית החרושת שלו ובמכות רצח.

"לעולם לא אשכח את הרגע בו סבא, החזק והגבוה שלי, בעל עיני התכלת, נכנס הביתה, צולע, כולו שותת דם. למרבה המזל, חוסנו הגופני עזר להחלמתו. הוא גילה לאימא את מקום המחבוא. אימא חפרה ומצאה את הנפוליאונים והם שהצילו אותנו מאוחר יותר.  

"גורשנו לעיר קטנה בצפון בולגריה", נזכרת נילי. "סבא, בלוויית כמה נוספים מעשירי סופיה, רכשו מוצרי מזון בסיסיים והלכו קילומטרים רבים ברגל כדי להביאם ליהודים שגורשו לכפרים רחוקים. כמה מרגש היה לפגוש רבים מהם בסיום המלחמה, באמרם: "הודות לסבך, נשארנו בחיים". 

הטמפרטורות צנחו ל-28 מעלות מתחת לאפס ואני חליתי בדלקת פרקים קשה. במשך זמן רב הייתי משותקת. הרופא המקומי אמר שדייסה מרוכזת מ-80 כדורי אספירין עשויה להציל את חיי. אימא ציידה אותו בחפצים יקרי ערך ותמורתם השיג את הנדרש. הטעם היה נורא, אך כעבור חודשיים, התחלתי להתאושש אט אט".  

מחבוא בשק הכביסה

"את יום השחרור, כעבור שנתיים, אני זוכרת היטב. אימא, שראתה מהחלון את החיילים הרוסים מתקרבים לביתנו, בכובעי קוזאק, הכניסה אותי בבהלה לשק הכביסה ואמרה בתקיפות: אינך כאן! 

החיילים נכנסו ודרשו וודקה. כאשר התקרבו לאימא, שהבינה מה הם זוממים, היא פעלה בתושייה: אימא הסתובבה עם גבה לחיילים, חתכה את אצבעה בסכין מטבח, מרחה את הדם על שפתיה, הסתובבה בחזרה לחיילים וצעקה בבולגרית: יש לי שחפת!" תתרחקו ממני!".

בתפקיד חנה סנש

"בשנת 1945, ואני אז נערה כבת 14, העלינו הצגה על חנה סנש בפני דוד בן- גוריון בעת ביקורו בסופיה. נבחרתי לשחק את חנה סנש, בסצנה בה אמה מגיעה לבקרה בבית הסוהר. לא ידעתי מילה בעברית, רשמתי את הטקסט בסירילית וכך שיננתי את התפקיד, מבלי להבין דבר.

ההצגה הייתה מוצלחת ובסיומה מצאתי את עצמי נישאת על כפיים. מאחורי הקלעים, זכינו לביקור מרגש של בן גוריון הנערץ, שביקש להודות לצוות השחקנים. את דבריו באותו מעמד מאחורי הקלעים לא אשכח: "באתי לקחת אתכם לארץ ישרואל, בואו, תלמדו מקצוע ותבנו את הארץ". לא עבר זמן, וכך היה".    

עליית הנוער

"לאחר עשרות אניות מעפילים שגורשו לקפריסין ושתיים שטבעו, זכיתי להיות באנייה הראשונה שהורשתה להגיע לארץ עם סרטיפיקטים. במהלך ההפלגה הקשה, הקאתי המון וליאון, בנו של סבי מאשתו השנייה, טיפל בי במסירות.   בהגיענו לנמל חיפה, הסיעו אותנו למחנה מעבר באזור פרדס חנה, שם פגשתי בני נוער רבים. ליאון התגייס לצבא וכמו רבים משורדי השואה שנשלחו לקרבות ללא הכשרה צבאית, הוא נהרג במלחמת השחרור".  

תלאות בבית אורן

"באוגוסט 1948, נשלחנו כעשרים נערות ונערים לקיבוץ בית אורן. למחרת, שובצתי לקטיף עגבניות. יצאתי לשדה בחולצת חאקי שרוול קצר ומכנסיים קצרים, אך בשמש הקופחת של אמצע הקיץ הישראלי, ללא כובע וכפפות, אך טבעי היה שהאירופאית המפונקת בהירת השיער תעוטר כוויות בעורה העדין.

לאחר שחרורי מבית החולים, שובצתי לתפקיד חדש, כמנקה בבית הילדים, אך לא עמדתי בריחו החריף של הליזול – והתעלפתי. משם, נשלחתי למטבח.  שם, בין הסירים הענקיים במטבח הקיבוץ, הרגשתי שמצאתי את מקומי. אך לא לאורך זמן…   

אחת ממשימותיי הייתה לשטוף את הפתיליות הענקיות המלאות בפחם ולכלוך. אלא שאני, ילדה מפונקת, לא שטפתי מעולם אף לא צלחת אחת. לא ידעתי מה עושים…נכנסתי לתוך הפתיליה הענקית, וניסיתי לנקות את הלכלוך העיקש, ללא הצלחה. למותר לציין, שהאירוע המביש הדיר אותי גם מתורנויות המטבח.

התחנה הבאה במסעותיי בין עבודות הקיבוץ הייתה חלוקת אוכל. הפעם, הייתי מאושרת והגשתי את האוכל לחברים בחיוך. סוף סוף מצאתי את מקומי!"

נסיעה מסוכנת לירושלים

"היה זה כעבור חצי שנה לשהותי בקיבוץ, כאשר קיבלתי הודעה שבן דודי נפצע קשה בקרבות בירושלים. ביקשתי מהמדריך שלי, אריה פיכמן, לנסוע לבית החולים בירושלים אך אריה סירב בתוקף: "יורים שם", אמר. "יהרגו אותך! אסיע אותך לאחר שהמצב יירגע".

חששתי, שמא בן דודי ימות מפצעיו לפני שאראה אותו ועוד באותו לילה ארזתי פרוסת לחם בתיק קטן ויצאתי מבית אורן. צעדתי ברגל בלילה, מנסה לפלס דרכי בחורש הצפוף, שהרי כביש לא היה אז. לפנות בוקר, הגעתי לצומת לכיוון תל אביב. נערה צעירה, ללא פרוטה בכיסה, עוצרת טרמפ לבדה לפנות בוקר. עד היום איני מצליחה להבין מה חשבתי לעצמי, מהיכן התעוזה…?".

הנס שלי

"החלפתי כמה טרמפים וכעבור ארבע שעות הגעתי לירושלים. זוכרת את עצמי לוחצת במרפקו של אדם מבוגר שעמד בסמוך אליי, מראה לו את המברק, בו רשומה כתובת בית החולים. האיש התכופף לעברי כדי לקרוא – ובאותו רגע נפל בפתאומיות על הריצפה, מתבוסס בדמו. מתברר, שכל הגגות סביבנו היו מרושתים צלפים ערביים. לא פעם אני חולמת בלילה, על כך שהאלמוני אליו פניתי לעזרה, ספג את הכדור שלמעשה היה מכוון אליי.  

נלקחנו באמבולנס לבית החולים, שם רחצו אותי מהדם שכיסה אותי וטיפלו בי יפה, גם נפשית. הייתי בהלם ובמשך שעות לא הצלחתי להוציא הגה מפי, עד שלאט לאט, התחלתי לגמגם כמה מילים במעט העברית שידעתי. כאשר התאוששתי, הסיע אותי קומנדקר לבית החולים בו אושפז בן דודי הפצוע.

בדרך, עדכנו אותי החיילים שליאון נפטר ונתנו לי מחברת שנמצאה בחפציו, למזכרת. פתחתי את המחברת וקראתי בדמעות: "אהובתי מדלן, הכל יהיה בסדר, נשחרר את הארץ, נתחתן, נהיה כל החיים יחד…"

בחזרה לקיבוץ

"מכיוון שידעתי שאריה אכול דאגה לשלומה של הפרחחית שברחה, ביקשתי מהחיילים להסיעני לתחנת האוטובוס. התביישתי לספר להם, שאין לי כסף לנסיעה…כאשר המשיכו בדרכם, יצאתי לכביש לחפש טרמפ. לקראת חצות, לאחר שהחלפתי בדרך כמה טרמפים מוצלחים, שוב פילסתי דרכי בחשיכה, בין עצי החורש הסבוכים. כך, ללא פחד בלבי, הגעתי בשעת ליל מאוחרת לבית אורן, צמאה ומותשת.   

אריה קיבל את פניי דרוך ודואג, מתלבט אם לכעוס או לחבק ואמר: "הייתה מתקפת ירי של הערבים במסלול בו נסעת והרגו קיבוצניקים. נס גדול שאת בחיים!" 

פגישה עם בן-גוריון בבית הספר לאחיות

"בהמלצת בת דודתי, עזבתי את הקיבוץ כדי ללמוד את מקצוע האחיות. הייתי בת 17, ללא תעודות ודוברת עברית עילגת. בראיון, פתרתי נוסחאות בכימיה  על הלוח, והתקבלתי.   

הלימודים בבית החולים "אסותא", נחשבו יוקרתיים. בכיתה, היינו ארבע רינות והמנהלת הודיעה לי שמעתה ואילך ייקרא שמי: נילי: נצח ישראל לא ישקר. מאז זהו שמי.

בתום שלוש שנות לימוד, סמוך למועד ההסמכה, שלחה אותי האחות הראשית  להביא תה ללא סוכר לדוד בן-גוריון, שהגיע לבדיקות בבית החולים.  

דפקתי בדלת. מולי ישב אדם נמוך קומה ליד שולחן עמוס מסמכים. הוא הביט בי בעיניו החומות ושאל: אחות, אנחנו מכירים? כל כך רציתי לומר לו, שאני היא הנערה ששיחקה את חנה סנש כמה שנים קודם לכן, בעת ביקורו בסופיה ולספר לו שעליתי ארצה ולמדתי מקצוע, בדיוק כפי שחלם. אלא שאז נפתחה הדלת ונכנסה פולה אשתו בלוויית ארבעה רופאים. מדדתי לבן-גוריון את לחץ הדם ויצאתי בשקט מהחדר בתחושת החמצה".   

נישואין – ניהול המרפאה האורטופדית

במהלך לימודיה בבית הספר לאחיות, הכירה נילי את עדי גרשון, בעלה הראשון ואבי ילדיה. בתום הלימודים, נישאו והתגוררו בחיפה.

בעלה השני, דר' אמיל פאוקר, היה אורטופד ידוע בחיפה, יליד ברלין. עקב עליית המשטר הנאצי, נאלץ אמיל לקטוע את לימודי הרפואה ואת המשך לימודיו סיים בהצטיינות באיטליה. בשנת 1937 הצטרף להכשרה חקלאית במחנה הג'וינט ביוגוסלביה לקראת העלייה לפלשתינה וכעבור שנתיים, קיבל את הסרטיפיקט המיוחל.

"בתקופה בה ניהלתי את המרפאה האורטופדית בלין", נזכרת נילי, ניגשתי כהרגלי לאחל בוקר טוב לצוות חדר הגבס. ליד הדלת עמד זוג, ממתין לתורו. לפתע נפלה הבחורה סמוך לשלולית מים קטנה על הרצפה ואיבדה את הכרתה. הבחור נזף בי: "ארוסתי החליקה בגלל המים ואת כאחות הראשית, תישאי באחריות!"

בהקשיבי לחושיי ולניסיוני העברתי את הבחורה למיטה בחדר הסמוך. כאשר פקחה עיניה שאלתי: "נכון שאת סובלת מאפילפסיה קטנה"? הבחורה נבהלה: "איך ידעת? אמרה. אל תספרי, אנחנו עומדים להינשא והוא אינו יודע מכך".

המלצתי לה לספר לארוסה את האמת. "אם הוא אוהב אותך – הוא יתחתן איתך", אמרתי. חודשיים לאחר מכן, נכנס למחלקה זוג צעיר. הבחורה הגישה לי זר פרחים ואמרה: "קיבלתי את עצתך". התרגשתי מאוד.    

סגירת מעגל – מפגש עם אמה של חנה סנש

"אמה של חנה סנש, הייתה מטופלת של דר' פאוקר. פגשתיה פעם, כאשר עבדתי במרפאתו. אני זוכרת אותה צנומה, לבושה בחליפה גברית אפורה מבד גברדין. כל כך השתוקקתי לספר לה שכנערה, שיחקתי בהצגה בבולגריה בתפקיד בתה. רציתי לשאול אותה, מה אמרה לך חנה כאשר פגשת בה בבית הסוהר? מה היו מילותיה האחרונות? אך האם נראתה כל כך עצובה, שהחלטתי לא לומר דבר. עד היום אני מצטערת על כך".