"אני חושב שבקרבו של כל אדם יש חלל, פער שממתין שימלאו אותו במשהו.
בשבילי המשהו הזה הוא הספרים וכל החוויות שטמונות בתוכם."
(חנות הספרים האחרונה, מדלן מרטין, עמוד 68)
יש לי זיכרונות כל כך יפים מכמה וכמה ביקורים בלונדון, ביניהם שני טיולי בת מצווש, טיול גיל 40 וטיול ראשון בו פגשתי את המשפחה של האיש. ביקרתי שם בקיץ, באביב ובדצמבר הקר. בכל מזג אוויר אהבתי אותה. מי שעוקב כאן מראשית דרכי ככתבת חי פה, כבר קרא פרקים מספרי, בת מספר ארבע, בו חלק מהעלילה מתרחש בלונדון. לא קראתם? מוזמנים לחזור לכתבות קודמות או פשוט להחזיק את הספר ביד. זה חלק גדול מהעניין בספר חנות הספרים האחרונה בלונדון מאת מדלן מרטין.
גרייס וחברתה נסות מהכפר בו גדלו, עקב בעיות משפחתיות וגם כיוון שזה היה חלומן מאז ומתמיד, לעיר הגדולה לונדון. רק בעיה אחת, הזמן הוא אוגוסט 1939 ורוחות מלחמת העולם השנייה מנשבות בכל הכוח. לא הייתי בוחרת בהכרח ספר על מלחמה כי בואו, היה לנו מספיק ממנה. ובכל זאת, למרות הכאב הרב שידעתי שאפגוש בספר, שאקשר לדמויות וחלקן ימותו, הוא העניק לי גם תקווה רבה. ככל שחולפות השנים ולצערי אני למודת מלחמות, אני מתחילה להבין שכוחה של המלחמה היא בשיקום ממנה.
"הניסיון ללכת לתיאטרון היה כישלון. הן שכחו את מסכות הגז שלהן… ולא הותר להן להיכנס… מלבד זאת לגרייס נמאס להסתובב ברחובות המואפלים. לאחר החוויה הנוראה בשבוע הראשון, ואחרי שכמעט נדרסו בשובן מהקולנוע, ובשל כל הדיווחים על מקרי שוד ותקיפות בעיר השרויה בעלטה, הן החליטו לא להסתכן ולא לצאת בשעה מאוחרת… בכל זאת מעל אלף איש נפגעו ממכוניות. כל כך חשוך בלילה, שעובדי המספנות נופלים למים וטובעים." (עמ' 88-89).
לא הייתי מודעת לעניין הזה של האפלה שנכח בלונדון במלחמה. כן שמעתי את הביטוי אבל רק בתֵּאוּרֶיהָ המפורטים של מרטין, הבנתי את המשמעות של חושך מוחלט, שחלונות הבתים והעסקים צבועים בשחור, מרוחים בזפת או בגרסה של גרייס תפורים מבדים שחורים עבים. המטרה הייתה למנוע מהגרמנים לראות לאן הם מטילים את הפצצות. לפי התיאור, ללכת ברחוב הייתה כסומא באפלה ואין דרך לראות צעד אחד קדימה. כל זה השתנה כשגרייס התנדבה להיות מפקחת וסיירה בלילות כמכווינה של האנשים ובהמשך כמגישת סיוע באזורי הפצצות. בעבודתה פיתחה את היכולת לראות בחשכה.
"בעבר אפשר היה לשמוע צחקוקים כאלה בכל מקום, צחקוקים שהתמזגו בנהמת כלי הרכב ובשיחותיהם של העוברים והשבים. לפתע עלה בדעתה כמה נדירים נעשו קולותיהם של ילדים. מובן שלא כל האימהות שלחו את ילדיהן אל אזורי הספר, אבל מאחר שרבות כל כך עשו זאת, נותרו מעט מאוד ילדים בסביבה." (עמ' 104).
דבר נוסף שובר לב בספר היה, שכמו שהמלחמה התחילה, מרבית הילדים נשלחו מהעיר לכפרים הבטוחים יותר. אמהות מסרו את ילדיהן ולא נפגשו עימם חודשים רבים. אחת מהמבקרות בחנות הספרים הייתה אם שנפשה שבורה מהפרידה מביתה הקטנה וגרייס מעניקה לה ולאחרים נחמה, כשהיא מקריאה להם ספרים, בין אם זה במקום המחסה בעת הפגזה ובין אם בחנות הספרים.
"ולמרות מספרם הרב של הקורבנות שראתה, היא גילתה שהיא מושפעת מכל אחד ואחד מהם. כל שם נחרת בליבה, כל זיכרון נצרב במוחה. היא לא הייתה היחידה שהמוות השפיע עליה בצורה כזו. אנשי יחידת החילוץ וההצלה, הגברים שחפרו בתילי החורבות וחיפשו בתוכם גופות – או את מה שנשאר מהן – העבירו ביניהם בקבוק משקה חריף בזמן העבודה, כי לא יכלו לבצע את משימותיהם המחרידות ללא עזרת המשקה האלכוהולי. גם הם לא היו מסוגלים להתרגל למראות שהיו עדים להם. (עמ' 206).
יש הרבה קושי במלחמת חרבות ברזל, אחד מהם עבורי הוא לחשוב על החבר'ה שלנו שעושים עבודת קודש בזיהוי גופות. אני רוצה מכאן להוקיר תודה עמוקה, שיש אנשים כמותם. לא יכולה לדמיין את הקושי ואת האינטנסיביות שחוו בשנים אלה. כל חלל-חטוף שחוזר וכל העבודה בשבועות הראשונים של המלחמה. נושאת תקווה, שנזכה ויזהו בקרוב את רן גואילי, זכרו לברכה ונוכל באמת להניח את הסיכה הצהובה ולהחליפה בעזרה ראשונה לליבנו החבול.
"היא חסמה את כל הרעשים, הניחה את ספרה הפתוח על ברכיה והחלה לקרוא. מבחוץ בקעו רעשי המלחמה שנעשו מוכרים כעת, נפץ התותחים נגד מטוסים שירו במטוסי האויב בזמן שמטוסי חיל האוויר המלכותי, צללו בשמיים וירו במטוסים הגרמניים בניסיון להדוף אותם. ובתוך כל הרעשים האלה – לעיתים תכופות פחות מאשר בלילה – נשמעה מדי פעם גם החבטה המרוחקת של פצצה נוחתת." (עמוד 176).
רעד חולף בגופי כשאני נזכרת בקיץ 2006, בתי עוד לא בת שנה חבוקה בזרועותיי ואני רצה איתה, בפעם המי יודע כמה, לכיוון מחסה. רק עברנו דירה באותו שבוע שלפני הפסקת האש, הזמן בו מפציצים הכי הרבה. ברחוב מרגלית בחיפה, כנען הכלב של השכן נובח מפחד ומרעיד את קירות המקלט הטחוב ואני מאמצת אותה אל ליבי ההולם. ואז נשמעים כמה בּוּמים שמזעזעים את המקלט, אבל מספיק רחוקים מאיתנו. הנחמה שזה לא אנחנו קצרה, כשבתוכי אני רוצה לוודא שגם בכרמל הצרפתי לא נפל טיל. כמה שבועות קודם לכן נפל טיל במגרש החניה של בניין מגורי הוריי. לא ייתכן שייפול פעמיים באותו מקום, נכון? אני מנסה להימנע מההסתברות המדעית שאומרת שזה ודאי באותה מידה, וללכת אחר הלב שרוצה להאמין שזה לא נכון.
חוויית המקלט ממלחמת צוק איתן התחלפה בחוויית הממ"ד במלחמת חרבות ברזל הקשה והארוכה. לפחות בתקופה הזאת יש קליטה במרחבי הביטחון ואפשר לשוחח עם אהובינו הפזורים במקומות השונים. ועם זאת, התחושה של הזמן הזה הכה קצר והכי ארוך, בו "מחכים" להישמע הבום היא נוראית. היכן יחבוט הטיל הפעם? הקריאה בספר, כל כמה שהתיאורים לעיתים קשים מנשוא, החזירה לי את ההבנה שעליי להתעמת עם שעבר עלינו תוך כדי ההפגזות. מידי פעם יש בום על קולי כזה, שלא קשור לטילים איראניים וחבריהם המפוקפקים, ואז הלב שלי מנתר, נשבר ומתאחה מחדש. זה כמו כאב של שבר ישן בעצמות, שקור החורף מזכיר את קיומו.
"ההפצצות נמשכו באופן קבוע, עד שלונדון כבר לא דמתה לעיר המפוארת שהייתה בעבר. אבל גם כשהייתה תשושה ושסועה מהמלחמה, היא המשיכה לספק מחסה לתושביה, לילה אחר לילה, יום אחר יום. המשאיות תמרנו סביב המכתשים שנפערו בכבישים, עקרות הבית עמדו בתור כדי לקנות את המצרכים שבקיצוב והצליחו להפיק מהם את המרב ולהכין מהן ארוחות רבות, ובבקרים טאטאו התושבים את ההריסות מפתחי בתיהם בעת שהכניסו את בקבוקי החלב. החיים נמשכו. מזג האוויר היה מחריד – ערפל כבד, גשם ושלג לסירוגין, ומעט מאוד שמש. אזרחי בריטניה החלו לאהוב את מזג האוויר הזוועתי הזה ואת ההפוגה שהבטיח מההפצצות." (עמ' 260).
הספר הזה הוא כמו שיר אהבה ללונדון, אבל כזה שמתאר מסע של חיים שלמים, בהם לא רק נשיקה ראשונה ושמחות אופפים את הקשר. להיפך, זה כל כך שיר אהבה כי הוא אוהב בקשיים ובבלהות הגדולות ביותר. גרייס, שהגיעה ללונדון ערב המלחמה, מפתחת עמה קשרי הערכה ואהבה שאין להתירם. בעיי החורבות צומח יופיים של הבריות וההיאחזות שלהם בשביבי תקווה, לנוכח האובדן העצום של בניהם שלא שבו מהקרבות, לנוכח הריסות בתיהם ולאורכה הבלתי נתפס של המלחמה ההיא. קשה שלא לעשות הקבלות לחיינו כאן בייחוד בשנים האחרונות. אף אני נאחזתי באורם של אלה שלא בחרו גבורה אבל עשו אותה וממנה ככל שיכלו. והם רבים והן רבות ואף עולם מעוות שברשת לא ישכנע אותי שהטוב שבאדם חלף כאן. אם תצאו מהמסך, תגלו דברים נפלאים ממש מתחת לאף.
לעיתים אני תוהה מדוע אני כל כך אוהבת ללמוד. מה נותן לי המאבק בקריאת עוד מאמר ועוד אחד, בעיסוק בלתי פוסק בבניית היפותזות ופירוקן. זה כל כך מתיש לפעמים. ואז אני לומדת משהו חדש שמאיר את עיניי לנקודת מבט שלא חשבתי עליה ועושה אותי רכה יותר לעבר הדעה שאולי שונה משלי, אבל לאור המאמר אני יכולה להבין אותה. זה כמובן קורה לי עם ספרי קריאה ושם זה מועצם עוד יותר מעצם החוויה של להחזיק ספר מודפס ביד. באמת שאין לתאר את התחושה לעומת קריאה בקינדל, צריך לחוש את המגע ולהריח את הריח כדי להבין. וגרייס, שלמדה לאהוב ולהיקשר אל הספרים בשנים הארוכות של מלחמת העולם השנייה, מסבירה את זה היטב:
"היא הפכה את הדפים אל הפרק הראשון, אוושה חרישית בחנות הריקה. לנייר ולדיו היה ריח מיוחד, ריח בלתי ניתן לתיאור, שרק קורא אמיתי יידע להכיר אותו. היא קירבה את הספר אל פניה, עצמה עיניים ושאפה לנחיריה את הניחוח הנפלא. היה מדהים שרק שנה קודם לכן היא לא הייתה מסוגלת להעריך רגעים קטנים כאלה. אבל בעולם פגוע ואפור כעולמם הנוכחי, היא הייתה מוכנה להתענג על כל קמצוץ של הנאה והיכן שהיה ביכולתה למצוא אותו. והנאה רבה ציפתה לה בקריאה. היא אהבה את ההרפתקאות שיצאה אליהן בדפים הללו, את המנוסה מהתשישות ומההפצצות ומהקיצוב. ומעבר לזה, היא נהנתה מההבנה העמוקה של המין האנושי שפיתחה בזכות ההזדהות עם נפשותיהן של הדמויות. עם הזמן גילתה שנקודות המבט השונות הפכו אותה לאדם סבלני יותר, לאדם המשלים יותר עם הזולת. אם כל אדם היה מבין ומעריך כך את הזולת, אולי דברים כמו המלחמה לא היו קיימים." (עמ' 187).
פרטי הספר: חנות הספרים האחרונה בלונדון מאת: מדלן מרטין, מודן הוצאה לאור, 2022.
מאחלת לנו שנה אזרחית חדשה שתביא עמה הבנה, הזדהות והערכה לאחר,
בתוך הספרים ומחוצה להם – שנה טובה!
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
מזכיר קצת את סגנון הכתיבה של ליימן פרנק באום..שגם אני נחשפתי אליו בחנות ספרים אם כי לא באנגליה אלא בחנות ספרים יד שנייה בארצנו היפה.
שבת שלום לך לילי הנעימה.
בכל חנות טוב להתחבר לקוסם מארץ עוץ:)
תודה רבה ושבת שלום.
וואו לילי. איזה הולם לב. החסרתי פעימה כשראיתי את המנעול. זיהיתי. ישר.
תודה על חשיפה לספר מעניין. אשתדל לשים עליו יד ולקרוא אותו. היטבת להעביר את רוח התקופה שהסיפור עוסק בו.
אגב לונדון מתרוקנת מילדים: סצנת הפתיחה בסרט המכשפה וארון הבגדים מתחילה בדיוק באירועי ההפצצות של חיל האוויר הגרמני והבליצ על לונדון.
והכתיבה שלך נהדרת כרגיל. אין על קטעי הקישור שלך…
סופ"ש נעים
סמכתי עליך שתזהה את המנעול:) הוא יקר לליבי ותודה לך עליו.
לעיתים אני כל כך נמנעת מלקרוא על "המלחמה ההיא" כמו שפוליקר שר, שאני שוכחת כמה חשוב וגם כמה מלמד לשהות מעט בנבכי ההיסטוריה. לא צפיתי במכשפה וארון הבגדים, אחפש את הסרט.
שבת ברוכה שתהיה.