מי שגדל בחיפה לפני כמה עשורים ודאי נושא עימו בתיבת התהודה של הזיכרון צליל ייחודי, מעין שעון מעורר קולקטיבי של שעות אחר-הצהריים. זה לא היה צפצוף דיגיטלי, אלא קול אנושי, צרוד וסדוק, שרכב על גבי רוח המזרח: "אלטע זעכן"!.
הקריאה הזו ביידיש שמשמעותה בעברית היא "דברים ישנים", הייתה פסקול קבוע בשכונות העיר. בעולם שטרם ידע את תרבות ה"קנה והשלך", אלטע זעכן היה מוסד, מיתוס וסמל של תקופה אחרת. המחזה היה קבוע: סוס עייף אך אצילי (בעיני), שפרסותיו נקשו על האספלט החם בקצב מונוטוני, כמו מטרונום של פעם. מאחוריו נגררה עגלת עץ כבדה, עמוסה לעייפה. העגלה הזו לא הייתה סתם כלי רכב, היא הייתה מוזיאון נודד של זיכרונות נטושים. ניתן היה למצוא שם הכול: מקרר ישן שאיבד את נשימתו, פטיפון שנדם, כסאות עץ שגבם נשבר, ממתינים ליד שתפיח בהם חיים חדשים.
הסוס והעגלה נעו ברחובות הדר הכרמל כמו ספינת רפאים של חפצים. מפליגים באיטיות בין הבניינים והרכב, רב החובל של הזיכרונות, היה אוסף אל סיפונה את מה שהזמן הותיר מאחור.
האלטע זעכן לא היה רק סוחר: הוא היה גם חייט של חפצים פצועים. בעידן שבו חפץ שהתקלקל זכה לתיקון ולא לכרטיס טיסה חד-כיווני לפח האשפה, הקריאה שלו הייתה קריאת הצלה. הוא לקח את "פסולת האתמול" והפך אותה ל"אוצר המחר" של מישהו אחר.
במובן מסויים, העגלה ההיא הייתה מראה של החברה כולה: חברה יותר צנועה, חברה אשר העריכה את הישן, חברה אשר מצאה יופי בקמטים של עץ השולחן ובחלודה של השלד המטאלי. החפצים בעגלה סיפרו סיפורים על בתים שהשתנו, על ילדים שגדלו ועל אופנות שחלפו.
האלטע זעכן לא אסף רק רהיטים, אלא הוא אסף גם את השברים של השיגרה שלנו, ארז אותם בחבלים, והעניק להם הזדמנות שנייה.
היום, הרחובות שלנו רועשים מתמיד, אך הקול ההוא נדם. הסוסים הוחלפו בטנדרים אפורים ולבנים עם רמקולים צורמים, והקצב האיטי, המהפנט, הומר בחיפזון המודרני. אנחנו כבר לא מתקנים: אנחנו מחליפים בלחיצת כפתור. אך לעיתים, ברגע של שקט, כשהרוח עוברת בין הבניינים, נדמה שאפשר עדיין לשמוע את נקישות הפרסות ואת הקריאה ההיא הרחוקה. קריאה שמזכירה לנו שגם בתוך הריצה אל החדש והנוצץ, יש קסם עצום בדברים הישנים, באלטע זעכן של החיים. אולי הקריאה ההיא של האלטע זעכן היא גם תזכורת עמוקה בעבורנו, בני האדם: גם כשהזמן עובר, כשאנחנו מתבגרים והופכים בעצמנו ל"לאלטע זעכן" בעיני העולם המהיר בחוץ, עדיין יש לנו ערך, עדיין יש לנו סיפור, ואין דבר שהוא ישן מדי מכדי שיאהבו אותו מחדש.
הסוס של האלטע זעכן כבר מזמן הלך לדרכו, העגלה התפרקה, והקולות נבלעו ברעש המנועים של המאה ה-21. אבל בלב של אלו שהיו שם, הילדים ששיחקו ברחוב, העגלה הזו עדיין נוסעת. היא נוסעת ומזכירה לנו מאיפה באנו ושאולי, רק אולי, שווה לפעמים לעצור את המרוץ המטורף של ההווה, ולהקשיב ללחישה של העבר.
זה קול מהעבר הנוסטלגי, בדרך כלל הקריאה הייתה, אלטע זאכען , אלטע שיח, כלומר דברים ישנים , נעליים ישנות.
הנוסטלגיה הזו מוכרת לאלה שהם היום בני 65 ומעלה. אגב, כותבים: אלטע זאכען.