הבה נבין ביחד, כיצד יכול לקרות פרדוקס בו עיר משמשת זירת הזדמנויות לכל דכפין ושוכחים שמי שזכאי להזדמנות הזו הם קודם כל התושבים ושהתרחשות כלכלית בעיר צריכה להתחולל עבור התושבים לפני הכל.
בואו נקרא את הנתונים הבאים:
עשרות בתי מלון, חלקם מפוארים ברמה בינלאומית הנמצאים תמיד בתפוסה כמעט מלאה
עיר תיירות המושכת תיירות פנים ותיירות בינלאומית, כזו שאפילו מגיעה רק אליה ושוהה בה
שמחירי הנדל"ן שבה עולים ונבנים בה פרויקטים חדשים.
שהולך ונבנה בה שדה תעופה חדש בינלאומי ומשוכלל
שיש בה שלוחה אוניברסיטאית של אוניברסיטה מובילה ותלמידיה מקבלים מלגות מלאות
שהפכה מוקד לעליה והתעניינות כעיר מגורים ליהודי צרפת
שמהווה מוקד להתעניינות עיסקית פעילה: כל הרשתות הגדולות פותחות סניפים
שיש בה מגוון קניונים מפוארים ליד המלונות
טיילת מקסימה ליד הים
הים מדהים ונקי
אין זיהום אויר
נמל בינלאומי ואזור סחר חופשי
השער הדרומי של המדינה
איזור עדיפות לאומי
פסטיבלים וארועים בסדרי גודל משמעותיים
מזג אויר נעים בחורף
אטרקציות תיירותיות יחודיות בעיר ובסביבתה.
אין מע"מ
אני מניחה שרובכם הבנתם שמדובר באילת.
מי לא היה באילת לחופשה?
נסע לפטיבל הג'אז, לתימניאדה,
הגיע למופעים בפארק תמנע, ספורטיאדה ועוד פסטיבלים שונים.
עבר בדרך לסיני הצטייד במוצרים שונים וקנה בה כמה דברים פטורים ממע"מ?
מי אינו יודע ולא שמע עליה?
מי לא חושב שאילת היא עיר הנופש האולטימטיבית וסמל לחופשה בישראל?
מיליוני התיירים העוברים באילת וכל מה שמתואר לעיל, קל לחשוב שאילת היא גם עיר משגשגת ותושביה נהנים מהמשאבים הנפלאים העומדים לרשותם, ההזדמנויות העיסקיות והכלכליות והיותה עיר עולה בתפיסה הלאומית ולאחרונה, גם יעד להתיישבות של יהודי צרפת שנהנים ממצב כלכלי מצויין.
ובכל זאת, על פי המסופר בכתבתו של העיתונאי אשר שכטר בדה מרקר ב-24.8.2013, מסתבר שאילת הפכה לעיר שתושביה הולכים ומתרוששים, שפרנסתם נרמסת ואין להם מוצא אחר. התושבים הפכו קורבנות של הענף שהיה צריך לפרנס אותם ולגרום לאילת להיות עיר משגשגת. הם לכודים בעירם ובביתם והייאוש הולך וגובר. אילת מככבת במדורי הפלילים, ממוצע ההכנסות של תושביה הוא מהנמוכים במדינה, קרוב לחצי מתלמידי התיכון בה לא מסיימים בגרות והיא מדורגת באשכול 5 בדירוג החברתי־כלכלי של הלמ”ס.
כיצד זה קורה? כיצד עיר כה אטרקטיבית הופכת מלכודת של עוני ודעיכה עבור תושביה?
הלא אם ניקח את הנתונים, עולה מייד המחשבה שיש כאן הזדמנויות עיסקיות מצויינות לתושבים, שכל המצב יכול להיות רק מבורך והלוואי והיה קורה בחיפה שמשוועת לתיירות שתמנף את העסקים, שתצדיק את השלושים-ארבעים-חמישים מלונות ומלונות בוטיק שנבנו ועומדים להיבנות לפי דברי יונה יהב, שתנצל את משאבי התיירות המקסימים של חיפה ותביא רווחה לתושביה.
הבה נבין ביחד כיצד יכול פרדוכס כזה לקרות ונבין שזה ממש לא פרדוכס אלא חשיבה שבסיסה מוטעה כשחושבים שעיר משמשת זירת הזדמנויות לכל דיכפין ושוכחים שמי שזכאי להזדמנות הזו הם קודם כל התושבים ושהתרחשות כלכלית בעיר צריכה להתחולל עבור התושבים לפני הכל.
תכניות גדולות, פרוייקטים מרשימים ותושבים עניים
הפיתוח באילת
תוכנית השער הדרומי העומדת לקום באילת, היא החזון הגרנדיוזי של ראש עיריית אילת מאיר יצחק הלוי, והיא אמורה לחולל מהפך באילת. מדובר בהקמת מרכז תחבורה, לוגיסטיקה וסחר בינלאומי בהשקעה של 3–3.5 מיליארד דולר, שיכלול נמל מים עמוקים חדש בקצה תעלה שתיכרה בסמוך לגבול עם ירדן – ברוחב של 70 מטר ועומק של 20 מטר, בנוסף לשדה התעופה החדש וקו הרכבת.
חוץ משדה התעופה מדובר בשני פרוייקטים בסדרי גודל חסרי תקדים שדומים להם מקודמים בחיפה: נמל פרטי ואזור סחר חופשי. השאלה אם הם יהפכו להיות עוגנים כלכליים עבור תושבי חיפה או שייטיבו עם מעט מאוד אנשים שאינם מחיפה והעיר עבורם היא מחסן לסחורתם וחניה לכלי השייט העצומים שמשנעים את הסחורות שלהם.
התכנית לנמל המפרץ וחיפה העתידית
הפיתוח בחיפה
הנמל הפרטי בחיפה עליו נשפכות תועפות של תקוות הוא נמל בסדר גודל עצום שלא מוכר כאן בארץ. הרציף, בו יחנו אניות עצומות מימדים ושובר הגלים החדש, יתחמו את חוף הים של קרית חיים, יחסמו את הנוף של חיפה וראש כרמל מכיוון קרית חיים ויסגרו את חוף נאות שיהפוך להיות מתחם מים קטן וסגור. הזיהום מהנמל יגיע לחוף הרחצה ומה שקורה היום מעת לעת בו החוף מוכרז כאסור לרחצה כי המים מזוהמים -יהפוך לשיגרה.
אזור הסחר החופשי רחוק מלהיות דיוטיפרי בו קונים בשמים שוקולד ומוצרי חשמל מוזלים. מדובר בשטח עבור מכולות, צוברים ומחסני ענק שם יאוחסנו סחורות, גזים, נוזלים כימיים וחומרים שונים. המקום יהיה מגודר ומנותק מקרית חיים וחיפה ובו יעבדו בעיקר עובדי קבלן, עובדים זרים וניהול ממוחשב ומבוקר.
איזור סחר חופשי בחיפה אשר ינתק את חיפה וקרית חיים וייצור איזור של טריטוריה עצמאית
מה שבטוח, שהנמל הפרטי העצום לא יהיה ספק של משרות איכותיות לתושבי חיפה ולא מקום בו ירצו התושבים לראות מקום עבודה עתידי לילדיהם.
המרוויחים הגדולים מהנמל יהיו בתי הזיקוק ובעליהם האחים עופר שהם גם הבעלים של חברת הספנות "צים", לגבי בתי הזיקוק, יש תכנית להגדילם פי שלוש שבה תמך יונה יהב. כלומר, הזיהום שקיים היום יוכפל פי שלוש וכך גם התחלואה והפיחות באיכות החיים. האם זהו הפיתוח לו אנו מפללים ומייחלים בחיפה?
האם המחיר מצדיק את הפיכת המפרץ החיפאי המפורסם לאין מפרץ? מי מרוויח בדיוק מהתכנית הזו?
יש תכניות חלופיות לנמל המוצע לנו כיום ונשאלת השאלה האם תושבי חיפה אינם מודעים לגובה המחיר, לנזקים הסביבתיים, למהות התמורה הכלכלית ולאופציות החלופיות שיכולות להיות ותהווינה איזון בין צרכי תושבי העיר ולבין המטרות הכלכליות.
הכלכלה והמסחר באילת
כלכלה ומסחר אמורים לפרוח בעיר בה יש כמות כה גדולה של תיירים, אם כך מדוע בעלי עסקים, תושבי אילת בצרות צרורות?
התיירות באילת מבוססת ברובה על התיירות הישראלית שנהנית מחופשה של הכל כלול והיכולת להוציא כספים תלויה במצב המשק הישראלי. היום במצב המשק, הנופשים מסתפקים בחופשה ולא מוסיפים את הקניות.
אילת היתה תמיד עיר של שופינג הודות לפטור ממע”מ, בשנים האחרונות אין רשת ממותגת שאין לה ייצוג של כמה סניפים. החופשה באילת הפכה לרוב התיירים לקניה מטורפת שכל כולה קודש לצריכה נטולת מע"מ. השתלטות הרשתות והמותגים גבתה מחיר כלכלי כבד: העסקים המקומיים, שגם כך נאבקו להתקיים בעיר לא פשוטה, נחנקים תחת התחרות. יש יותר מדי קניונים ופחות מדי קונים. עשרות פושטים רגל, ורבים אחרים נמצאים על סף התמוטטות.
“אילת הולכת להתרסקות”, קובע בזעם דני להב, יו”ר לשכת המסחר בעיר. “שיעור מאוד מאוד גבוה של בעלי העסקים בעיר במצב קשה. אני מדבר על חרפה, על גסיסה אמיתית. רבים נמצאים בסכנה מוחשית של סגירת העסק לקראת החורף הקרוב”. לפי סקר שנערך השנה על ידי מכון המותגים, אומר להב, 34% מהבעלים של עסקי המסחר בעיר מגדירים את מצב העסקים שלהם "קשה עד קשה מאוד", ו-9% מגדירים אותו "קטסטרופה" ו"סכנה לפשיטת רגל.
בעלי העסקים תולים את חלק הארי של האשמה במצבם בראש עיריית אילת מאיר יצחק הלוי, שלדבריהם הוביל לתנופת פיתוח הרסנית שמחריבה את הכלכלה המקומית. במקום לטפח את העסקים המקומיים, הם טוענים, איפשר הלוי לרשתות הגדולות להשתלט על שטחי המסחר, ולתושבי אילת אין אפשרות להתחרות. המצב הנוכחי, הם אומרים, מעניק לאילתים רק ברירה אחת: לעבוד בארומה, בקסטרו, במוזס או באחת הרשתות האחרות תמורת שכר של 5,000 שקל בחודש.
הכלכלה והמסחר בחיפה
מתחילת שנות התשעים, חיפה הפכה ריכוז של קניונים ,כשראש העירייה דאז, עמרם מצנע, עודד תנופת בניה של קניונים ושינע את המסחר והכלכלה לשולי העיר. הדר והעיר התרוקנו מהפעילות העיסקית והדר הפכה מוקד משיכה לבזארים כשחלק גדול מהעסקים בה ובעיר התחתית נסגרו והותירו שלטי השכרה וחלונות חסומים בתריס ברזל או דלתות חלודות מחוסר שימוש.
ברחוב הנמל ששופץ בהשקעה עצומה, החנויות סגורות ומוצעות להשכרה ומכירה
הניסיון להפיח חיים בעיר התחתית בשנים האחרונות בכהונת יונה יהב, החל ב-2006, מהכרזתה כרובע סטודנטים והקמת מעונות סטודנטים בבנייני המשרדים הנטושים. במהלך השנים האחרונות הולכים ובאים סטודנטים במעונות הנמצאים בעיר התחתית. מכיוון שמדובר באוכלוסיה זמנית וחסרת משאבים כספיים ולבטח אוכלוסיה שאינה תוקעת יתד בשלב זה של החיים, היא אינה מייצרת מעגלי חיים וקהילה צומחת כך שנוצר מצב של רחובות ריקים המשופצים בעשרות מיליוני שקלים, וריק כלכלי ואנושי.
רובע 21, אמנים שרובם מחוץ לעיר מציגים בחנויות הסגורות ברוב ימי השבוע, בית הקפה (פועה) הוא מותג מיובא מתל אביב על מלצריו.
המסיבות והארועים מייצרים בחיפה את מה שהם מייצרים באילת. ביקור נקודתי וחזרה לבית. כאשר מביאים אמן או ארוע למקום מגיעים אליו מבקרים אולם הם אינם באים כדי להשאר אלא לראות, ליהנות כמה שעות וללכת. נוצרים שיאים רגעיים וחוסר רצף. הכלכלה אינה מתרוממת ובעצם לא קורה דבר המחולל תהליך ארוך טווח.
רובע 21 שנפתח לאחרונה במתחם הידוע כשוק הטורקי, הציע חללי עבודה ללא שכירות וללא ארנונה. רבים משוכני הרובע הינם אמנים מחוץ לעיר שקיבלו לידיהם הזדמנות מצויינת בה הם מתייצבים בחנויותיהם בימי חמישי וששי בימים בהם מתרחשים ארועים בחסות העירייה שיוצרים ריכוז גבוה של אנשים במקום. הארועים מבוססים על אמנים תל אביבים שמגיעים להופעה. גם בית הקפה "פועה", מותג תל אביבי, פתח שלוחה ברובע 21, מביא עימו את תפריט מצומצם וקבוע ואת המלצרים התל אביבים. הקפה פתוח רק בימי הארועים ולא ברור אם בכלל ישאר כאן לאחר עונת החגיגות. הכל בסימן שאלה כפי שמסרה לנו אחת האחראיות במקום.
אז מה קרה כאן?
בחיפה יש קניונים רבים עם רשתות מותגים המעסיקות את תושבי העיר בשכר מינימום ואולי קצת מעבר לכך.
יבוא של אמנים, יוצרים, בתי קפה למתחם ממותג שאינו מצליח בינתיים לייצר התרחשות מעבר לשעות בהן יש בהם ארועים. לא מדובר על קצב חיים ומסחר יומיומי אלא פיקים נקודתיים.
יש כוונה לבנות מרכז מסחרי גדול נוסף ליד האצטדיון כדי לפצות על הגרעון שנצר. שוב יקחו את הכלכלה הרחק מלב העיר הרחק מחיפה אל שוליה, יכול להיות ששוב יהיו אלו רשתות ממותגות ונשאלת השאלה איזו זכות קיום יש למרכז כזה ליד קניון חיפה, ליד קניון קסטרא, והסיניון שמודיע על פתיחתו בימים אלו.
האם הציטוט הבא נשמע לאנשים מסויימים מוכר?
בעל עסק אילתי אומר: “בונים עוד קניון ועוד קניון ואת כולם בונים בטיילת, לא בעיר, נותנים לחברים שלהם זיכיונות וקוברים את העסקים המקומיים. במצב הנוכחי אני לא יודע אם אשרוד עד הקיץ הבא”.
זה מאילת, האם זה נשמע לכם מתאים גם לחיפה?
סלבריטאי מקומי בשם אילן פיפסון אומר:
“אילת היתה אמורה להיות של האילתים. כל החברות הגדולות רצו ליהנות מהכספים הגדולים שנכנסים לעיר, אז הכסף מגיע לפה והולך מיד צפונה (לבעלי הרשתות), ולא נשאר לתושבים כלום. הם לא נהנים מהעוגה. מה נשאר לתושב אילת? להיות עובד של רנואר? ראש העירייה מאיר הלוי כל הזמן מדבר על יצירת מקומות עבודה, אבל איזה מקומות עבודה אתה יוצר בשכר של 5,000 שקל? אנשים פה רוצים להיות בעלי הבית קפה! בערי נופש בכל העולם יש חוקי עזר עירוניים שנועדו להגן על התושבים המקומיים מרשתות."
קל להסתנוור מהקמת פרוייקטים ומהבטחות הנוצרות בחובן הגשמת שאיפה ותיקה של רצון לצמיחה בתחומים שחיפה יכולה להציע: כלכלה, עסקים, תיירות, נופש, תרבות וכל דבר. בשונה מאילת, חיפה נמצאת ברצף עירוני ובחיבור נגיש למרכז הארץ, היא כמעט פי שש במספר תושביה והיצע דמוגרפי מגוון בכל היבט.
אז למה מה שקורה באילת נשמע כל כך דומה למה שקורה בחיפה?
אולי צריך לבדוק מה מאחורי ההדמיות וההבטחות, מי באמת נהנה ממה שקרוי פיתוח והשקעה ומי משלם את המחיר? מה יוצא באמת לחיפה מכל זה ואם המחיר שווה את הרווח?
החשש הגדול הוא מההטעייה והבילבול בין מי שמשקיעים ומי שמרוויחים: כמו שבאילת יש רצועת חוף שוקקת ושמחה, מלונות מפוארים ותחושה שהחיים יפים, הם מהווים כיסוי ותפאורה לעיר גוססת ומתמלאת ייאוש. החזית הנוצצת והמפתה מסתירה לב עיר עניה שתושביה קורסים כלכלית ואינם מצליחים ליהנות מהפוטנציאל של עירם שהפכה זירה עיסקית וכלכלית של בעלי הון ממרכז הארץ – המרוויחים הגדולים.
החשש הוא, שכל זה יכול לקרות בחיפה אם נמשיך להגיש את העיר על מגש של כסף למשקיעים ואנשי עסקים מבחוץ, אבל אט אט נאבד אותה ולא נרוויח דבר אלא הם.
אנו נמשיך לשלם את המיסים ואת מחיר החיים בחיפה אבל אנו לא נהיה בעלי הבית שלה.
