הנכד שלי, עוד לא בן שלוש, יושב איתי על הספסל בפארק.
מולנו שני ילדים, שנראים קצת גדולים ממנו, רבים על כדור. האחד חטף אותו והשני התחיל לבכות ולצעוק, תחזיר לי, זה שלי!
החוטף הקטן רץ ממנו עם הכדור ולא החזיר. שאר הילדים שבאזור המשיכו לשחק כאילו כלום.
למה סבתא? למה הוא חטף לו? למה?
אני לא יודעת.
אבל למה סבתא? זה שלו. הוא היה עם הכדור. (שותק לרגע) הוא יחזיר לו?
אני מקווה.
הבטן שלי מתערבבת עם הבטן הקטנה שלו והדאגה המוכרת צפה. הנה שוב הרגישות הזאת שלו. הוא לא קם לשחק. הוא מחכה, לא זז, דרוך כולו.
סבתא הוא יחזיר לו?
יש בטח שהיו אומרים לו בצורה זו או אחרת משהו כמו "זה לא העסק שלך!" אבל אני לא משכנעת אותו לקום ולחזור לשחק.
הוא מרגיש הכל. זה הילד שביקש לא לרסס קוצים "כי הם יכולים לגדול יחד עם הפרחים". זה הילד שחי את זה שכולנו רקמת חיים אחת שלמה. בעולם הזה הוא עתיד להתמודד עם אין ספור מקרים של משחקי כוח, עוולות, אלימות וחוסר תקשורת.
מה יאפשר לו לפתח מערכת חיסון בריאה? "זה לא העסק שלך"?
תכף הוא יחזיר לו, נכון סבתא?
אני מקווה, אני אומרת ומחבקת אותו.
התכף הזה הגיע הפעם. הילד שחטף את הכדור חזר לשני והגיש לו אותו.
הנה הוא החזיר לו! המתוק שאיתי כולו אושר.
אז הוא רק רצה קצת לשחק, נכון סבתא?
נכון נכון מתוק שלי.
ועכשיו הוא לא בוכה, את רואה?
כן, אני ממש שמחה לראות.
בא לי לרגע לשאול, ואתה שמח? לא שאלתי.
הוא ירד מהספסל ורץ לשחק, כולו זורח.
ואני יושבת שם ומרגישה איך הברכה יורדת עלינו ושורה על גן המשחקים.
ואני יודעת שהחוסן האמיתי הוא החיבור, לא הניתוק. ומהו המשיח אם לא הרצון הזה בהשכנת שלום. ומהו המשיח אם לא הרגישות והדאגה לכל הסובבים אותנו.
כי זה כן העסק שלנו.