כשהקן מתרוקן ובחוץ מלחמה • העצב, השמחה והטיפים של מי שעבר את זה

עכשיו יותר מתמיד, לא נעים להיות לבד. כשהילדים גדלים ועוזבים לדירות משלהם, כאשר הקן מתרוקן, ההורים עוברים תקופה של הסתגלות, תהליך התרגלות למצב החדש בו אין ילדים בבית, אין למי להכין, אין את מי להסיע, והשקט הזה שכל כך ביקשו בעבר, נדמה כמחריש אוזניים. הדאגה בתקופה הזאת כך מסתבר, מתגלה מצד הילדים כלפי הוריהם כמו גם מצד ההורים כלפי הילדים, שגם אם הם בני 40 הם עדין ילדים בעייני הוריהם.

אברהם: ״הילדים עזבו ויש מלחמה? תתכוננו להשתגע״

אברהם התאלמן מאשתו לפני שבע שנים ומאז גידל בעצמו את הבת היחידה שלהם. בשנה האחרונה, בעקבות האירועים הבת החליטה לצאת מבית אביה ולהגשים את חלומה לגור בתל אביב, בטענה שהחיים לא מחכים לאף אחד והיא חייבת לעצמה את זה. אברהם: "הבית בו כל הזמן הייתה מוזיקה, חברים שלה באו והלכו, משאירים אחריהם בלגן ושאריות אוכל, היו פה חיים, והכל התרוקן בבית אחת. תני לי קצת רעש. השקט הזה הוא נורא. אני לא מתרגל, לא מצליח להיות מאושר.  

הבת לא צריכה אותי, אני כבר לא יכול להתנדב לצבא, בגלל הגיל אני לא יכול להצטרף למשמר הקהילתי ואני מרגיש מיותר.  כאשר יש אזעקות אני רק חושב על הבת. איפה היא, אם היא שומרת על עצמה, אם היא מסתדרת. אני לא שם להגן עליה במידת הצורך, ולמעשה, לא נשאר לי שום תפקיד משמעותי בחיים שלה. אולי כשאהיה סבא. בינתיים אני נלחץ, והיא מתקשרת לשאול אם נכנסתי לממד ואם אני שומר על עצמי. כאילו התהפכו התפקידים. אני לבד, בשביל מה אני צריך לשמור על עצמי?

"אם חשבתי ליצור מערכת יחסים חדשה? עם אישה במקום אשתי? אני לא חושב שזה מתאים לי להיות עם אישה אחרת. אשתי הייתה אחת ויחידה. הייתה בינינו הבנה ובכל התקופה בה היא הייתה חולה התקרבנו מאד. היא אמרה לי לפני שנפטרה שהיא רוצה שאני אדאג לילדה ושלא אכניס הביתה אישה אחרת אלא עם הילדה מסכימה.

היא אמרה את זה כדי לשמור עליה. אני הסכמתי כי הבנתי שזה נכון לנהוג כך. היו היכרויות אבל לא רציתי שום דבר מחייב כי לא רציתי לפגוע בילדה. עכשיו זה אולי יתאפשר. יש לי חברים, אנחנו נפגשים לפעמים, מדברים, אבל אני לא בטוח שאני רוצה להתחייב למערכת יחסים עם אישה. עכשיו בכלל תקופה של מלחמה, אני לא רוצה לדאוג לעוד מישהי. מספיק אני לא ישן בלילה בדאגה לילדה.״

"אם אני דואג לעצמי? אני יושב בחדר ביטחון עם הטלפון, אבל אני לא דואג למה שיקרה לי. למה אני לא מתנדב? עבדתי המון שנים, עכשיו אני בפרישה, ואני לא רוצה להתחייב למסגרת שצריך להגיע בזמן. אני יכול לעזור למי שצריך לפי לוח הזמנים שלי. לקחת כלב או חתול כדי שיהיה לי במי לטפל? חשבתי על זה. חבר שלי אימץ חתול שהיה בחצר שלו, ועכשיו הוא בטוח שהחתול הזה מבין עברית. הוא מדבר איתו כאילו היה בנאדם.

אני לא רוצה להשתגע כמוהו. אבל חשבתי לקחת כלב קטן כדי שיהיה לי חבר להליכות בבוקר. מה יש לי להגיד להורים שהילדים שלהם עומדים לעבור מהבית? תכינו את עצמכם לימים של בדידות. אולי איזה תחביב שימלא את היום. השכנה שלי שהילדים שלה עברו לגור בחו"ל, רואה טלנובלות. היא כל כך נקשרה לדמויות שכבר שכחה את הילדים שעזבו לחו"ל וכשאנחנו נפגשים היא מספרת לי מה קרה בסדרה במקום לספר על המשפחה שלה. בקיצור, הטיפ שלי למי שהילדים עוזבים ונשאר לבד: תתכוננו להשתגע", הוא אומר וצוחק.

ברכה: ״חזקו את הקשרים החברתיים, זה יציל אתכם״

מחקרים מראים כי למלחמה יש השפעה על מערכות יחסים. והיא יכולה לגרום לשינויים עמוקים בקשרים ובאינטימיות. מתח, חרדה ושחיקה רגשית מחזקים תחושה של אי וודאות וחוסר ביטחון לגבי העתיד, מה שמוביל לשינויים בחיבורים הרגשיים. זה יכול לקרב מאד, ויכול להרחיק עד לכדי פרידה. משפחות במצבי מלחמה מדווחות על עלייה בתדירות המריבות ואי ההסכמות.

תמיכה חברתית, הן מתוך המשפחה והן מחברים וקבוצות תמיכה, משחקת תפקיד חשוב בשמירה על מערכות יחסים במהלך ואחרי תקופת המלחמה. מחקרים מראים כי מי שמקבל תמיכה מאחרים מצליח יותר להתמודד עם לחצי המלחמה, ושמירה על מערכות יחסים בריאות מתאפשרת בצורה טובה יותר.

ברכה מספרת שהמתח של ימי המלחמה החזיר לשולחן מריבות שכבר כמעט ונעלמו משגרת המשפחה. "על כל דבר מתווכחים. לפעמים זה ממש טיפשי אבל אין סבלנות נוצר מצב שאני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך ואי אפשר לעשות דברים ביחד. אז אנחנו בודדים בבית. זה נושא כאוב כי בתוך כל המתח הזה, הבן התגייס למילואים ואשתו עם הילדים נסעו להורים שלה שגרים רחוק מאתנו. אני מתקשרת כל כמה ימים, אבל זה לא אותו הדבר. הבן יוצר קשר כשהוא יכול ואנחנו כל הזמן דואגים. עד עכשיו היינו סבא וסבתא במשרה מלאה, עזרנו עם הנכדים כל יום.

מאז שכלתי נסעה להורים שלה, נוצר ריק שאין במה למלא אותו, אז ממלאים אותו בוויכוחים. אנחנו לא יצרנו לעצמנו תעסוקה מעבר לעזרה בילדים עם הנכדים. כנראה שהיינו צריכים לעשות משהו בשביל עצמנו כי עכשיו הזמן עובד כמו מסטיק. אי אפשר לראות כל הזמן טלוויזיה. החדשות קשות ואני גם ככה לא נרדמת בלילה. הילדים עזבו מזמן, בהדרגה, כל פעם אחד, ועד שהקטן יצא מהבית כבר היו נכדים, כך שלא נשאר רווח של ריקות. בינתיים הם עברו לעיר אחרת, אחד עזב את הארץ והבן שגר קרוב עכשיו במילואים.

מה העצה שלי לאנשים שהילדים שלהם גדלו ועזבו את בית ההורים? תמצאו לעצמכם עיסוק שלא קשור למשפחה. תפתחו את עצמכם לדברים שלא עשיתם קודם. אל תהיו תלויים בילדים בנוגע לאושר שלכם. תמצאו מקורות נוספים לאושר ולמשמעות, תחומי עניין מחוץ למשפחה, תשמרו על קשר עם חברים כדי שתוכלו להרגיש שיש לכם משהו למלא בו את החיים. חזקו את המעגלים החברתיים שלכם, את מעגלי התמיכה. זה יציל אתכם".

מרים: ״מההתחלה תהיי את כמו שאת רוצה להיות״

מחקרים מצאו כי הדינמיקה המשפחתית מושפעת כאשר יש בעיה במישור הנפשי. בני זוג וילדים עלולים לחוות קושי בתמיכה בלוחם שחזר, ולעיתים מתמודד עם תגובות רגשיות קשות כגון כעס, דיכאון וריחוק. מצד שני, ישנם מחקרים אחרים שהמצביעים על כך שמשפחות מסוימות מפתחות חוסן מיוחד במהלך תקופות קשות, כמו מלחמה. התמודדות משותפת עם קשיים יכולה לחזק את הקשר ולהביא לחיזוק התמיכה והאמון ההדדי בתוך המשפחה.

במצבי מלחמה, ישנן פעמים רבות פרידות ממושכות בין בני זוג. הפרידה עשויה להוביל להתפתחות של תחושת בדידות וריחוק רגשי. ישנם מחקרים שמצאו כי פרידות ממושכות עלולות להוביל להיחלשות הקשר הרומנטי, ולעיתים גם לאבדן עניין באינטימיות. מספר מחקרים מצביעים על כך שבזמן מלחמה ולאחריה ישנה עלייה במקרים של אלימות בתוך המשפחה. הלחץ המצטבר, הטראומות, והקושי בניהול רגשות עשויים להוביל לעימותים פיזיים ורגשיים בתוך הבית.

מרים ויאיר הגישו בחודש שעבר בקשה לגירושים בבית הדין לענייני משפחה. הוא בת 56 והוא בן 58, ולמרות שהם ביחד מגיל 16, מרים אומרת שהם כמו שני זרים בבית.

מרים: "המלחמה זרזה את הרצון שלנו להיפרד, אני לא חושבת שהיא גרמה לזה. יאיר היה עסוק בעבודה שלו ובערב הלך להתנדבויות למען החיילים, ואני אחרי העבודה הייתי עם הבנות שהבעלים שלהן גוייסו למילואים. למעשה הפסקנו לדבר. שלום – שלום, בוקר טוב, לילה טוב. זהו. הוא היה מלא בחוויות מההתנדבות שלו, מהנשים שהיו שם ועזרו בהתנדבות, מהמחמאות שהוא קיבל שם, ואני הייתי תשושה אחרי ימים ארוכים של עבודה מהבוקר ואחר כך שעות עם הנכדים. זה לא חדש. לאורך רוב שנות הנישואים שלנו זה היה ככה. הוא היה מאושר בעבודה שלו ובחיי החברה שהעבודה סיפקה לו, ואני עבדתי במשרה מלאה ובמקביל החזקתי את הבית ואת הילדים.

רק חיכית לסוף היום כדי לנוח. לא חשבתי שזה צריך להיות אחרת, כי גם ההורים שלי היו ככה. אנחנו מעל 40 שנים ביחד. מגיל 16. התחתנו כשהשתחררנו מהצבא, ומיד הקמנו משפחה. אם היה לנו טוב? למי היה זמן לבדוק אם טוב או לא טוב. התנהלנו כמו מכונה משומנת. עבודה, בית, משפחה, מפגש עם האחים והאחיות בסוף שבוע, ופעם בשנה חופשה משותפת. מסלול קבוע, בלי הפתעות. עברנו כמה מלחמות, עברנו כל מני משברים שזה נורמלי במשפחה, אבל אף פעם לא דיברנו על מה מרגישים. אני מבינה היום שהרבה שנים היה לי חוסר רגשי. לכאורה הכל היה טוב אבל לא היה עומק.

אם רציתי להיפרד? כן אבל לא העזתי, וזה גם נראה לי בלתי אפשרי הרבה שנים. אולי פחדתי. עכשיו אני כבר לא מפחדת. זה משהו שקרה לי אחרי 7 באוקטובר, כשראיתי שאנשים בגילי נחטפו, נרצחו. הבנתי שיש לי חיים עכשיו, לא אחר כך. שאני צריכה לחיות אותם כמו שאני רוצה ולהפסיק למנוע מעצמי דברים. אני רוצה לנסוע, יאיר לא רוצה ללכת לשום מקום. אני רוצה להיפגש עם חברות, לא רק עם המשפחה, יאיר לא אוהב שאני הולכת עם החברות שלי, אני רוצה ללמוד תחומים של מודעות, של מיסטיקה, יאיר לא מסכים. הוא אומר שיש לי שטויות בראש. עכשיו מלחמה.

פתאום אני מבינה שאני לבד. אני לא יכולה להיות מי שיאיר רוצה שאני אהיה. אני חייבת לעצמי להיות אני. מה הטיפ שלי לאחרים? אל תחכי למלחמה או למשבר. מהתחלה תהיי את כמו שאת רוצה להיות. אל תתני לאף אחד להגיד לך מה מותר לך ומה אסור לך כי זה לא נגמר ובסוף תמצאי את עצמך חיה חיים שאת לא אוהבת. מותר לך לחיות כמו שאת רוצה ומי שלא מתאים לו, כנראה שלא מתאים לך להיות איתו".

זוהר: ״להשאיר לילדים דלת פתוחה והרבה אהבה״

המלחמה, עם כל הלחצים והאתגרים שהיא מציבה, מהווה תקופה קשה למערכות יחסים, ולעיתים קרובות מגבירה מתחים זוגיים ומביאה להחלטות על פירוק הקשר. מחקרים שנעשו על גירושים בתקופת מלחמה מראים שמלחמות יכולות להשפיע באופן משמעותי על שיעורי הגירושים ועל הדינמיקה של נישואין. המחקרים מצאו שבמהלך מלחמות, ובמיוחד אחרי שהן מסתיימות, חלה עלייה בשיעורי הגירושים. הסיבה לכך יכולה להיות נעוצה בשינויים הפסיכולוגיים שחוו החיילים בשדה הקרב, לצד השינויים שחוו בני הזוג שנותרו בבית. המתח המתמשך, טראומות המלחמה, לחצים וההפרדות הארוכה.

תמיכה חברתית בתקופת המלחמה ואחריה יכולה למנוע גירושים. מחקרים מצביעים על כך שמשפחות שמקבלות תמיכה רגשית וכלכלית מהקהילה ומסגרות אחרות מצליחות להתמודד טוב יותר עם המתח שנגרם מהמלחמה, מה שמפחית את הסיכון לגירושין.

מחקרים שונים מראים ש"תסמונת הקן המתרוקן, יכולה להשפיע על בריאותם הנפשית והפיזית של הורים, בעיקר אימהות, שמילאו תפקיד מרכזי בגידול הילדים. בעוד שחלק מההורים רואים בעזיבת הילדים הזדמנות להתחדשות אישית וזוגית, אחרים עלולים לחוות דיכאון, חרדה ואפילו משבר זהותי. כאשר התופעה משולבת בתקופת מתח וחרדה כתוצאה ממלחמה, כדאי להיעזר בתמיכה מקצועית או קהילתית כדי למצוא דרך להתמודד בצורה מיטבית עם ריבוי הלחצים.

במהלך שנת 2023 לתוך שנת 2024, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ממוצאת שמספר הישראלים שהיגרו למדינות אחרות עלה בצורה משמעותית, והסיבות נוגעות בנושאי כלכלה, פרנסה וכן בנושאי ביטחון. כאשר ילדים עוברים לגור במדינה אחרת, ההורים עשויים לחוות את תסמונת הקן המתרוקן בעוצמה גבוהה יותר, בשל המרחק הפיזי והאתגר לשמור על קשר קרוב כמו שהיה קודם.

זוהר מספרת שכאשר הבנות שלה גדלו ועזבו את הבית היא עברה תקופה קשה. זוהר: "אני מבינה שהן צריכות לבנות לעצמן חיים, אני מבינה שגידלתי אותן טוב כי הן עצמאיות, אבל זה קשה מאד כשילדים עוזבים. כל החיים מגדלים אותם כדי שיוכלו לעוף מהקן בביטחון, וכשזה קורה זה שובר כי הבית ריק ויש בדידות קשה לתקופה מסוימת. לפעמים אני נתקפת געגועים ובוכה. רוב הציוד שלהן עדיין בבית, וזה מבחינתי כאילו משהו מהן עוד נמצא איתי. מדי פעם אני חושבת לפנות את חדר הילדים ולעשות שם חדר מנוחה, או חדר יצירה בשבילי אבל עוד לא הגיע הזמן. בינתיים בתקופה הזאת אחת הבנות נסעה למזרח לשנה, והקטנה באה יותר, כי היא גרה בגליל ויש שם הרבה אזעקות.  

מלחמה זה דבר רע, אבל אני שמחה שהבת מגיעה. יש למי להכין, יש עם מי להתחבק, יש תחושה של משפחה וזה נעים מאד. עם הגדולה אני שומרת על קשר יום יומי דרך האינטרנט. אני לא אומרת לה מה לעשות, אני סומכת עליה שהיא בוגרת ואחראית ויש לה דרך שלה לעשות דברים. אז אנחנו מדברות כל יום כמה דקות, מספיק בשביל לראות שהיא בסדר ולהגיד לה שאני אוהבת אותה. אם יש לי עיסוק מעבר למשפחה? אני עובדת במשרה חלקית ובימים רגועים אני הולכת לטייל על חוף הים, מסתובבת בקניון, פוגשת חברה לקפה, יש לי פעילות אבל זה לא כמו משפחה. מה הטיפ שלי ? תגדלו את הילדים לעצמאות אבל תשאירו להם דלת פתוחה, בלי ביקורת ועם הרבה אהבה כדי שהם ישמחו לבוא לבקר".