איוון איוושין, הוא אצן שטח מרתון ( Trail Runner) המתגורר בשכונת אחוזה. הוא מתחיל את אימוניו בהר הכרמל, בדרך כלל עם אור השחר, במסלול שמוביל עד האנטנה הגדולה שבדרך לעוספיה.
איוון מתמחה בריצות למרחקים ארוכים בתנאי שטח טבעיים כמו הרים, יערות ושבילים, סגנון המצריך סיבולת גבוהה, מיומנויות טכניות ויכולת להתמודד עם תוואי שטח משתנים.
לאורך המסלול שלו הוא חוצה דרכי עפר, שבילי הליכה ואזורי הרים, כשעליות ומורדות מאתגרות, דורשות יותר מאמץ פיזי ומנטלי מאשר מרתון כביש רגיל. לצד הכושר, הוא מצויד בנעלי שטח ייעודיות, תיקי מים מותאמים ואסטרטגיית תזונה לשעות רבות של ריצה.
מרחקי הריצה התחרותיים שלו נעים ממרתוני שטח של כ-42 קילומטר ועד אולטרה מרתונים של 80 קילומטר ומעלה, כשבכל מסלול הוא נהנה מהנופים המרהיבים ומהחיבור לטבע, תוך שמירה על עומס נמוך יחסית על המפרקים.
על קו הגבול שבין כוח להתחדשות: דיוקן של מהגר שאינו נשבר
איוון הוא דמות נדירה המשלבת בין עוצמה פיזית לבין רוחב מחשבה. כאמור, הוא רץ מרתוני שטח בהרי הכרמל, מקפיד על אורח חיים קפדני ובריא ללא גלוטן, סוכר ושמן, במקביל ניחן בעומק פילוסופי יוצא דופן.
סיפור חייו מוסיף נדבך מרתק: איוון נולד במוסקבה (1994) למשפחה משכילה, למרות שהינו בוגר לימודי גיאולוגיה ואיכות הסביבה מ"אוניברסיטת נפט וגז" אשר במוסקבה הרי שלאחר עלייתו ארצה לפני כשמונה שנים, הוא נאלץ להתמודד עם מחסום השפה ולוותר על עיסוקו המקצועי.
במקום להישבר, הפגין תושייה מרשימה והסב את הידע שצבר, בשיפוץ ותחזוקת הדאצ'ה המשפחתית אשר בפרברי מוסקבה, להקמת חברה לניהול ותחזוקת בתים באזור חיפה.
לצד זאת, חייו האישיים נעים בין עולמות: הוא נשוי בשנית ליהודייה, בעוד גרושתו ובתו מתגוררות בפינלנד.
ללא ספק, מדובר בדמות מורכבת ומעוררת השראה, שסיפור חייו משקף הסתגלות, כוח רצון ויכולת לחדש ולהתעצם. דמותו מהווה מראה לחיים האנושיים בעומקם ומאירה את חוויית העולים והמהגרים בישראל, בצורה מעוררת הזדהות.
"גם אני חי פה"
כאן המדור מבקש לפתוח דלתות, לא רק של בתים, אלא של נפשות. זהו מדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות, היישר אל מרחבי מגוריהן, מתוך אמונה כי היכרות אמיתית נרקמת דרך סיפורים, מטעני חיים ונקודות מבט ייחודיות.
כך נפרש בהדרגה הפסיפס האנושי העשיר של עירנו, חיפה, עיר של קולות, זיכרונות וזהויות חיות ונושמות. מדור אודות נשים ואנשים החיים כאן, כפי שמרמז גם שמו של המדור: "גם אני חי פה".
במסגרת המדור נפגשים עם הדמויות הללו בתוך בתיהן, אך לא כחלל פיזי גרידא, כזה הנמדד במטרים רבועים, בשומות נדל"ן או באסתטיקה עיצובית. הבית מתואר כאן כמרחב רווי משמעות: אוצר של זיכרונות, עדות לסיפורי חיים ומרחב טעון ברגש. דרך הבית נכיר את יושביו, לא מבחוץ, אלא מבפנים: דרך עדשה אינטימית, חד פעמית, החושפת את עולמם כפי שהוא נחווה מבפנים.
הפעם ניכנס אל ביתם של איוון ואלונה איוושין, השוכן על הר הכרמל, בבניין "הכוורת" הייחודי, מבנה המגלם בתוכו, כשם דייריו, סיפור של מקום, של זהות ושל מבט אישי על החיים.
בין מוסקבה לדאצ'ה: לידתו של אדם ה"חי על הקצה"
כיום, נשמע כי איוון חי את חייו כמעט כאלגוריה חיה של משמעת ושל חתירה בלתי מתפשרת למצוינות, אדם הבוחר מדי יום לחיות על קצה הלהב מתוך מחויבות מלאה לגוף ולנפש, באימוני שטח תובעניים, בתזונה מדויקת, בעבודה מאומצת ובמסעות חוזרים אל הטבע.
אך הדרך אל הקצה הזה לא נולדה מתוך קיצוניות, אלא צמחה מתוך ילדות שקטה, רבת שכבות של זיכרון. הוא נולד במוסקבה בשנת 1994, בן בכור לשני אחים צעירים, שאחד מהם הרחיק עד מונטנגרו והשני נותר בעיר הולדתם. אביו, מיכאל מהנדס בניין, איש של חומר וצורה, הלך לעולמו לפני כשנה בעקבות אירוע מוחי ואילו אימו אנג'לה, הייתה כלכלנית בבנק וממשיכה לשאת את משקל השנים באיפוק מרוסן.
ילדותו התנהלה בין קירות דירה עירונית במוסקבה לבין טקס כמעט מקודש של יציאה שבועית אל מחוץ לעיר, אל הדאצ'ה המשפחתית שהוריש הסב. הדאצ'ה הינו בית כפרי קטן המשמש ברוסיה למגורים עונתיים ולמפלט מן העיר, מקום שבו מנוחה שזורה בעבודה ידנית, בגינון, בשיפוץ ולעיתים גם בגידול מזון. הבית הישן, שריד לעידן אחר, לא היה רק אתר מנוחה אלא זירה אינטימית של קרבה, שבה אב ובנו בראו יחד עולם קטן של עשייה. האב בנה ושיפץ ללא הרף, ובכל שלב צירף אליו את איוון, כך שעבודות חשמל, אינסטלציה ובנייה הפכו לשפה משותפת, כמעט לטקס.
ובתוך הרגעים הללו, שבהם העבודה הפיזית נטמעה בתוך חוויית הנופש, התעצב בשקט הגרעין הפנימי של האיש שעתיד לבחור בחיים של מאמץ מתמיד, כאילו הגוף עצמו נושא זיכרון עמוק של אותם ימי חורף וקיץ, שבהם בנייה לא הייתה רק מלאכה, אלא דרך לעבוד ולהיות יחד.
הרגע שבו העולם נפתח: לידתו של חלום מחוץ לגבולות
איוון היה תלמיד מצטיין, אך מעבר להישגיו בכיתה, נשא עמו סקרנות שקטה שחיפשה אופק רחב יותר. בגיל 13, נבחר יחד עם חמישה תלמידים מצטיינים נוספים על ידי מורה במוסקבה, שראה בהם לא רק יכולת אלא גם פוטנציאל להתרחבות פנימית.
באישור הוריהם, יצאו הללו למסע בן שישה ימים בשוודיה, מסע שנדמה היה תחילה כפרס לימודי, אך הפך לנקודת מפנה עמוקה. שם, בין נופים זרים ושפה אחרת, נפקחו עיניו של איוון לראשונה אל האפשרות, שיש עולם שלם מעבר לגבולות רוסיה, עולם שבו החיים יכולים להיראות אחרת, לנוע בקצב שונה, להיפתח לכיוונים בלתי צפויים.
החוויה הזו, אמנם הייתה קצרת הימים אך ארוכת הדהוד. היא נצרבה בו כגרעין של תשוקה, כמעט כהבטחה אילמת לעצמו, שביום מן הימים, כשיגדל, ימצא את דרכו אל מחוץ למולדתו רוסיה ויבנה לעצמו חיים מעבר לאופק המוכר.
מן המדע אל המעשה: כשהמציאות כופה מסלול חדש
איוון נושא עמו השכלה נדירה ומדויקת, תואר באיכות הסביבה ממחלקת הגאולוגיה של Gubkin Russian State University of Oil and Gas במוסקבה. זהו מוסד ייחודי בתחומו, שבו התגבשה זהותו האינטלקטואלית סביב אהבת הטבע והשאיפה להבין את חוקיו לעומק, עד כדי מחשבה ממשית על קריירה מדעית.
אך עם עלייתו לישראל, עד מהרה התברר כי הידע לבדו אינו פותח דלתות. ללא קשרים וללא שליטה מלאה בשפה העברית, החלום להשתלב בעבודה מקצועית ברמה שאליה הורגל במוסקבה התרחק והלך, והמציאות הכלכלית דרשה ממנו פנייה חדה.
במקום להיאחז באכזבה, פנה איוון אל זיכרון אחר, מוחשי יותר, אל אותן שנים בדאצ'ה לצד אביו, שבהן למד לבנות, לתקן, להבין חומר בידיים.
כך, מתוך צורך אך גם מתוך נאמנות פנימית, החליף כיוון והסב את דרכו אל מלאכת השיפוץ והבנייה, תחום שבו מצא לא רק פרנסה אלא גם המשכיות שקטה של עברו. כיום הוא עוסק בבניית בתים, בשיפוצם ובניהול ותחזוקה של בתים משותפים, כאילו לקח את יסודות ילדותו והפך אותם, בלית ברירה אך גם מתוך בחירה, למקצוע ולדרך חיים.
דאצ'ה מושלגת, חיפה מוארת: אהבה שנולדה בין שני עולמות
בחורף של פברואר 2016, באחת מן הדאצ'ות שבאזור מוסקבה, בתוך ערב של מוזיקה ואור רך על שלג קפוא, פגש איוון את אלונה.
הוא הגיע כהרגלו לבוש בחליפה מהודרת, כמעט טקסית, ביטוי לאהבתו לאסתטיקה מדויקת ולסדר פנימי שאינו מתפשר. זהו הרגל שכאן, בארץ, נדחק לשוליים בין החום הכבד לבין תרבות לבוש חופשית יותר, רחוקה מן האלגנטיות המוסקבאית שעליה גדל.
אלונה, ילידת 1997, הייתה אז סטודנטית לעיתונאות, צעירה על סף דרכה, כאשר חייה עומדים בפני תפנית לא צפויה: בגיל 84 אביה היהודי, החליט לעלות לישראל ולפתוח פרק חדש במקום שמעולם לא חי בו.
בתוך המציאות הזו, שנעה בין דחף משפחתי לאחריות אישית, בחרה אלונה להצטרף אליו כדי להקל על תהליך העלייה, ואיוון שכבר היה אז בן זוגה, הצטרף אליה.
יחדיו יצאו למסע שאינו רק גיאוגרפי אלא גם רגשי ומעשי, מסע של התמודדות עם בירוקרטיה, שפה ומעבר בין עולמות.
את תקופת שלושת החודשים הראשונים שלהם בארץ עברו בחיפה, עיר שבה כבר התגוררה אחותה הבוגרת של אלונה והפכו למעין תחנת ביניים רכה בתוך שינוי גדול.
כאן, בין הים להר, גילו השניים ארץ יפהפייה ומזמינה, ובעיקר מצאו עצמם נקשרים לחיפה בקשר עדין אך עמוק, כאילו המקום עצמו העניק להם רגע של נשימה בתוך תהליך של התחלה מחדש.
בין ירושלים לחיפה: בחירה של בית בתוך זרות
בשנת 2017 נישאו איוון ואלונה, כשהוא כבר נושא עמו עבר של נישואים קודמים ואבהות לבת, שעברה להתגורר עם אמה בפינלנד, עדות שקטה לפרק חיים שנחתם אך לא נעלם.
אלונה, שנשאה בלבה כמיהה עמוקה לישראל, היא שדחפה את המהלך קדימה. איוון, שבילדותו כבר חלם על חיים מחוץ לרוסיה, נענה לתנועה הזו כמעט בטבעיות, כאילו היה זה המשך ישיר לאותו חלום ישן. יחד השתלבו ב"תוכנית מסע" Masa Israel Journey, שהינה יוזמה רחבת היקף של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית, המביאה אלפי צעירים יהודים מן התפוצות לשהות ממושכת בארץ כאשר יש בה התמחות, לימודים וחוויה אינטנסיבית של זהות והשתייכות, ולעיתים זוהי תחנה בדרך לעלייה של ממש.
את צעדיהם הראשונים עשו בירושלים, עיר רוויית היסטוריה ומשמעות, שבה מצאו יופי ועומק אך גם תחושת ריחוק עדינה, כמעט בלתי נראית, שנבעה מהקושי להשתלב באמת בתוך מרקם החיים המקומי. השפה הרוסית, שהייתה עבורם גשר, הפכה שם למחסום והמרחק מן הקהילה הדוברת אותה הורגש היטב.
לבסוף, מתוך הקשבה לעצמם, בחרו לעבור לחיפה, עיר שבה מצאו איזון אחר, רך יותר. כאן, בין הים להרים, בתוך קהילה פתוחה וסובלנית יותר לשפות זרות ולזהויות נודדות, הרגישו לראשונה תחושת בית. עבורם, חיפה אינה רק מקום מגורים, אלא נקודת מפגש בין עבר להווה, בין זרות להשתייכות, המקום היחיד בארץ שבו הצליחו לדמיין את חייהם נטווים לאורך זמן.
שפות של שייכות: אלונה בין עיצוב, עבודה וחלום פשוט אחד
אלונה, כיום בת 28, נעה בין עולמות בדיוק שקט ומרשים. היא תומכת באיוון מאחורי הקלעים ובו בזמן בונה לעצמה נתיב עצמאי של יצירה ועשייה.
אלונה היא זו שמעצבת את נראות פרסום עבודתו של איוון: מן האתר ועד הבאנרים והפליירים, מתרגמת את עולמו המקצועי לשפה חזותית מדויקת, כמעט אינטואיטיבית. כמעצבת גרפית וכמי ששולטת בחמש שפות, רוסית, עברית, אנגלית, איטלקית וצרפתית, היא נושאת עמה אהבה עמוקה ללשון ובאמצעותה יכולת לחצות גבולות.
אולי מתוך כך, יחד עם חברתה, מורה לעברית, היא שוקדת בימים אלה על פיתוח קורס חדש לעולים חדשים, קורס שהיא מכנה "אנטי-אולפן", המבקש להפוך את הלמידה לפרקטית ונגישה, דרך היכרות עם יישומים יומיומיים: בנקים, קופות חולים, דואר וכל שאר אותם ממשקים קטנים שבהם מתרחשת ההשתלבות האמיתית.
במקביל, חייה מתפצלים בין עבודתה כמנהלנית בחברה לחיפוי קירות לבין מכירה בחנות הפרחים "ליז-פלאוור" שבמרכז הכרמל, שם היא פוגשת אנשים בתוך רגעים קטנים של יופי ושגרה.
אך מתחת לכל הרבדים הללו פועם בה רצון עמוק ופשוט יותר, כמעט קדום, להיות אמא.
עד שיגיע הרגע הזה, היא ממשיכה למלא את ימיה בתנועה, מתעמלת ורוקדת על עמוד, שרה ומנגנת, כאילו כל עיסוק הוא דרך נוספת לגעת בחיים, לבנות לעצמה שפה של שייכות בתוך מציאות חדשה.
בית שנמצא בין קירות מוכרים: הדרך השקטה אל ה"כוורת"
אל דירתם הנוכחית הגיעו איוון ואלונה רק לפני כחצי שנה, אך הדרך אליה נפרשה על פני שנים של תנועה וחיפוש.
תחילה, במסגרת "פרויקט מסע", גרו בירושלים, משם עברו לטירת הכרמל ובהמשך מצאו עצמם בדירת שותפים ברחוב חורב, תחנה נוספת בחיים שבה עדיין לא התייצבו.
לפני כארבע שנים פנה אל איוון אחד מחברי ועד בניין ייחודי, המכונה "כוורת" והציע לו לשמש כאיש תחזוקה, אך אז, כשעבודתו הובילה אותו לפרויקטים בבת גלים ובכרמל, נאלץ לסרב. הזמן חלף, וכמו לעיתים בחיים, ההזדמנות חזרה בדלת אחרת: שלוש שנים לאחר מכן שוב פנה אליו שכן מהבניין, הפעם בהצעה רחבה יותר, ליטול על עצמו את ניהול הבניין כולו.
באותם חודשים שבהם כבר טיפל במקום והכיר את דייריו, כמעט מבלי משים, החל להירקם קשר עמוק יותר. שכנה מן הקומה הראשונה היא שגילתה לו כי אחת הדירות עומדת להתפנות, לאחר שבעליה עברה להתגורר בדיור מוגן.
בבניין הזה, כך הסתבר, מידע על הדירות אינו מתפרסם ברבים, אלא הידיעות על כך עוברות מפה לאוזן, כחלק מן האינטימיות השמורה של המקום. עבור איוון ואלונה, שכבר ביקשו לעזוב את חיי השותפות ולמצוא לעצמם בית באחוזה שבכרמל, הייתה זו תשובה שקטה לחיפושם.
לאחר כחצי שנה שבה כבר טיפל בבניין והפך לדמות מוכרת בו, עברו בני הזוג איוושין להתגורר בו בעצמם, כאילו הקירות שליוו אותו בעבודתו קיבלוהו לבסוף גם כדייר.
ביתו של איוון בתוך ה"כוורת": בין אינטימיות אדריכלית לחיים של שקט מדויק
על שטח של כ 6 דונם, במקום שבו ניצבה בעבר הווילה של אפרים אילין, מחלוצי תעשיית הרכב בישראל, מתנשא כיום בניין המגורים הידוע בכינויו "הכוורת". זהו מבנה שנולד מתוך שאיפה להפוך מגורים לעולם שלם של יחסים, אור וחיים משותפים.
בשנת 1994, כאשר ישראל ורנסקי ביקש לייסד מתחם מגורים לאליטה החיפאית, נחתמה עסקת קומבינציה עם אילין והמשימה האדריכלית הופקדה בידיו של האדריכל רם כרמי, שביקש לחרוג מן המוכר וליצור לא רק בניין אלא מערכת אורבנית ייחודית.
התוצאה היא מבנה בן חמש קומות, הכולל 47 דירות בנות 3 עד 7 חדרים, לצד פנטהאוזים המחברים שתי יחידות יחד ושתי קומות חניה תת קרקעיות. זאת כאשר כל דירה נשזרת אל חצר פנימית אחת שהינה לבו הפועם של הפרויקט.
החצר הזו איננה רק אלמנט תכנוני אלא מרחב חי בפני עצמו: שתי קומות מדורגות, כאשר העליונה שבהן נפתחת אל השמיים, והן מכניסות אור משתנה, זרימת אוויר ותנועה של מבטים, כזו שהשהות בה לעולם אינה קבועה.
כל דירה פונה אל חצר זו וכל כניסה אל הבית עוברת דרכה, מה שהופך אותה לציר יומיומי של מפגש. מקום שבו שכנים חוצים זה את זה, יוצאים להליכה קצרה או עוצרים לרגע של שקט. בתוך המרחב הזה נרקמים פרטים אדריכליים כמעין סיפור בפני עצמו: גרמי מדרגות קלילים, עמודי פלדה דקיקים וכבלי מעטפת היוצרים דימוי כמעט פיסולי של כלוב פתוח, הממסגר את המבט פנימה מבלי לחסום אותו.
בין נביחות לשקט פנימי: סף הבית של משפחת איוושין
בכניסה אל דירתם של משפחת איוושין, שאליה עברו כאמור רק לפני חודשים ספורים, נדמה כי המרחב מתכנס מיד לשלוש דמויות מרכזיות, כמו פתיחה לסיפור שכבר נכתב אך ממשיך להתרחב.
הראשונה היא אלונה, בחיוך רחב ומזמין, כזה שמרכך את רגע הזרות הראשון ולצידה שתי הכלבות, דייזי וגרצ'קה, שממהרות למלא את החלל בנוכחות קולנית וטריטוריאלית.
שמה של הכלבה גרצ'קה, שפירושו ברוסית כוסמת, אותו דגן יומיומי, פשוט ומזין ממטבחי מזרח אירופה, נושא עמו זיכרון תרבותי של בית, של חום ושל הישרדות שקטה. הנביחות הראשונות אינן אלא מחווה של הגנה, תזכורת לכך שכל כניסה היא גם הפרה של סדר קיים.
מן הסף עוברים אל הסלון, חלל המאזן בין מודרניות מאופקת לבין חיים פנימיים עשירים. המבט הראשון נמשך אל מסך טלוויזיה רחב ממדים, אך במהרה מתברר כי הוא כמעט ואינו פועל, כאילו נוכחותו היא רק סימן לעולם חיצוני שממנו בחרו להתרחק.
במרכז החדר, נמצאת הספה שעליה איוון נוהג לשבת, לחשוב ולהתכנס אל תוך עולמו. שם, בין דפי ספרי פסיכולוגיה ופילוסופיה, הוא מוצא את המרחב האמיתי שלו, מרחב של התבוננות שקטה, שבו מחשבה מחליפה רעש.
הספר האהוב עליו, הינו "על הספה" (Lying on the Couch) שהוא רומן פסיכולוגי מרתק מאת ארווין ד. יאלום, שיצא לאור ב-1996. הספר חושף את נבכי חדר הטיפולים דרך סיפורם של מטפלים המסתבכים ביחסיהם עם מטופלים, תוך התמודדות עם שקרים, תשוקות וסוגיות אתיות ומציע מבט כן ומעמיק על עולמם של הפסיכולוגים.
כעת חיה, מלווה אותו ספר נוסף של יאלום המשמש עבורו מעין קול נוסף בתוך הבית. כך, בין נביחות ראשוניות לשקט מתמשך, מתגלה לא רק מקום מגורים, אלא תודעה שלמה הנעה בין זיכרון, הגנה ורצון להבין.
כשהמטבח נעשה הבטחה: סיפורו של שינוי, טעויות, והתעקשות על חיים טובים יותר
עד לפני כשנתיים, כך מספר איוון, המטבח הביתי שלהם היה מקום של פשרות שקטות, של מזון שאינו מזיק אולי, אך גם אינו מיטיב באמת.
משהו השתנה אז, לא מתוך דרמה גדולה אלא מתוך החלטה פנימית, כמעט אישית: לחיות אחרת, לברוא לעצמו ולאלונה חיים שיש בהם איכות בריאותית של ממש.
תחילה פנו החוצה: הזמינו אוכל מוכן ואפילו ניסו לשכור שף פרטי, כאילו ניתן לרכוש שינוי עמוק בכסף או בנוחות. אך האיכות שחיפשו חמקה מהם שוב ושוב. בנקודה מסוימת, שקטה אך מכרעת, הבין איוון כי אם לא ייקח את המלאכה לידיו, איש לא יעשה זאת עבורו.
הדרך לשם לא הייתה קלה, ולא אלגנטית. המטבח הפך למעבדה של ניסויים, מתכונים שנלמדו מה-יוטיוב, היו טעויות חוזרות ונשנות. אלונה זוכרת בחיוך מריר כי במשך שנה שלמה האוכל שהכין היה "ממש לא טעים". . .
אך דווקא בתוך אותה שנה של כישלונות התגבשה משמעת חדשה, כמעט סגפנית. איוון החל לפרק מתכונים לגורמיהם, לקרוא, ללמוד ולהסיר מהם את מה שנראה לו מיותר או מזיק: שמן ומרגרינה הוחלפו בגהי, הקמח נעלם לא מתוך אבחנה רפואית של צליאק אלא מתוך תחושה גופנית עמוקה שהגלוטן אינו מיטיב עמו ובמקומו נכנס קמח שקדים. הסוכר, על כל גווניו, נגרע לחלוטין והוחלף בקפידה בממתיקים איכותיים בלבד.
כעת, מספרת אלונה, משהו השתנה מן היסוד: האוכל אינו רק "בריא", אלא גם טעים ומשובח, כמעט מפתיע באיכותו. מה שהחל כהימנעות הפך ליצירה; מה שנולד מתוך חסר, נעשה שפע אחר, מדויק יותר. בין הסירים והמחבתות, בתוך הריחות החדשים והטעמים שנרכשו בעמל, נרקמה לא רק תזונה אחרת, אלא גם גרסה חדשה של חיים.
איוון והזהב הצלול: תזונה המבוססת על שומן גהי
איוון בחר לעצמו דרך תזונה קיצונית ומדויקת להפליא: כמקור לשומן אשר במזונו הוא ניזון אך ורק מ-גהי (Ghee) אותה חמאה מזוקקת שמוצאה במטבח ההודי, אותה הוא טורח להכין במו ידיו בטקס איטי וסבלני.
הוא ממיס חמאה על אש נמוכה, מקלף מעליה את הקצף ואת מוצקי החלב ומסנן בזהירות את הנוזל הזהוב והצלול, עד שנותר שומן טהור בעל ניחוח אגוזי עמוק.
הגהי, נטולה כמעט לחלוטין לקטוז וקזאין, מעניקה לו, לא רק תחושת קלילות גופנית אלא גם עצמאות מעשית, שכן היא נשמרת לאורך זמן מחוץ למקרר ומתאימה לבישול בטמפרטורות גבוהות מבלי להישרף. בין מסורות עתיקות של רפואת האיורוודה לבין מטבחים רחוקים המכירים אותה בשמות אחרים, הפכה עבור איוון הגהי לא רק לשומן המרכיב את מזונו, אלא לעיקרון מארגן של חיים, צלולים ומזוקקים ממש כמותה.
אמנות מן השוליים: בית שיש בו גם מן הנטוש
מעונם החדש של אלונה ואיוון עדיין מצוי בתהליך התהוות, כאילו הקירות עצמם ממתינים בסבלנות להתמלא בסיפורם.
משימת העיצוב טרם הושלמה, אך כבר עתה ניכרים בה רמזים לבחירות שאינן מקריות אלא כמעט אינטואיטיביות, כאלה המבקשות להעניק חיים חדשים למה שנזנח.
בצד, בפינה אשר ליד שולחן האוכל, מונחות כמה יצירות שנרכשו לא בדרך הרגילה, אלא בעסקת חליפין עם סוחר בשוק הפשפשים, מקום שבו חפצים נושאים עליהם זיכרונות של אחרים וממתינים למבט שיזהה בהם יופי חבוי.
משם הגיעו ציורי יד שנייה, יוצאי דופן בנוכחותם ובראשם, ציור עדין על בד משי התלוי בחדר השינה, יצירה שאלונה נקשרה אליה במיוחד, אולי משום שנמשתה ונאספה מן האשפה, כאילו נחלצה מגורל של שכחה.
שאר הציורים עדיין ממתינים, נשענים זה אל זה ליד פינת האוכל, כמו מבקשים את מקומם העתידי על הקירות. בתוך ההמתנה הזו מתגלה לא רק תהליך של עיצוב, אלא תפיסת עולם: בית שלא נבנה רק מחומרים חדשים, אלא גם מן השברים, מן הנטוש, מן האפשרות להעניק משמעות מחודשת למה שכמעט אבד.
בין אופק הגוף לאופק הים: המרפסת כמרחב חיים
קשה להתעלם מן המרפסת רחבת הידיים, הנפרשת כמעין קו תפר בין שני עולמות, ירוק ההר מחד וכחול הים התיכון מאידך.
לעת ערב, כשהאור מתרכך והשקיעה צובעת את השמים בגוונים עמוקים, מתיישבים שם אלונה ואיוון, מביטים אל האופק כאילו הזמן עצמו מאט את קצבו.
אך המרפסת הזו אינה רק מקום של התבוננות ושל יופי שקט; היא גם לב פועם של תנועה. בפינה אחת הוקמה פינת ספורט, כמעט צנועה במראה אך מרכזית במהותה ובה הם מתאמנים כחלק בלתי נפרד משגרת יומם.
עבור איוון, מותקן באחד הקירות מוט מתח, שעליו הוא שב ומתרומם, עולה ויורד בקצב מדויק, מכין את גופו לריצות הארוכות המלוות אותו מדי יום.
בתוך המרחב הזה, שבו הגוף פוגש את הנוף, מתלכדים מאמץ ומנוחה, נשימה ותנועה, והמרפסת הופכת למקום שבו החיים עצמם מתכנסים, בין שאיפה לאוויר פתוח לבין משמעת פנימית שאינה מרפה.
בין עומס לחירות: החלום לנשום בתוך שגרת העבודה
איוון מביט קדימה מתוך תשוקה שקטה אך עיקשת אל עתיד חופשי יותר, כזה שבו הזמן אינו נמדד רק בשעות עבודה אלא גם בנשימה, במשפחה ובמרחב פנימי.
בינתיים, יומו נפרש על פני 12 עד 14 שעות ארוכות, ולעיתים אף חורג אל סופי השבוע. כל זאת בעודו שקוע עד צוואר במלאכת פיתוחה של חברת 'חזקה' שהקים במו ידיו: Hazaka.House שהינו מיזם העוסק בניהול ואחזקת מבנים, אשר צמח מתוך חזון עיקש ותשוקה שקטה, ההולך ונרקם בעמל יומיומי סבלני לכדי גוף חי, נושם השואף קדימה.
אך הדרך לעצמאות כלכלית ולמערכת שתפעל כמעט מעצמה עודנה ארוכה מן המצופה. המציאות היומיומית תובענית: ניהול בנייני מגורים על כל פרטיהם, מניקיון ותחזוקה שוטפת ועד גננות, תקלות חירום ופיצוצי צנרת, כל אותם רגעים בלתי צפויים שבהם האחריות מתכנסת אל אדם אחד.
בתוך העומס הזה, מבצבץ רצון נוסף, עדין אך ברור, לפנות מקום לחיים עצמם.
איוון מבקש לא רק לייעל את עבודתו אלא גם להקדיש זמן למשפחה, לספורט שמגדיר אותו ואולי יותר מכל, להרחיב את שליחותו, לעזור לאחרים לארגן את חיי היומיום שלהם בתוך הבניינים שבהם הם גרים. בין אחריות כבדה לשאיפה לפשטות, הוא נע על קו דק, מנסה לבנות לא רק עסק יציב אלא גם חיים שיש בהם מקום לנשימה.
בין הר לים, חיפה כבית אפשרי: בין זרות לשייכות
איוון מתאר את חיפה וסביבתה לא רק כמקום מגורים, אלא כמרחב אנושי נדיר שבו נפרשת מנעד רחב של חיים. אנשים מדתות שונות, מעולמות עסקיים, מסורתיים וחילוניים, הנפגשים כולם על ציר אחד פשוט של אנושיות.
במהלך עבודתו, בין קריאות שירות לפגישות אקראיות, הוא מגלה שוב ושוב אחידות שקטה בתוך הריבוי, דו קיום שאינו סיסמה אלא מציאות יומיומית.
אולי משום כך, בסופי השבוע, הוא ואלונה בוחרים להתרחק מעט, לנסוע אל עוספיה ודלית אל-כרמל, מקומות שבהם הזמן נפרם מן הדחיפות העירונית והחיים מקבלים איכות אחרת, כמעט כפרית, המזכירה לו את הדאצ'ה של ילדותו.
שם, באוויר הצלול, בין אנשים חייכנים ופתוחים, מתחדדת תחושת המנוחה, כאילו החופשה אינה יציאה אלא חזרה.
בתוך התנועה הזו, בין עבודה למנוחה, בין זרות לשייכות, מתגבשת לאיטה ההכרה כי חיפה אינה רק תחנה, אלא יעד, מקום שבו ניתן לא רק לחיות, אלא גם להשתרש.
חבל רציתי לקרוא גם על סוג הברזים בדירה, האם הוא מתרחץ עם סבון או אל-סבון, מה דגם התחתונים המועדף עליו בעת הריצות ולאיזה וטרינר הם לוקחים את הכלב. ומדוע לא צילמת אם יש אבק מאחורי המקרר?
לכתובת המייל הפיקטיבית "יעל ר."
"טול קורה מבין עיניך" !
(תלמוד בבלי, במסכת בבא בתרא, דף ט״ו ע״ב)