תביני, אין לי את האהבה

תקשיבי, הוא הולך למרפאה בעיסוק. גם אנחנו לא מוותרים ועובדים אתו, אבל אין, הכתב לא משתפר. הוא גם שונא לכתוב.

אם הוא שונא לכתוב, למה שישתפר?
אז מה עושים? את יודעת, הכתיבה אצלו זה להעתיק מהלוח בעיקר.
לצייר הוא אוהב?
מאוד.

בואי נתחיל מהאהבה.
המצאתי לו משחק. ציורים קטנים וציורים גדולים על דפי חשבון.
הוא ממציא סימן, מצייר נניח עיגול עם נקודה, ריבוע עם כתר, כוכב עם נצנצים.  
ואני מעתיקה, לפעמים גדול יותר, לפעמים קטן יותר, מה שאני בוחרת.
אח"כ מתחלפים.

הכול בתוך משבצות. מקפידים על הדיוק.
והאותיות? זמנן יגיע, אני לא דואגת, קודם כל לנקות את הפחד והשנאה שדבקו בהן. סור מרע ועשה טוב.
התחלתי לשאול אותו אם לדעתו יש סיבה שהמצאתי עבורו את המשחק הזה.
לא הספקתי לשאול וכבר הוא ענה: כן, כן, זה בגלל הכתב הגרוע שלי. תביני פזית, בכתיבה אין לי את האהבה, אז ככה זה יוצא לי. את בטח מבינה. 

כל כך מבינה, אמרתי.
מה זה שווה בלי אהבה.