“אלוהים- מה זה בכלל?” – ספרה החדש של תמרה אמיתי

“אלוהים – מה זה בכלל?”

זהו שמו של ספרה החדש (ה-16 במספר) של תמרה אמיתי.

תמרה אמיתי, משוררת ומחזאית (“צוות אמיתי – תיאטרון מרכז העיר חיפה”), הספר “אלוהים – מה זה בכלל?” יוצא בהוצאת סטימצקי, ובימים האלה הגיע לחנויות הרשת.

"אלוהים – מה זה בכלל?" - תמרה אמיתי
“אלוהים – מה זה בכלל?” – תמרה אמיתי

כמו בספריה הקודמים: ” אנחנו לא דתיים”, ” תורת ישראל ללא האל”, “שיחותיי עם יודקה”, “עניין של אין”, ממשיכה תמרה גם בספר זה, להביע את עמדתו של הרציונאליסט ההומניסטי, הקרוי אצלנו בהכללה “חילוני”.

תמרה אמיתי  לחי פה:

“אני מעדיפה להגדיר את עצמי כישראלית לא דתייה, עבריה, במקום יהודייה – שהוא מונח המתאים לתושבי הגולה. כמחנכת בנשמתי חשוב לי להעביר מסר האומר שניתן לחיות חיים עם משמעות וערכים, מבלי להזדקק לדת. ואני גם מציעה לקוראי דברים קונקרטיים, המבוססים על השכל הישר ועל חכמת הלב הטבעית שיש לכל אחד מאיתנו, ושניתן ליישם אותם בחיינו, מבלי להזדקק לתורתם המוכתבת של הרבנים למיניהם”.

תמרה מצליחה להישיר מבט נועז, נוקב ולא שגרתי, בדרכה הייחודית היכולה להיראות פרובוקטיבית בעיני השמרנים ולהציב בפני הקורא השקפת עולם אלטרנטיבית, שיש בה כדי להבהיר ולמנוע עמימות ובלבול. היא מתייחסת בספרה לשאלות כמו: ידיעה, אמונה, חיפוש תשובות, אושר, מי ברא את העולם ואת האל, דת כמגדירה את זהותם של אנשים ועוד. הקורא העוקב אחר מהלכו הלוגי של הספר יוצא נשכר מן התובנות המוצגות בו בצורה אמנותית ושיטתית.

מה יש בספר?

הספר כולל 43 פרקים קצרים, מחורזים, מעין שירים – כולם מאוירים באיורים נוקבים ויפים של דני אמיתי (דני אמיתי הוא הצלע השלישית ב”צוות אמיתי” ומי שלא ניחש בנם של תמרה ויגאל אמיתי).



תמרה, למה את מתעקשת לקרוא לעצמך : “לא דתייה” במקום לומר בפשטות: “חילונית” ?

“המילה חילוני, אצל החרדים, היא מילת גנאי שמשמעה: “חול”. להבדיל מהם המייצגים כביכול: “קודש”. וזו סיבה מספקת שלא לכנות עצמי בתואר זה. ”

ולמה את כותבת בחרוזים כשאת נוגעת בנושא כל כך טעון?

בכל הספרים שלי, כולל המחזות שכתבתי לתיאטרון שלנו, אני כותבת בחרוזים. החריזה חזקה ממני. יש לי תחושה שהמילים המחרוזות כאילו מכריזות בקולן: ” זאת האמת”. אני אוהבת את החריזה מסיבות שונות: יש לה כושר להפוך דברים לא פשוטים ואף מעיקים לקלילים. השימוש בה מצמצם בהכרח את כמות המילים העומדות לרשותי, ואהובה עלי ההגבלה הזאת. היא מחייבת אותי לבחור בקפידה כל מילה ולהיות מסוגלת לומר מקסימום במינימום אמצעים”.

מאין זה נובע? מי הם מקורות ההשראה, ההשפעה שלך?

חנניה רייכמן – אהוב ליבי. משלי קרילוב – המתורגמים על ידו, אותם הייתי מלמדת בבתי הספר, לו הייתי מורה, לפני דברים רבים אחרים. אני גם חושבת שדווקא בעידן שלנו, בו הכל קצר ומתומצת, ושלרבים אין סבלנות לקרוא טקסטים ארוכים, צורת הכתיבה הזאת יכולה להיות יעילה ובעלת השפעה.

בספרך את לא נרתעת מ”להיכנס” ב”קודש הקודשים”:

מעמידה בסימן שאלה מנהגים מקובלים ורבים, כמו: הצורך בברית המילה ובחגיגת בר המצווה, מערערת על קדושת הכותל והמזוזה, חולקת על עשרת הדיברות, נוטלת מהאנשים את הנחמה שהם שואבים מהאמונה באל הטוב והמיטיב. באחד האיורים אף נראה אלוהים כיצור מאיים ומפחיד. האם אפשר ליצור חברה בלי מיתוסים? בלי המסורת? ללא העבר? מה יישאר אם נהרוס את כל אלה? את מה שהיהדות בנתה במשך אלפי שנים?

אינני מוחקת את שהיה ונוצר בעבר, אבל מבקשת לבנות משהו חדש, כאן בארץ. שהרי לשם כך הקמנו מדינה. יש דברים, אותם אני מעדיפה להשאיר ליהודים בחו”ל, הזקוקים לחיזוק הזהות שלהם. זהותנו, לעומתם, ברורה ונגזרת ממסגרת המדינה. החגים שלנו – אהובים עלי ומתאימים לדעתי, במיוחד לילדים . אך ללא האלוהים! בניית סוכה משפחתית וקישוטה, התחפשות משעשעת בפורים, ישיבה אינטימית סביב מדורה בל”ג בעומר, שימחה משפחתית בחג הפסח כחג האביב, ויום הכיפור הרציני, היכול להיות יום של התעלות האדם על דחפיו הפיזיים, כדי לעצור לרגע ולעשות חשבון נפש אישי ולאומי. במיוחד חשוב לי להדגיש שלדעתי שהחגים והמועדים, מתאימים לכל תושבי הארץ ללא הבדל של דת. למשל חגיגת “בר המצווה” מתאימה לציון הגיל, בו הצעירים כבר אינם ילדים ועדיין אינם אנשים בוגרים. אך מדובר בשני המינים ללא כל הבדל. ויפה לחגוג גיל מסוים זה ללא קשר לדבריי התורה. עשרת הדיברות, בשום אופן אינם פסולים בעיניי, אבל קדושת האל והמצווה לאהוב אותו, מיותרת. בספרי, אני מציעה, במקום עשרה דיברות, דיבר אחד יחיד לכולם. שאם נקיים אותו, יתקיימו שאר הדיברות כמובנים מאליהם, ולא יהיה צורך בכותל ובמזוזות. אני מציעה דרך פשוטה לכאורה, אך מורכבת, הדורשת מכל אחד מאיתנו עבודה עצמית ויום יומית. את מחשבותיי הגיתי על סמך העבר, בו איני מזלזלת, אך התאמתי אותו לחיים המודרניים של ישראל, כפי שאני תופסת את מהותה. ואם לאדם מסוים חשובה הדת, זה עניינו הפרטי, שאינו צריך להיות קשור להתנהלותה של המדינה. השבת, למשל, היא יום המנוחה בארצנו, וטוב שכך, כי זה הייחוד בשלנו. המילה שבת לקוחה משביתה. יום השונה משאר ימות השנה ושבו כל אחד עושה כרצונו. גם עבודה לא קלה בגינה, היא סוג של מנוחה. ויחד עם זה, אם מקצועו של איש הוא לנהוג באוטובוס או ברכבת, או בהטסת אווירון, הוא יאפשר לתושבים לנוע וליהנות בדרך שיבחרו, גם עם בני משפחה וחברים הגרים רחוק . העובדים יזכו ביום מנוחה אחר ולסיפוק מתרומתם לחברה. מנחמה באל הרחום והחנון כבר התאכזבו היהודים בשואה. ועתה כולנו רואים ש”אלוהים” שותק למראה אסונות איומים היורדים עלינו, והנימוק שזהו עונש על מעשינו המחפירים – אינו מנחם, בפרט שהנפגעים הם גם עוללים, שלא הספיקו לחטוא. לכן עלינו להשלים עם אי השליטה בדברים שאינם תלויים בנו, אבל מאוד להקפיד על כל אלה, שלנו יש חלק בהם.

את פותחת את ספרך בהתנגדותך לאיסור ההיגוי של המילה: “יהוה”. האם כוונתך להרגיז?

ראשית איני רוצה להרגיז איש. להפך, רצוני לשמח את הקורא. אבל מאוד מפריע לי שאנשים רואים את המילה ופוחדים להגותה כהלכה. אני בחנתי את “המילה האסורה” וגיליתי איך נוצרה. לפתע צצו בראשי המילים: “יהווה” ( במובן של “יתקיים”), “הווה” (כלומר זמן “עכשיו”) ו”הוה” (במובן של: “היה”). וכך התאהבתי במילה: “יהוה”, למרות שאינה חלק מעולמי. וחשבתי על ילדים בכיתה ב’, ההולכים לבית הספר עם ידיעת הקריאה שלמדו בכיתה א’, וכשנתקלים במילה: “יהוה” בתורה ומתחילים לקרוא אותה כלשונה, המורה משתיקה אותם מיד ומצווה עליהם לקרוא משהו אחר ממה שכתוב. מאותו רגע ואילך כל קורא תנ”ך מתעלם ממראה עיניו וקורא: “אדוני”. בעיני זה מפחיד שהופכים את כולנו לרובוטים.

יהיו שיגידו שאת קיצונית?

ויצדקו! אכן אני קיצונית בדעותיי. ושמחה שקיימת מילה כזו. קיצוני הוא מי שהקדיש מחשבה רבה לנושא מסוים ודעותיו ברורות לחלוטין. הוא אינו חושש לבטא זאת, גם כשהסובבים יוצאים כנגדו. אנשים קיצוניים בדעותיהם מעוררים רצון לשמוע אותם, לקבל את דבריהם או לחלוק עליהם. (כל זאת כמובן אם אינם עושים זאת בחוצפה, בהתנשאות או בניבולי פה). מדעות “המרכז” הכל- כך נערץ אצלנו לאחרונה, אני מסתייגת. אלה הן בדרך כלל דעות סתמיות, שהמחשבה היחידה הקיימת בהן היא איך למצוא-חן בעיני כולם.

לקראת הסוף יש לך התייחסות ליחסי יהודים-ערבים. איך זה מתקשר לנושא הספר?  האם זה נובע מעובדת היותך תושבת חיפה, שהיא עיר מעורבת?

ללא ספק. “אלוהים” הוא מושג כלל עולמי. ואני חושבת שעם הלא דתיים, מכל מגזר, ניתן בקלות למצוא שפה משותפת. ואהוב עלי התואר: עברייה הקרוב לערבייה.

מה תפקיד האיורים בספרך? ומדוע גם עליהם מופיעים כיתובים מחורזים קצרים?

הסיבה הראשונה היא: הוספת קישוט וצבע לספר. באיטלקית נאמר: ” גם העין רוצה את חלקה”. ולא רציתי להשאיר את הקורא בנושא מורכב כל-כך עם שפע אותיות שחורות בלבד. וכמובן הציורים מתארים מצבים בצורה בהירה ומהירה, שנאמר “תמונה אחת שווה אלף מילים”. לא כל הציורים מתייחסים ישירות לתוכן השירים שלצדם אלא לעיתים מרחיבים אותם, ובאמצעות הכיתובים שעליהם, הם מקבלים חיים עצמאיים משל עצמם.

יש משהו שעלה במהלך השיחה המעורר סקרנות: מה הוא אותו דיבר האחד והיחיד שלטענתך מחליף את כל עשרת הדיברות? מוכנה לגלות?

את זה אני מעדיפה להשאיר כהפתעה לקוראי הספר.

"אלוהים – מה זה בכלל?" - תמרה אמיתי
“אלוהים – מה זה בכלל?” – תמרה אמיתי

מי בעצם קהל היעד של הספר שלך?

יש רבים שגדלו, כמוני, במדינה שקמה כדי לבנות משהו חדש, להציב אלטרנטיבה ישראלית עברית לדת ששלטה בעולמו של היהודי בגולה. לא בכדי הדתיים רובם ככולם התנגדו לציונות המעשית. יוצא לי לשוחח לא מעט במפגשים ובמרשתת עם רבים מהם, והספר שכתבתי מיועד לכל אלה, כדי לחזק את הרגשת ה”ביחד” שלנו, שלא נחשוב שנותרנו אנחנו לבד במדינה העוברת לאחרונה תהליך הדתה מדאיג. אני מקווה שגם הצעירים יקראו את הספר. אלה שמגויסים לצבא בגיל הטיפשעשרה, מבלי שהספיקו לגבש את זהותם ואישיותם, ואחרי שלוש שנות שירות קשה, יוצאים אל העולם מבולבלים ולא פעם נופלים כפרי בשל בידי הרבנים. במיוחד של חב”ד, שנציגיו הנחמדים והמתוחכמים, מצפים להם בארצות ברחבי תבל, אליהן הרחיקו כדי ” להתאוורר” מהחוויות הקשות שעברו במהלך שירותם הצבאי.

ציינת שאת כמחנכת בנשמתך, האם תרצי שילמדו בבתי הספר את ספרך “אלוהים – מה זה בכלל?”

אני חולמת שילמדו אבל יודעת שאין שום סיכוי שילמדו


את השיחה עם תמרה אמיתי אפשר להמשיך ללא סוף, שכן מגוון הנושאים שהיא עוסקת בהם, בספריה הקודמים, דוגמת ” דת/צבא”, “הרהורים עם איורים”, “צעיר לא יבין זאת”… ובטקסטים לתיאטרון שכתבה – נרחב למדי.

תמרה אמיתי (צילום: רוני ברששת)

אז אולי בשיר המסכם את הספר:
“ולדימיר ויסוצקי מדבר עברית” (שאת הנוסח העברי לשירים שבו כתבה על סמך התרגום המילולי של בעלה, יגאל) ניתן לתמצת את ה”אני מאמין” שלה. הנה קטע מהשיר תודה” – לך ולדימיר ויסוצקי”, המוקדש למשורר המחאה האגדי:

בעת הכתיבה….
חשתי אליך קרבה.
אני, כמוך, כותבת שירים
שאמנם אינם מושרים,
אך כשלך, בוערים!
ויוצאת כנגד מושגים מקובלים,
שבעיניי, לא אחת, מקוללים.
מנסה לנער מחשבות מסוגרות
ולפנות מקום לאחרות,
משוחררות
ומודה שהתשובה לשאלה, שאותך מטרידה –
למי לומר תודה שחי הינך
( בעוד שאינך)
לי היא קלה, ובה אני בטוחה:
לך!


“אלוהים – מה זה בכלל?” – מאת תמרה אמיתי. איורים: דני אמיתי.

הוצאת סטימצקי 2019.

ניתן לקנות בכל חנויות הרשת סטימצקי.

תגובה
  1. נועה ארי לב אמר/ה

    שלום רב תמרה:)
    שמי נועה, ואני לא יכולה לומר שאני “דתיה” או “חילונית” או שום תואר כרגע לפחות.
    אני בת 40 וכמו כולם עברתי הרבה מאוד בעולמו.
    האל (אין לזה גוף או מין, פונים אליו כאל זכר מתוך אהבה ורצון עז שהוא יתנהג איתנו, כל בני האדם, כאל יצור חי אמיתי עם כבוד ואהבה) אוהב אותנו – את האנשים שרוצים בטוב, ומנסה להראות לאנושות כולה את הדרך הטובה באמת לחיות בעולמו ובקיום אותו ברא אל אמיתי למעננו, ולמענו.
    לצערי, האנושות עדיין לא מצליחה להבין באמת את המבחן אותו היא עוברת, לאחר שהאמא של כולנו, בעצם האמינה לרוע, אכלה מעץ דעת אמיתי של אל, ובכך דנה את כולנו למחן אינסופי בין מה טוב ומה רע.
    הדיברות הגיעו מהאל על מנת לעזור ולכוון את האנושות לעד- לכל הדורות.
    האדרת התורה על ידי “כל-אחד”, שהופך להיות רב ומנסה להעביר את הבנותיו והארותיו לציבור, מעוררות בעם מחלוקות, אך לטובה.
    “כל מה שעושה הקב”ה- לטובה עושה”
    לכן, גם אם מה שאנחנו חווים כאן בעולם הזה נראה לנו לא הגיוני, קשה, מאתגר, מוגזם, טוב/רע, הכל למען שנבין מה האל חווה. ולא רק אנחנו.
    אנחנו לא לבד כאן. “למעלה ולמטה אני מלא נאום אדני”
    מאחלת לך בהצלחה במכירת הספר, וכולי תקווה שתביני, שגם אם אנשים לא יודעים איך להתנהג ב”קודש” זה לא אומר שזה לא קיים.
    את קדושה לאלוהייך, שמחי בכך!
    שתעו אושר אמיתי ובריאות איתנה אמן!
    הכל זה מלמעלה!

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.