מה אומר לך המושג הומו או לסבית?
תלוי מתי נולדת והיכן גדלת.
אני נולדתי בשנות השישים וגדלתי בנוה שאנן המפאיניקית. בילדותי שמענו על כל מיני אנשים שמנסים להשיג בדרכים ערמומיות את מה שלא צריך לתת להם, שמענו על גברים שאוהבים בנים צעירים והזהירו אותנו מאוד מפני כל מיני סוטים ופושטקים.
גבר אוהב גבר, אשה אוהבת אשה, אלו לא היו דברים שאפשר היה להעלות על הדעת.
ואז, בתחילת שנות השבעים סיפרו שנער אחד בבית ספר עירוני ג קם בכיתה ואמר לפני כולם פחות או יותר את אלו הדברים:
אני אוהב גברים ואני הומו.
הכרתי את הנער. זכרתי ששנים קודם לכן הוא למד ריתמיקה ובלט אצל תמר ברחוב מימון, כנראה הבן היחיד שלמד אצלה. הוא כיכב בהופעת הבלט אגם הברבורים בהופעה של סוף השנה בתור המספר ובתור הנסיך
לבחור קראו יובל כספין.
לומר שזה עבר חלק? בני גילי שהיינו צעירים ממנו בשלוש שנים, התלחשנו מאחורי גבו, צחקקנו במבוכה כשראינו אותו, אבל יובל הלך חתיך, גאה וזקוף במגרש הכדורסל של עירוני ג, מטופף בכפכפי העץ שלו, צוחק צחוק מתגלגל בקולו החזק, וסביבו בנות אוהבות המחבקות את מותניו ומתגמדות מול קומתו הגבוהה.
יובל נראה לי כמו מגה סטאר והוא היה כזה גם בהופעת פורים כששר: מיני מידי מקסי, הלהיט של מייק בורשטיין משנות השבעים, בכוריאוגרפיה מוקפדת עם חבורת בנות שרקדה עימו.
אחר כך עבר לתל אביב, נהיה מעצב אופנה מפורסם ומצליח והוא עדיין סטאר בעיני.
בשנת 1982 הייתי סטודנטית לעיצוב גרפי במכללת ויצ"ו. המושגים שהיו רלבנטים לאותה תקופה היו: דוראן דוראן, הנסיכה דיאנה, מלחמת שלום הגליל, ילדי אר פי ג'י ואיידס.
השמועה היתה שהאיידס התחיל מקופים ירוקים שפראנק זאפה תהה מי היה האידיוט שעשה איתם מה שעשה והעביר את זה לכלל האנושות. רק שהמחלה הפכה לסימן היכר ותמרור אזהרה מול קהילת הגייז שהפכה להיות קבוצת הסיכון העיקרית ומקור הפחד.
בשנים הבאות הסתבר שהאיידס אינו מעדיף גברים בלבד והוא מצפה בפינה לכל מי שבחר לעשות אהבה חופשית. אט אט, ככל שהסקס נהיה זהיר ומכוסה בלטקס, הלכה והתגברה התודעה כי ההומואים אינם סוטים ואינם מוקצים, בלי להבין כיצד, יותר ויותר אנשים החלו לזהות עצמם כמי שמעדיפים גברים. עדיין ציחקקנו אבל חלקם היו החברים שלנו לכיתה, לעבודה ובכלל, הבנו שלא מדובר באנשים שצריך להזהר מהם כי אם באנשים שאנו משתתפים איתם בחיים היומיומיים שלנו.
ואז התחילו אנשים לצאת מהארון. מטבע הדברים, בהיותי שייכת לציבור העוסק במלאכה קריאטיבית הרי שבקרב מכרי התופעה הלכה והתגברה. אבל זה עדיין היה בגדר "לא מדברים על זה ומתעלמים מהג'ירפה שנכנסה לנו לחדר.”
בשנת 1989 הגיש יונתן דנילוביץ', דייל בחברת אל על, באמצעות האגודה לזכויות האזרח בישראל , תביעה נגד אל על בבית הדין האזורי לעבודה בגין אפלייתו בזכות לכרטיסי טיסה חינם לבן זוגו, לעומת בני זוג שאינם בני אותו המין. בית הדין פסק לטובת דנילוביץ', וקבע שמדובר בהפליה אסורה. תוך כדי התנהלות התביעה המשפטית תוקן חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, וקבע מפורשות כי אסורה אפליה בגין נטייה מינית.
חברת אל על ערערה על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה והפסידה גם שם. החברה לא השלימה עם תוצאה זו, ועתרה לבג"צ כנגדה. בשנת 1994 דחה בג"ץ את עתירתה של חברת אל על, ואישר את פסקי הדין של בית הדין האזורי לעבודה ושל בית הדין הארצי לעבודה.
סדרת פסקי דין אלה, ובפרט פסיקת בג"ץ, היוותה פריצת דרך בהכרה בזכויותיהם של זוגות הומוסקסואלים בישראל.
מנקודה זו קיבל הנושא תפנית ציבורית ותדמיתית אחרת לחלוטין ונחלץ מעמדת הקוריוז וביטול הקשר לצרכי מיניות בלבד., לא מדובר בבחורים שחושקים בבחורים לסטוץ מזדמן, מדובר בזוגות, מסורים איש לרעהו, שהמדינה מכירה במחויבותם ובזכותם ליהנות מזוגיותם על כל המשתמע מכך כמו זוגות הטרוסקסואלים. אבל, בלי להתחתן.
וכשהתהליך יצא לדרך הוא שטף כמו נחל במדבר לאחר הגשם. שנות השמונים והתשעים הנפיקו זמרים רבים שיצאו מהארון והציגו זאת בלי להתבייש ובגאווה רבה, הביאו עימם את הנשים שהצהירו קבל עם ועדה כי הן אוהבות נשים.
לאחר שאחת ואחת יצאו אמנים ואמניות שאנו אוהבים מהארון, עלו אמנים ואמניות שחדרו להכרתנו מלכתחילה עם הידיעה שהם מעדיפים את בני מינם, גילינו כי יש לנו אנשי צבא, פוליטיקאים, אנשי עסקים, פסיכולוגים, עורכות דין, ארכיטקטים, רופאות, קצינות, וסתם אנשים של יומיום שמעדיפים את בני מינם ואף מקימים עימם משפחה ומביאים לעולם ילדים.
כחלק מהתהליך התחילו בני הקהילה הלהטבי"ית (לסבית, הומו, טראנסג'נדר וביסקסואל) לדרוש לעצמם זכויות כמו כל בני האדם המאפשרות להם לחיות חיים רגילים, ליהנות משיוויון הזדמנויות בעבודה ובחיים.
הממסד הבעייתי ביותר לעניין זה הוא כמובן הממסד הדתי הרואה בכך איסור מהתורה ועבירה שדינה דין מוות (להומוסקסואלים, אך לא ללסביות). השמרנות הממסדית גם היא עומדת לרועץ ומותנית על ידי הממסד הדתי. דברים רבים השתנו לטובה אולם מסתבר שעד היום סובלים בני הקהילה הלהטבי"ית מגילויי אלימות, מהיות הגדרתם המינית קללה השגורה בפי בני נוער ואחרים, על חוסר התייחסות לבעייתיות של בני נוער המתוודעים למיניותם וחוסר התמיכה המערכתי. אחרים נדחים על ידי בני משפחותיהם המתנכרים להם לאחר הגילוי.
בשנים האחרונות החלו לצאת מהארון גם להטבי"ם דתיים והם עומדים על זכותם להיות דתיים ולאהוב את בני מינם למרות שלכאורה מדובר בעבירה דתית.
בערים כמו ירושלים השמרנית ובתל אביב הפתוחה קיימת תמיכה עירונית בקהילה הגאה, בחיפה היה עד לפני שנתיים מרכז פעילויות במבנה ברחוב הלל, והוא נסגר כאשר המבנה נמכר, ולא נמצא מרכז אחר במקומו.. כיום הקהילה הלהטבי"ת בחיפה חסרת מרכז ותמיכה מהעירייה ומדובר בקהילה גדולה ומשמעותית כאן בעיר.
לא מזמן הוקרן הקרנת בכורה הסרט “עלטה" שיוצרו הגיי הינו חיפאי לשעבר, המתגורר בלוס אנג'לס בשם מיכאל מאיר. הסרט עוסק בסיפורם של זוג צעירים הומוסקסואלים, ישראלי ופלשתיני. בקהל נראו המוני זוגות חד מיניים כולל זוגות מעורבים ברוח הרב קיום החיפאי: ערבים ויהודים. לאור זאת עולה השאלה כיצד הקהילה הגאה בחיפה זוכה להתעלמות כה גדולה ואיך היא לא יוצאת למלחמה.
האוירה הפתוחה לנושא בשנים האחרונות יצרה אקלים נוח יותר לצעירים להודות במיניותם וגיל ההודאה הולך ויורד. אולם עדיין צעירים רבים חוששים מתגובת הציבור, המשפחה ואולי אף מעצמם. לפני כעשר שנים הוקם מרכז החינוך חוש"ן (חינוך ושינוי), הפועל להסברת הנושא ולהתמודדות נכונה ועזרה לצעירים כאלו, שינוי הסטראוטיפים כלפי קהילת הלהט"ב, זהות ומגדר, והכשרת אנשי מקצוע לעיסוק בנושאים הקשורים עם הקהילה.
נפגשתי עם אמנון שביט, , מתנדב בחוש"ן, גאוגרף המתגורר יחד עם בן זוגו בשכונת הדר בחיפה.
.
את הסיפור של ההכרה המאוחרת לאחר שמצויים במערכות יחסים עם בני המין השני, או ההדחקה עד גיל מאוחר אני שומעת מאנשים רבים המקיפים אותי. הקהילה הלהטבי"ת כיום היא גדולה ונוכחת במיוחד בשכונת מגורי בהדר, חלקם בעלי משפחות, בזוגיות וחלקם רווקים ורווקות. אני חושבת על תקופת ילדותי ומברכת על כי הגענו לתקופה בה מותר לך להיות אתה.
אולם מסתבר כי לא כך, אמנון מספר על מצוקות רגשיות קשות המלוות בני נוער המתמודדים עם זהותם המינית, על יחס עויין הנמצא עדיין בשיח הציבורי ובני קהילת הלהט"ב חשים בו בסיטואציות לא מעטות.
אמנון הוא אחד ממאות המתנדבים של ארגון חוש"ן, המעבירים פעילויות בבתי ספר, בקורסים פיקודיים בצה"ל ובמשטרה, במוסדות אקדמיים ועוד. במרכז הפעילות שני מתנדבים, בדרך כלל אישה וגבר, מספרים על עצמם, על גילוי הנטייה והזהות שלהם, החוויות והתהליכים שעברו. "מאז היציאה הראשונה מהארון חוויתי שוב ושוב שברגע שיש מפגש אישי הוא גורם להרבה דעות קדומות להתפוגג, וזה מה שאנחנו עושים בחוש"ן: מספרים את סיפורינו האישיים בבתי ספר ומוסדות אחרים, ופותחים בכך פתח לשיחה חופשית עם תלמידים. אם יש בכיתה נער או נערה להט"בים, הפעילות הזו עוזרת להם לחוש שהם לא לבד. ולשאר השומעים זו הזדמנות להתמודד עם דעות קדומות ועם סלידה מהשונים מהם. אנחנו עוסקים בנושא הלהט"בי, אבל הדיונים בכיתות מתפתחים לא פעם להבנה שמדובר בקבלת השונה באשר הוא". מפגשי התלמידים עם חוש"ן מרגשים ולא פעם מחוללים תפנית בחייהם של מי שהיו לכודים בסודם או בסטראוטיפים.
אמנון מספר שערב אחד לפני כשנתיים ניגשה אליו נערה בגרנד קניון ואמרה "היית אצלנו בבית הספר לפני חודשיים, זה היה מדהים ומרגש". העובדה שזכרה אדם שראתה פעם אחת למשך שעה וחצי, מעידה על עוצמת החוויה שהפעילות הותירה בה. "אין לי ספק שפעילות כזו משמעותית לבני הנוער הרבה יותר מהרצאות עיוניות", אומר אמנון.
מצעד הגאווה:הסטוריה, משמעויות והמקרה הישראלי
ראשיתו של המצעד היא תולדה של מהומות סטונוול שפרצו בשנת 1969 בניו יורק. אלו היו סדרה של עימותים ספונטניים אלימים כלפי משטרת ניו יורק, במחאה על תופעות של הומופוביה ואלימות קבועות ומתמשכות מצידה כלפי הומואים וטרנסג'נדרים. המהומות החלו ביום שבת,28 ביוני 1969, בסביבות השעה 1:20 אחר חצות, כשהמשטרה פשטה על בר הומוסקסואלים בשם "סטונוול אין" בגריניץ' וילג' בניו יורק.
אמנון מתכוון לצעוד במצעד הגאווה עם קבוצה של מתנדבי חוש"ן, במטרה להגדיל את ההיכרות הציבורית עם הארגון ולהגיע ליותר מוסדות חינוך בחיפה ובצפון. הפעילות של חוש"ן מומלצת ע"י שפ"י,- השירות הפסיכולוגי הייעוצי של משרד החינוך, אולם לא פעם נתקל הארגון בקשיים להיכנס לבתי ספר, עקב התנגדות של חלק מההנהלה, המורים או ועדי ההורים. בחיפה פעל הארגון עד כה בחמישה תיכונים, ורק בחלקם הוזמנה הפעילות כמה שנים ברציפות. בכמה ערים בארץ (הרצליה, תל אביב) פועלות העיריות לעידוד בתי ספר להזמין את חוש"ן, ואף השתתפו במימון הפעילות. קהילת הלהט"ב בחיפה דורשת מהעיריה לפעול ברוח דומה, כדי לאפשר לכל תלמידי התיכון בעיר לקבל את ההסברה הראויה בנושא להט"ב מכלי ראשון. "ידנו נטויה להמשיך ולעשות את השינוי" אומר אמנון, שבשנתיים האחרונות משמש גם כאחראי על גיוס ומיון מתנדבים חדשים לארגון. "על אף שההתקדמות היא איטית, אני אופטימי. לבן-זוגי ולי יש 12 אחיינים ואחייניות שמבחינתם אנחנו הדודים רמי ואמנון, מצב לגמרי טבעי, וגם לנכדתי הקטנה, הזוג "סבא ורמי" הוא מובן מאליו. אני מקווה שכשיגדלו, המודל הזה ימנע מהם להיגרר אחר עמדות הומופוביות שעדיין רווחות בחברה שלנו. עבור מי שאין להם דודים כאלה, או שיש ומתביישים לדבר עליהם, חוש"ן בא לבתי הספר ועושה את השינוי".
[bs-thumbnail-listing-2 columns="4" title="גאווה בחיפה" tag="107" count="4" pagination-show-label="0" pagination-slides-count="3" slider-animation-speed="750" slider-autoplay="1" slider-speed="3000" bs-show-desktop="1" bs-show-tablet="1" bs-show-phone="1" paginate="slider"]
התפתחויות חדשות:
עיריית חיפה הודיעה 4 ימים כי לא תאשר את המצעד משום שהוא ייצור פקקי תנועה לאורך הציר.
כידוע לכולם, חדשות לבקרים יש מסיבות צובחוץ וארועים החוסמים את ציר מוריה וגורמים לדיירי המקום מיאוס במקום המגורים שלהם.
עבודות התשתית לאורך הצירים הראשיים בהדר נמשכים שנים ויוצרים עומס ובעייתיות שלא לומר הרס העסקים וחיי האנשים במקום.
מצעד הגאוווה במשך 4 שעות מרחוב הנביאים לחסן שוקרי, זה מה הולך לתקוע את התנועה בעיר?
כמה זדון עוד יכול להיות כאן? מי פועל נגד המצעד או מנסה לחולל משבר מדומה כדי ל"הציל" את קהילת הגייז ולגזור קופון פוליטי?
נעמה לזימי, סגן יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה מנהלת פרוייקטים באגודה הארצית מביעה את דעתה על דף הפייסבוק שלה:
"מצעד הגאווה החיפאי אמור להתקיים השבוע ביום שישי ב21/6.
נכון לעכשיו ההכנות מתנהלות בצורה שמשקפת את מצב הקהילה הגאה בחיפה במדויק. ניכור וחוסר הכרה בין הממסד לקהילה.
חברי ופעילי הקהילה הגאה עמלים כבר שבועות על קיומו של המצעד, אלא שהחל מאתמול הם נתקלים במסכת קשיים שאין לתאר אותה אחרת מיד מכוונת.
לקהילה הגאה בחיפה אין בית, ולנוער הגאה אין מקום לפנות אליו. זאת לא טעות זאת מדיניות.
רק שהשנה זאת שנת בחירות, ובשנת בחירות הכל מותר, אז איך זה שהעירייה לא מאשרת את המצעד?
לדעתי, זהו משבר יזום שכל המטרה שלו היא שנבחר ציבור כלשהו "יציל" את המצעד ויגזור על מעשה החסד שלו קופון פוליטי.
בכל מקרה בין אם המצב כך ובין אם לא, המצעד צריך להתקיים, ואם לא, זה חמור מאד.
זאת כבר לא רק ההתעלמות וההזנחה של הצורך בהכרה מהממסד, זאת הכרזת מלחמה על הזכות למחות, לדרוש, לשאוף לשוויון. זאת הליכה אחורה. חיפה העיר השלישית בגודלה בארץ, והיא בהרבה מובנים לא משקפת את גודל העיר באלמנטים נוספים כמו פתיחות, מגוון, שונות, ושוויון הזדמנויות.
לא יודעת מה יקרה עם האישורים למצעד, אבל אני יודעת שיהיה מצעד' והוא יעביר מסר ברור יותר מאי פעם"