רוזאן שחאדה החיפאית – בדואית שברחה מאלימות וקשרים רעילים במשפחה

ביתה של רוזאן שחאדה נמצא באחת מהשכונות הרבות אשר על גב הר הכרמל. לכשנפתחת דלת הכניסה למעונה כל אשר נראה זהו חיוך גדול הבוהק עם שיניים לבנות ומושלמות ועיניי איילה נוצצות.

רוזאן (ילידת 1990) נראית כנערה צעירה, רזונת, כ 1.55 מ' גובהה – אולם במבט נוסף נבחין באישה מטופחת, אופנתית ומלאת הוד.

רוזאן נולדה בכפר קאסם, למשפחה בדואית אשר הגיעה למקום מאזור באר שבע ושמה הפרטי היה Rukiya, רוקיה בנת מוחמד (ע"ש בתו של נביא האסלאם מוחמד מאשתו ח'דיג'ה) – זאת בעת שרב הנסתר על הנגלה בתולדות משפחתה.

גדלה במוסדות, במקלטים ובפנימיות

רוקיה/רוזאן הייתה ילדה בדואית-מוסלמית,  בת 13 בלבד, שעזרה אומץ רב, כאשר הלכה למעשה ברחה מהאלימות הקשה ששרתה במשפחתה. היא גדלה במוסדות, במקלטים ובפנימיות אשר בהם מצאה את דמויותיהם של הורים המגדלים ומעצימים אותה.

בהמשך חייה הייתה אם צעירה שברחה, יחד עם שתי בנותיה הקטנטנות, מבעלה המכה – ישירות אל מקלט לנשים מוכות, עד לעצם היותה חונכת המשמשת כיועצת, מדריכה ומסייעת לנשים מכל המגזרים להשתחרר ממעגל האלימות.

במעונם: האלימות כלפי הנשים – חלק בלתי נפרד משגרת החיים

מוצאם של בני משפחתה – הוריה, הורי הוריה ושבט הדודים והדודות – מאזור באר שבע. הללו עברו להתגורר בכפר קאסם ולהם רכוש רב, אדמות, בתים ונכסים נוספים.

היא גדלה בבית בדואי-מוסלמי ולה שתי אחיות תאומות הבוגרות ממנה בכשנה ושני אחים הצעירים ממנה.

רוקיה (אשר רק בגיל 18 שינתה רישמית את שמה ל'רוזאן') מספרת שבמעונם האלימות כלפי הנשים הייתה חלק בלתי נפרד משגרת החיים.

יתרה על כך, הבנים יכלו לקבל כל אשר חפצו בו ואף יכלו לעשות כל דבר העולה ברוחם. לעומתם הרי שבנות המשפחה – תכלית תפקידן היה לומר מענה 'אמן' לכל דבר ודבר הנאמר על ידי גברי הבית וכן לשרתם בכל עת וזמן.

המבנה החברתי של האוכלוסייה הבדואית

באופן כללי (למעט מקרים בודדים), ניתן לומר שהמבנה החברתי של האוכלוסייה הבדואית מתאפיין במשטר פטריארכלי שעליו יש הסכמה כללית. במשטר זה יש מעמד מכובד לגבר, כאשר הוא זה השולט על האישה, וכן הגבר המבוגר שולט על זה הצעיר ממנו.

השתלטנות הגברית מתבטאת בשליטת האב האח והבעל על האישה הבדואית בכל הקשור בהטלת עונש, גבולות החופש והבעת הדעה, כאשר הדברים הללו תוחמים ומגדירים את התנהגותה.

עד לנישואיה האישה הבדואית נתונה למרותו של אביה והיא תחת חסותו ופיקוחו, ואילו לאחר נישואיה היא תחת חסותו ופיקוחו של בעלה.

כלומר, האישה הבדואית מעת לידתה היא מעין רכושו וקניינו של הגבר. כמו כן יחסי השלטון והכניעה הנהוגים בחברה הבדואית משתרעים על פני חלוקת התפקידים היומיומית: לגבר מותר לעסוק בעבודות המתאימות לגבר, וכל השאר מוטל על האישה.

בכפר ראתה גם אורח חיים שונה

בית המשפחה אשר בכפר קאסם היה בית גדול מידות ששכן קרוב לבית הקברות האזורי. בהיותה ילדה כבת 8-9 בעת ליל נהג אביה לשולחה לטפל ולשרת את אימו. זאת למרות שהייתה אמורה ללכת לבדה מרחק של כמה קילומטרים ואף לחלוף על פני בית הקברות המקומי.

כמובן שאימה לא יכלה להתנגד לצו זה, במיוחד לאור העובדה המצערת שמשפחות האב והאם היו ביריבות עוצמתית ומתמדת.

בבתי השכנות המוסלמיות שבכפר היא ראתה אורח חיים שונה. במיוחד זכורה לה שכנה אחת אשר לקחה אותה תחת חסותה ואפשרה לה לשמור על ילדיה (מעין בייבי-סיטר) תמורת מעות מעטות. אך אליה וקוץ בה: לכשהלכה לשהות אצל אותה שכנה מהודרת בעלת הג'יפ המפואר והבית היפיפייה- היה אחיה הצעיר ממנה  מלשין על כך לאביה, ואזי הלז הצליף בה את מכותיו.

מציאות מול חלומות

רוקיה למדה בבית הספר אשר בכפר קאסם. תלאות החיים בביתה לא הותירו לה כל אפשרות להיות פנויה ללימודים. היא מספרת על ילדות בצל פחד ואימה מתמדת, על לילות ללא שינה ועל מצב ריגשי ונפשי עגום ביותר. היא ממשיכה ומספרת שמעולם לא ניראה חיוך על פני האם, אשר מסתמן שכנראה הייתה שרויה בדיכאון קשה.

האלימות של האב דווחה בזמנו למשטרה, ופעם אחת אף ישב מספר ימים במעצר. מעבר לזה, היא טוענת, שאיש במשפחה המורחבת או בקהילה לא ניסה לעזור להן.

כל זאת קרה כאשר בבתי חברותיה מבית הספר המציאות הייתה שונה לחלוטין. הן סיפרו לה על עולם שונה ואחר שבו היא חלמה להיות. היא שאפה לצאת מכלא ביתה, אך לא ידעה כיצד לעשות זאת, שכן אסור היה ללכת לבקר ולשחק בבתי חברותיה לכיתה או לדבר עם השכנות.

הכסף מעבודתה בחממות – הוטמן בחצר

הילדה רוקיה הייתה רק בת עשר בעת שהחלה לתכנן את נתיב בריחתה מהבית האלים שבו גדלה. היא הבינה שבכדי להיחלץ ממצבה עליה לעשות זאת בכוחותיה שלה בלבד. עוד הבינה שלשם המילוט היא תזדקק לכסף.

אלימות כלכלית קשה הופעלה על אם המשפחה ולכן בקושי היה ממון שאיתו תוכל לממש את זממה. היא החלה לשאול לבדוק ולהתעניין – ומצאה עבודה בחממות פרחים, שדות קטיפת תות ושדות ירקות (ע"פ עונות השנה).

רוקיה הציעה לאימה לשכנע את אבי המשפחה שבימי שישי בשבוע יאפשר להן לצאת לעבוד יחדיו. עיניין הכסף קסם לו והוא התיר להן לצאת לעבוד בשדות הירק. את הכסף שהרוויחה מעבודתה בחממות, היא החביאה וטמנה בחצר הבית. במשך שנתיים חסכה בסתר את ממונה, בידיעה ברורה שתזדקק למטמון זה, ברגע בו תחליט להוציא לפועל את תוכניתה.

יש פה עולם אחר ושונה

בעת הקטיף נחשפה הילדה/נערה לעולם זר ומוזר מזה שהכירה. היא צפתה בצורות לבוש שונות, ראתה נשים המדברות עם גברים והבינה שישנן נשים היכולות להגיע למעמד שונה ואחר ממה שיועד לה במשפחתה.

יתר על כן, באחד הימים הוזמנה למסיבת יום הולדת של בת כיתתה. הוריה של ילדה זו היו זוג רופאים מוסלמים אשר גרו בוילה מפוארת בכפר קאסם, ואף שלחו ילדתם לביקורי לימוד ונופש בלונדון הרחוקה…

כבר כילדה הבינה רוקיה ש"יש פה עולם שאני לא מכירה, אבל גם אני רוצה אותו, ואף כמהה להיות חלק ממנו… ואפילו אני יכולה להיות בו!"

ללא חת קנתה מכשיר ייחודי – והחביאה אותו

בילדותה סבלה מפריצת דיסק בגבה, כך שבפעמים בהן האלימות בבית גרמה לה לכאבי תופת זעזוע ופציעות שדרשו בדיקה רפואית – הייתה נוסעת עם אמה לרופאה בקופת החולים בכפר סבא. שם הייתה מתבוננת בעולם שמחכה לה… היא ראתה דוכני מזון לצד דוכני בגדים, כמו גם חנויות נוספות ואחרות.

בעקבות סיפורי התלמידים בבית הספר היא הבינה את תחילת תולדות האינטרנט והטלפונים הניידים. באחת מביקוריהן בקופ"ח בכפר סבא, ליד דוכן הבגדים ראתה דוכן לממכר טלפונים ניידים. בסתר, אך ללא חת טמנה את ידה בכיס בו שמה חלק ממונה, וקנתה מכשיר ייחודי זה: טלפון נייד עם כרטיס סים נטען (מסוג טוק מן). 
בשובן אל ביתן אשר בכפר קאסם, מיהרה להחביא את הקופסא הסגורה במקום בטוח.

"עלייך לסתום את פיך, לשתוק, ואז הוא לא יהרוג אותך"

באחד הימים נכנס האב לבית המשפחה והחל להרביץ לאם. הייתה זו אחת הפעמים הבוטות והקשות במיוחד, שכן האם הייתה מלאה בפצעים נוטפי דם, ולא מעט מכות יבשות שהשאירו בה סימנים כחולים. לנוכח האלימות הקשה קפאו הילדים. כשהאב קם ויצא – אזי יצאה גם האם והלכה אל בית הוריה.

מדממת, כשלגופה בגדים קרועים, הלכו אחריה בבכי. אנשי הכפר ראו את הנעשה, אולם אף אחד מהם לא מצא לנכון להתערב.

הסבתא טיפלה בביתה הפצועה, עטפה אותה והסבירה לה שהיא לא יכולה להישאר במעונם. לאחר כמחצית השעה הגיעו אל בית הסב והסבתא הדודים, אחיה הגדולים של האם, נכנסו והודיעו לה שאין לה מה לחפש שם ויתר על כן עליה לחזור מיד אל בית בעלה. הוסיפו  הזהירו ואמרו: "עלייך לסתום את פיך, לשתוק, ואז הוא לא יכה או יהרוג אותך".

כפר קאסם – כפר סבא – תל אביב

אירוע מדמם זה קרה בעת שרוקיה הייתה כבת 13, ילדה/נערה המגובשת בהחלטתה לברוח מן התופת. בכוונת מכוון, דווקא באחד מימי שישי בשבוע, הגיע יום הבריחה: הכסף הוצא ממחבואו ואף נאמרו כמה מילות פרידה מול האם.

הודות לאותן נסיעות אל הרופאה אשר בכפר סבא – היא ידעה לומר לנהג המונית את כתובת קופ"ח, ומשם הדרך לתל אביב כבר הייתה פחות מלחיצה.

באותה העת העברית שבפיה הייתה רעועה, אבל איכשהו אפשרה לה לשכור חדר במחיר נמוך. במשך שלושה ימים לא זזה ממסתור זה, אלא אך ורק לקניית מנות שווארמה שתייה ומעט בגדים מערביים. לאחר פסק זמן זה הטלפון המוסתר, אשר הוכן מבעוד מועד, הוצא מקופסתו והיא חייגה למשטרה.

בשיחה עם המשטרה התברר שאנשי הכפר מחפשים אותה. מכיוון שהיו סכסוכי עבר והווה בין המשפחות כולם הניחו שנחטפה. לכן הנחת העבודה של המשטרה שהנה זוהי ההזדמנות להחזירה אל ביתה אשר בכפר קאסם.

הדרך צפונה אל השוטר/מלאך בקריות חיפה

רוקיה הבינה והחליטה שיש להתרחק מהמקום. בפעם הראשונה בחייה עלתה על רכבת לכיוון צפון, כאשר המטרה הינה חיפה.

היא זכרה שאחיותיה של אימה גרות בדרום, ולדידה ברור הוא הדבר שאין להגיע לאזור זה – מה גם שבפעם האחת והיחידה כאשר השתתפה בטיול בית ספרי, הגיעו לחיפה. בטיול אל עיר הכרמל היא נחשפה לעובדה שישנן בעולם דתות נוספות, ואף הבינה שאזור חיפה הינו אזור מקבל ומכיל לאנשי כל הדתות כולן.

הרכבת אשר נסעה במהירות צפונה שטה טסה ועצרה באזור הקריות… שם היא שוב התקשרה למשטרה.

בלהט רב סיפרה לשוטר שאין בנמצא מישהו היכול לעזור לה, אך בקולה היה המסר שבתוך המצוקה הייתה גם תקווה שישנם אנשים טובים בעולם. גם כיום היא נזכרת ומספרת שהשוטר אכן זיהה בקולה את הבלבול והמשבר, ובצעד משנה חיים נתן לה את מספר הטלפון הפרטי שלו ואף הסביר שישנם גופים אשר יכולים לעזור ולסייע גם במצבים נואשים שכאלה.

למותר לציין שרוקיה  מעולם לא שמעה על 'משרד הרווחה', ולא ידעה שקיים דבר הנקרא עזרה מהמדינה. בעיקבות שיחת טלפון משנת חיים זו, נפתח בפניה עולם חדש ומדהים. הבקשה היחידה מאותו משוטר/מלאך הייתה שיבוא לאספה ולקחתה ללא מדים וללא ליווי משטרתי.

משם, בעזרת מחלקת הרווחה המקומית, הדרך אל מקלט המחסה הייתה קצרה. היה מובן וברור שהמצב הינו ברמת מסוכנות גבוהה, ולכן הועברה לפנימייה סגורה, עם נוער אשר גם מצבו קשה ואף מאתגר.

מסגרת טיפולית וחינוכית לנערות במצבי מצוקה

היא שובצה במעון שהיה מסגרת טיפולית וחינוכית לנערות ערביות המצויות במצבי מצוקה, סיכון וסכנת חיים. המעון מיועד לנערות אלו ומעניק להן מסגרת עם גבולות ברורים, בכדי לעצור את התדרדרותן מבחינה נפשית, התנהגותית וחברתית, כל זאת יחד עם מרחב מגן ומוגן המאפשר להן התארגנות מחדש. המעון ממוקם בכפר ג'וליס ומופעל על ידי מפעיל ממשלתי.

בתוך כותלי המעון פועל בית ספר המנוהל על פי תוכנית מגובשת מובנת וייעודית לקהל החוסות בו. התוכנית מבוססת על השקפת עולם הרואה בהשכלה תנאי יסודי לניוד חברתי ואמצעי לשילוב נורמטיבי של נוער במצוקה הישר אל החברה הנורמטיבית.

במסגרת בית הספר נהנות הנערות מלימודים עיוניים המקבילים לשלבי ההשכלה בחינוך הפורמלי, וכוללים השלמה עד ל-12 שנות לימוד ובגרויות. כמו כן, במסגרת הלימודים ניתנת הכשרה מקצועית בהתאם לרמת הנערות הנמצאות במסגרת טיפולית זו.

כפר יאסיף – חיפה

אחרי כשנתיים ימים במסגרת הטיפולית – ובסיוע מחלקת הרווחה התחדש הקשר עם בני המשפחה. תחת חסותו של 'דוד מאמץ', האם וילדיה עברו לגור בכפר יאסיף, כאשר האב היה מגיע לביקור כפעם בשבוע. למרות שאם המשפחה עדיין "חייתה בעולם משלה", הרי ששני האחים הצעירים גדלו והפכו להיות "מאיימים כמפלצות". האח הקטן הפך לנער גדול חזק ושרירי. אי לכך בעת הזו הבעיה כבר לא הייתה האב, אלא "חייליו" אשר התחילו לשלוט בה, לצוות עליה ואף להגביל את צעדיה.

גם בפעם זו רוקיה לא התכוונה לוותר על מהות החופש שלה, על היעדר אילוצים, הכרחה או כפייה, ואפשרויות פעולה לא מוגבלות. שוב החליטה לצאת מבית המשפחה אך הפעם בדרך יותר מתוכננת ויותר מתוחכמת.

מבעוד מועד היא נערכה לביצוע פעולתה המוגדרת מראש. היה ידוע לה שבאחד הבקרים אימה מתכננת נסיעה לכבוד חתונה משפחתית שנערכה באזור המשולש. בסמוך ליציאת האם מן הבית, בעורמה רבה לקחה רוקיה את הטלפון הנייד של אחיה, יצאה מן הבית ואף נעול נעלה את דלת הכניסה על יושביו.

שוב ברחה לחיפה, שוב פנתה לשוטר שעזר לה בפעם הקודמת, וחזרה למסגרת טיפולית. בפעם זו היה זה "ההוסטל ברחוב חיים" שבחיפה (לימים, הוסטל זה כבר נסגר), שם המשיכו ולימדוה כיצד לנהל את המשך חייה.

מעצבת חלונות ראווה – כ'שושנה' בדירה חיפאית

בגיל 18 היא צעדה לקראת חיי החופש. ראשית דבר ובאופן רשמי החליפה את שמה. רוקיה בחרה את שמה החדש על פי כינוי החיבה אשר אותו המציאו לה חבריה  "רוז – כשושנה בין החוחים" והפכה אותו לשמה הרשמי החדש: 'רוזאן'.

היא מצאה עבודה ועברה להתגורר בדירה משלה, "דירת החלומות ברחוב רש"י בחיפה" ומשם החלה ויצאה לעבודתה. תחילה כמנקה ושוטפת כלים ב'קפה ארומה' אשר בגראנד קניון ואח"כ התקדמה מתפקיד זבנית בחנות בגדים עד להיותה מעצבת חלונות ראווה ברשת  H&M: תפקיד הנקרא  V.M אשר כלל כישורי שיווק חזותי ומסחרי של הקולקציה בחנות, עיצוב ומיצוב חללי החנות ועיצוב חלונות ראווה.

רוזאן שחאדה והסטירה הפיזית הראשונה

בגיל 17 בהיותה בכפר יאסיף, הכירה בחור ערבי-נוצרי מחיפה אשר לו סיפרה את סיפור חייה. במהלך הזמן הקשר הפך להיות מהותי יותר ובהיותה כבת 24 עברו השניים להתגורר יחדיו. לאחר כמה שנים, היא התנצרה כדי להתחתן עימו – ובגיל 27 נישאו השניים.

עם הולדת הבת הבכורה גם נישואים אלו הפכו למלכודת של אלימות ופחד. הדבר החל באלימות כלכלית ונפשית. לאחר שרוזאן וויתרה על עבודתה והצטרפה לעסק של בעלה (שמלות כלה ושמלות ערב בדאליית אל כרמל) אף הוא החל לשלוט בה. לפתע פתאום הייתה צריכה לבקש אישור לכל הוצאה ולכל שקל. לכשנולדה הבת השנייה והייתה בת שלושה חודשים בלבד… אף הגיעה הסטירה הפיזית הראשונה.

ויכוח שבמהלכו בעלה רגז ו…חנק אותה

בחושיה רוזאן שחאדה, אשר כבר עברה מספיק בחייה, הבינה את המשך הבאות. לכן, מיד לאחר קבלת הסטירה בפניה התקשרה למשטרה. במיידית, הללו הגיעו באו ועצרו אותו. בעלה קיבל צו הרחקה, ועשרה חודשי שיהיה מחוץ לביתם המשותף.

בני משפחתו ניסו להתערב ולפשר, והוא אף הבטיח שיעבור טיפול משקם. לאחר כ 11 חודשים שב אל ביתם. אך גם לכששב, חיטט בארנקה ובחייה וכל הזמן רצה לדעת היכן היא נמצאת.

שוב הבינה שתצטרך לסמוך על עצמה בלבד. רוזאן מצאה עבודה אחרת והחלה לחסוך כסף. באחד הימים החל ויכוח שבמהלכו היא לא ויתרה על עמדתה. בשלב הזה הוא כעס, רגז וקצף מאד…
ואזי – חנק אותה.

רוזאן לא התנגדה. היא השכילה להבין את חומרת המצב, עד כדי כך שעליה ממש לא לזוז, שמא אכן הוא אמנם עלול להרוג אותה. לכשנסיתה לברוח גילתה שדלת הכניסה נעולה. הוא תפסה בשערה, עמד ונאם על כך שאין לערב את המשטרה. בעודו נושא דבריו, לפתע ולמזלה הטוב, קיבל קריאת טלפון חשובה והיה חייב לצאת מן הבית וללכת. מיד לכשעזב את המקום, נעלה את הדלת וזימנה ניידת משטרה.

באר שבע – מקלט לנשים מוכות

רוזאן לקחה את שתי בנותיה הקטנטנות – האחת כבת שלוש והשנייה כבת פחות משנה – נשאה עימה רק תיק חלב לתינוקת ואת מחשבה האישי – ונמלטה למקלט לנשים מוכות. בחושיה היא הבינה שנכון לאותה העת הייתה זו אפשרות הבחירה הטובה ביותר לה ולבנותיה.

הן התאכסנו במקלט לנשים מוכות בבאר שבע, ושוב סווגו ברמת מסוכנות גבוהה. בדרך עקלקלה הצליח בן זוגה להגיע עד לגן המשחקים אשר במקום הימצאן. הדבר לא הרתיע את רוזאן אשר השיגה כנגדו צו הרחקה נוסף.

בבאר שבע שהו השלוש במשך כשמונה חודשים עד אשר החליטה רוזאן לעזוב את המקלט ולצאת בחזרה אל החיים.

יועצת ומדריכה המסייעת לנשים להשתחרר ממעגל האלימות

בעודה שוהה במקלט אשר בבאר שבע גילתה רוזאן את ייעודה: להיות חונכת המשמשת כיועצת מדריכה ומסייעת לנשים מכל המגזרים להשתחרר ממעגל האלימות.

במקלט היא הבחינה בנשים אשר חוזרות למקלט בפעם השנייה והשלישית – אזי הבינה שעליה לעזור לעצמה ולהן להוכיח שאפשר גם אחרת. רוזאן מדגישה שבאופן פרדוקסאלי, את העסק שלה להצלת נשים מוכות היא הקימה בעודה היא בעצמה חוסה במקלט נשים זה.

כיום ביתה של רוזאן שחאדה נמצא באחת מהשכונות הרבות אשר על גב הר הכרמל, בו היא גרה יחד עם שתי בנותיה, מלמדת, תומכת, מרצה ומלווה נשים בדרך אל עצמאותן האישית.

היא מלמדת אותן כיצד להתחזק מבחינה נפשית ואיך להגן על עצמן, ובעיקר – כיצד לנצל זכויותיהן ואת מרב המשאבים העומדים לרשותן מצד הרשויות השונות, ובעזרת כל אלו להגיע להיות עצמאיות בכלל ומבחינה כלכלית בפרט.

תופרת ורוקמת את חלומותיה

בביתה, הפינה האהובה על רוזאן הינה פינת המחשב. שם היא תופרת ורוקמת את חלומותיה. היא יכולה לעשות זאת בשקט ובשלווה מכיוון שמאז שיצאה מהמקלט לנשים מוכות, היא זוכה להגנה במסגרת "סיירת מיכל".

הנ"ל הינו פרויקט המעניק ללא כל עלות "חליפת ברזל" לכל אישה מאוימת באשר הינה. שירותי פרויקט זה כוללים חבילה של שירותי אבטחה, שיעורי הגנה עצמית ומכתב התראה מאת משרד עו"ד נגד כל גורם מאיים. כמו כן, בביתה מותקן לחצן מצוקה ומצלמת אבטחה.

כעת חיה רוזאן מקלידה את הגיגיה, רגשותיה ומחשבותיה במחשבה, אשר נמצא בפינת העבודה, ומתכוננת לקראת הרצאתה הבאה אשר מיועדת לקהל נשים בלבד.

הרצאתה תעסוק בנושאי זכויות האישה, וכיצד ראוי להתמודד עם כל קושי העלול להגיע. כמו כן רוזאן תסביר איך להפסיק לסבול ולכאוב, ומהן האפשרויות של האישה להגן על עצמה.

אנג'לינה ואווה

את בנותיה, אותן היא מרבה לצלם ולתעד, היא מגדלת בדרך אחרת לחלוטין מהדרך שבה היא גדלה. אנג'לינה (בהשראת אנג'לינה ג'ולי שחקנית, קולנוענית והומניטרית אמריקאית) ואווה (שם המתייחס לאישה הראשונה בעולם ולו אנרגיה נשית עוצמתית) – לומדות במסגרות יהודיות, הן דוברות עברית וערבית, ובעיקר – לומדות להיות עצמאיות.

חשוב לרוזאן שבנותיה תגדלנה במקום המכיר ומוקיר את זכויותיהן של נשים. היא מלמדת אותן מהו המושג 'ערך עצמי', משחקת איתן ב'משחקי האפשרויות' אשר מעניק הכסף ודנה איתן בסוגיות של עצמאות אישית ועצמאות כלכלית – כדי שהן תהיינה תלויות אך ורק בעצמן ובמיוחד שלא תהיינה תלויות בגבר.

ארון הבגדים

עד עת בריחתה מביתה אשר בכפר קאסם בגיל  13 – לבשה רוקיה/רוזאן לבוש ערבי מסורתי הנקרא עבאיה (בערבית: أباءة, عَبَاءَة או عَبَايَة). זוהי שמלה ארוכה הכוללת גם כיסוי ראש ונחשבת ללבוש המסורתי של הנשים בחברה הערבית והאסלאמית.

עם יציאתה מבית הוריה וחייה במוסדות ובפנימיות הרי שסיגלה לעצמה לבוש מערבי מודרני. מה גם שבמהלך כמה שנים כאמור תפקדה כמעצבת חלונות ראווה ברשת  H&M: תפקיד הנקרא  V.M וכלל כישורי שיווק חזותי ומסחרי של הקולקציה שבחנות.

אי לכך, כיום ארון הבגדים של רוזאן הינו ארון המכיל בחובו פרטי לבוש אופנתיים. כל בגד ובגד מקבל את מלוא תשומת הלב כאשר הינו מוצג או מקופל בצורה מושלמת, כיאה לאשת  V.M ברשת אופנה עכשווית.

השמלה הכחולה

רוזאן מאד מחוברת לכל פרטי הביגוד שאותם היא לובשת. אולם הפריט היקר ביותר לליבה, ושעליו היא שומרת מכל משמר הינה שמלת קיץ קצרת שרוול בגוון כחול ג'ינס.

את השמלה הייחודית הזו קיבלה מאחת ממדריכות הפנימייה בה חסתה. באותה העת מבחר בגדיה היה מצומצם ביותר, ובצר לה פנתה אל סגל המדריכות בבקשה לקנות או לקבל פרטי ביגוד מערביים.

כיום, את השמלה הכחולה הזו היא לובשת אך ורק בעת אירועים מיוחדים, במגמה "שלא לבזבז את הבגד האהוב".

'ישיבה בדואית' – על כיסא, על שטיח ובשעת משחק

גם על כיסא רגיל – צורת ישיבתה של רוזאן מאפיינת את צורת תרבות הישיבה הבדואית. כמו כן היא מרבה לשבת שלא על כיסאות הבית, אלא דווקא על השטיח רחב המידות המעטר את חלל המגורים.

באותה המידה היא עושה זאת כאשר היא משחקת עם בנותיה, תוך כדי שהיא "מרביצה בהן תורה"… תורת העצמאות!

למותר לציין ש'ישיבה "בדואית' או מה שנקרא בפי ההמון 'ישיבת כובסת' זוהי אחת מתנוחות היציבה העתיקות בעולם, אשר התקלקלה בשל החיים המודרניים והישיבה על כיסא.

כידוע, היום התנוחה הבסיסית הזאת קשה לביצוע להרבה אנשים בוגרים, זאת למרות יתרונותיה הבולטים: הארכת גיד האכילס, מתיחה של הגב התחתון, חיזוק מפרק הירך ותיקון היציבה.

'חייתי ביניכם כצמח בר' – השראה והוכחה שהשינוי אפשרי

'חייתי ביניכם כצמח בר' הינו סיפרה של עמליה גזע. ספר שאליו רוזאן מתחברת ביותר. אי לכך זהו הספר אותו היא שולפת מספרייתה כספר המועדף עליה.

עמליה גזע אשר נולדה בשם צאלחה הינה בת למשפחה בדואית הגרה בכפר בצפון הארץ. נסיבות חיים קשות הובילוה להתגורר אצל משפחה יהודית שאנשיה הינם ניצולי השואה. במעונם, צאלחה/עמליה נקרעה בין שני העולמות ולא מצאה בו את מקומה. השוני הרב בין עולם משפחתה הבדואית והנורמות הקיימות בו לבין עולם הקהילה היהודית – לא חסכו ממנה רגשות של סבל, כאב, אפליה ונבדלות.

מעבר לכך ובנוסף לזאת, זהו ספר הדן אודות העוצמה הנמצאת בנפש האדם ועל יכולתו לצאת מתוך השברים וליצור עולם חדש וטוב ללא עוני, התעללות ואלימות.

זהו סיפור חיים הנושק לסיפורה של רוזאן שחאדה, סיפור של ניצחון הרוח על החומר, סיפור על גבורה, השראה והוכחה שהשינוי אכן אפשרי הוא.

הספר "גיהינום" – מיועד להיות גם סרט

כעת חיה כותבת רוזאן את סיפרה שלה. היא עושה זאת יחד ובעזרתו של העיתונאי אבי שאולי אשר צפה בפרסומיה ב'טיק טוק'. בשנים האחרונות היה שאולי כתב בכיר בשוק ההון של  העיתון 'גלובס', ולפני כן עבד ככתב במדור הכלכלי של אתר ynet, ועוד לפני כן עסק בתחום ההייטק, בחברות אמדוקס, פלאפון ו-וודאפון בהונגריה.

הספר, אשר אף מיועד להיות מצולם, נושא את השם "גיהינום". הוא נושא בחובו את עלילות חייה של רוזאן, רגשותיה וגם את יכולתה להסתכל על הדברים הטובים אשר קרו לה במהלך חייה הסבוכים.

בספרה היא מפרטת דברים אודות האש הפנימית הבוערת בה, וכן מסבירה בין דפיו את אשר לו היא חותרת ומייחלת: את אמונתה החד משמעית שכל אישה באשר היא יכולה לחיות את חייה ללא כל פחד ללא חת וללא כל מורא.