תושבים חדשים בוואדי
בין השנים 1948-1956 עלו לישראל ממרוקו 85,000 יהודים, ופוזרו ברחבי הארץ. בחיפה, התרכזו רבים מעולי מרוקו בעיר התחתית, ושוכנו בואדי סאליב – שכונה שננטשה מתושביה הערבים, ושבתיה היו במצב תחזוקה ירוד. בשלב הראשון היה המצב עוד נסבל, ועיריית חיפה גם מצאה לרוב העולים המקוריים פתרונות דיור מחוץ לוואדי.
אלא שעולים רבים, מאלה שהופנו לאיזורי פיתוח, העדיפו לנהור אל העיר. התוצאה הייתה שהשכונה הפכה להיות צפופה יותר ויותר. משפחות גדולות התגוררו שם בתנאים קשים. רגשות התסכול והקיפוח הלכו וגברו, והוואדי היה לחבית אבק שריפה שחיכתה לניצוץ שיבעיר אותה.
עיריית חיפה הייתה מודעת למצב. היא ניסתה לעשות מספר פעולות להפגת המתח, אך נכשלה בנסיונותיה לקנות את אמון התושבים. התושבים פשוט סירבו לשתף פעולה עם העירייה.
הפיצוץ
ב-8 ביולי 1959, פרצה תיגרה בבית הקפה "רוזליו" בואדי סאליב. הבעלים הזמין את המשטרה כדי לרסן את הסבל עקיבא יעקב אלקריף. אלקריף היה שתיין אלכוהול כרוני מוכר בשכונה, שהשתתף בתגרה שנערכה במקום. במהלך התקרית נורה אלקריף ברגליו, ופרץ עימות אלים בין התושבים לשוטרים. עוד באותו לילה נפוצו שמועות שווא בוואדי על מות הפצוע.
"ליכוד עולי צפון אפריקה", היה ארגון שקם זמן קצר לפני כן. בראשו עמד צעיר בשם דוד בן הרוש. למחרת האירוע בקפה "רוזליו" הוציא בן הרוש בשם הארגון כרוז נרגש ובו כתב:
| לכל העולים מצפון אפריקה ולכל רודפי הצדק! האם דמנו הפקר? נדמה לנו שסוף סוף תבינו פעם אחת ולתמיד, שבכדי להתקיים בארץ אבותינו, עלינו להיות מאורגנים ורק בדרך זו אולי נהיה כאזרחים שווי זכויות. המקרה של אתמול הוכיח שבעתיים את הדחיפות להתארגנות. בחוצות העיר נשפך דמנו בלי כל סיבה מוצדקת. אדם חף מפשע נורה מבלי שהיה מזויין או סיכן את חייו של מישהו. יעקב אלקריף מוכר היטב למשטרה ולכל בתי הקפה בעיר התחתית כאדם ישר, המרוויח את לחמו בזיעת כפיו, איננו גנב ולא רמאי, וכל פשעו הוא: שתיית משקאות חריפים. האדם הנ"ל הנו אלכוהוליק, לכן זו מחלה שהטיפול בה ניתן בידי הרופאים על ידי זריקות ולא בידי שוטרים עם אקדוחים. הפגיעה ביעקב אלקריף היא עניין של כולנו ואין לראות בה מקרה, אלא המשך לתהליך ההפליה והשנאה הקיימת נגדנו. לכן הצורה בה נשפך הדם של חברנו, היא אות מבשרת רעות שיש לראותה כאזעקה לכולנו, אם אנו מוכנים להבליג או להתגונן בתוך החברה העויינת אותנו. ומה שהדאיג אותנו יותר והוכיח לנו את חומרת המצב, ופקח את עינינו לראות באיזו סביבה אנו חיים, אלה שחשבנו אותם לשכנינו המשתתפים בשמחתנו ובצערנו, קמו עלינו לכלותנו, ומאותם החלונות מהם משקיפים על חיינו מלמעלה, הרואים מהם את ילדינו היחפים ורעבים ללחם, מאותם חלונות הרואים את הסבל הרב העובר על עדתנו התחילו לירות כדורי מוות לתוך קהל מלא מרירות כדי להשתיקו, שאין להתקומם אפילו בהשפך דמנו. כבר הוכח שאין ערך רב לדם הזורם בעורקינו, הרבה מטובי בחורינו נפלו קרבן למען תקום מדינה עברית, בה יהיה מקום לכל יהודי בלי הבדל של צבע עור, והנה אנו עדים לעוול שנגרם לאלה מבני עדתנו, שנשארו במקרה בחיים, אחרי שחזרו משדה הקרב. אנו רואים אותם בלילות, מחפשים מקום לינה בַחדרי מדרגות ובמרתפים רטובים, וביום תרים כזאבים להשגת יום עבודת דחק להשתקת רעבונם. ומה עוד נספר? הכל ידוע לכולנו וגם ידוע לאלה האחראים לסבלנו הרב, ופחדו, כנראה, שלא יצטבר ויתפוצץ, לכן קמו בעוד מועד להשתיקו בכל האמצעים העומדים לרשותם. וטוב שגילו לנו את פרצופם האמיתי, ומה מידת הזלזול שמזלזלים בנו. יהודי צפון אפריקה, נחרוט בזכרוננו את יום אתמול (יום רביעי 8/7/1959) למה שמחכה לנו בעתיד מאלה השכנים שמתעשרים על חשבוננו, ואחרי כן עוברים לגור בבתים הדורים בהדר הכרמל ובסיכונים נוחים. אנו דורשים מכל האחראים במדינה להעמיד למשפט צדק אותו שוטר שכוון את נשקו נגד אדם חסר מגן וירה בו בדם קר. אל נשתוק! דמנו לא יהיה הפקר! הפגישה על יד קפה אביב! |
המהומות
בבוקר שלמחרת, הפגינו מאות מתושבי השכונה מול תחנת המשטרה המקומית.
מאוחר יותר התפתחו ההפגנות למהומות קשות. המפגינים עלו אל הדר הכרמל. הם יידו אבנים, חסמו כבישים, הציתו מכוניות, שברו חלונות ראווה ובזזו חנויות. המפגינים הרסו כליל את מועדוני מפא"י וההסתדרות הכללית בוואדי ובהדר. 13 שוטרים ו־2 מפגינים נפצעו, ועשרות מפגינים נעצרו.
"ליכוד עולי צפון אפריקה" הכריז על שביתה כללית. המהומות התפשטו גם למגדל העמק ובאר שבע, והאירוע תפס כותרות בעיתונות הכתובה.
השבועון "העולם הזה", בהובלתם של אורי אבנרי ושלום כהן, הפך את האירוע לנושא מרכזי ותקף את את הממשלה, בה ראה אחראית למצוקת התושבים לאורך זמן. השבועון "אימץ" את תושבי הוואדי והנהגתם, וגיליונותיו השבועון פירסמו במשך מספר שבועות כתבות מהשטח וראיונות עם מנהיגי המרד.
האירוע הזה, שהביך מאוד את מפלגת השלטון, שימש את תנועת החרות, האופוזיציה של אז, לבנייית ברית המקופחים. העיתון "חרות", הזדרז לשלוח עקיצה אל מועצת פועלי חיפה, וכך כתב בגיליונו מה-18 ביולי 1959:
| המצפון ה"פרולטארי" השאנן נתקבל במערכת הגליון האחרון של "חיפה העובדת", שבועון מועצת פועלי חיפה. חיפה "נתפרסמה" בשבועות האחרונים בשל מאורעות מעציבים למדי, שרקעם הזנחה סוציאלית משוועת. אפשר היה להניח, שבטאון מועצת פועלי חיפה יקדיש לבעיה זו לפחות הרהור מחשבה, אך לא. בגליון כולו לא תמצא מילה וחצי מילה על פרשת ואדי סליב וכל הנובע מכך. עד כמה שאנן המצפון ה"פרולטארי" לגבי המתרחש בשכונות העוני שבעיר, תעיד הכותרת בעמוד א' של שבועון "חיפה העובדת", המביאה את הבשורה המרעישה: "נפתח קולנוע תמר". |
התגובות
הממשלה התכנסה בעקבות האירועים לישיבת חירום. רוב השרים התייחסו בחומרה למארגני ההפגנות ותבעו מהמשטרה לנקוט יד קשה נגדם. היו שטענו שהעלייה לא הייתה סלקטיבית דייה והאשמה היא בגישה השלילית של העולים שהגיעו, היו שהאשימו את מנחם בגין ותנועתו בליבוי המהומות, והיה גם מי שראה במחאה ביטוי למצוקה אמיתית.
הממשלה החליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני. הוועדה קיבלה מנדט לבדוק האם עמדו גורמים חיצוניים מאחורי המוחים, ולבדוק את תפקוד המשטרה ואת הסיבות למחאה. הוועדה הוקמה ב-19 ביולי 1959.
השאלות שהוצגו לוועדה היו:
- "כיצד ובאילו נסיבות פעלה המשטרה".
- "מה היו הגורמים והנסיבות שהביאו אנשים מהקהל לקחת חלק בתקריות".
- "האם הייתה בהתפרעויות יד מכוונת".
מסקנות הוועדה, שהתפרסמו ב-17 לאוגוסט, היו:
- תשבחות להתנהגותה "המאופקת והזהירה" של המשטרה
- "ליכוד עולי צפון אפריקה" אמנם יזם את המחאה אך לא הסית לאלימות שפרצה במהומות
הוועדה מנתה את הגורמים למהומות:
- תחושת קיפוח ואפליה בקרב העולים, הגם שהועדה ציינה לא מצאה לכך בסיס אוביקטיבי
- מצבה הקשה של השכונה מבחינת תנאי הדיור והתברואה
- שיעור אבטלה גבוה ומספר רב של עובדים בעבודות דחק
הממשלה הגיבה בניסיון לטפל בבעיות שחשפו המהומות. השכונה פונתה מתושביה, הבתים הישנים נהרסו והתושבים קיבלו דיור חלופי, טוב יותר. תקציבי פינוי המעברות גדלו. בספטמבר 1959 הונהגו לראשונה קצבאות ילדים ששולמו למשפחות בעלות ארבעה ילדים ומעלה.
הבחירות שבדרך
עיתוי המהומות היה כארבעה חודשים לפני הבחירות לכנסת הרביעית, ואירועי הוואדי הפכו לנושא חם במערכת הבחירות. עם ריח של בחירות בדרך, היה צורך להרגיע את הרוחות ולהפגין שליטה במצב. ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בחר לערוך אסיפת בחירות בחיפה דווקא בסמוך לוואדי סאליב. המקום שנבחר היה קולנוע "הדר" בשולי הוואדי.
תאריך ה-31/07/1959 היה יום שישי. האספה נערכה בשכונה שרוב תושביה שומרי שבת, מה שמלמד משהו על הנתק בין השלטון לתושבים.
האספה עוררה גל מהומות חדש. דוד בן הרוש התבצר בדירה עם אקדח, איים לפגוע בנשים ובילדים שהיו עמו, ונעצר.
חודשיים לאחר מכן, הגיע גם מנהיג תנועת החירות, מנחם בגין, לוואדי סאליב. בגין נאם בפני קהל של אלפים שהגיע לשמוע אותו ברחבת קולנוע "הדר". הייתה זאת עצרת חסרת תקדים בגודלה של "חרות" בחיפה האדומה.
"יש דרך אחת לשנות את משטר חיינו", אמר בגין, "נעשה זאת בפתק הבוחר". 18 שנים אחר כך זה אכן קרה. אך בבחירות, שנערכו ב-3 בנובמבר 1959, זכתה מפלגת השלטון, מפא"י, ב-47 מנדטים. זה היה הניצחון הגדול בתולדותיה.
מה קרה לאנשים?
יעקב (עקיבא) אלקריף, נותר משותק מהירי. הוא שהה חודשים רבים בבית־החולים, מכיוון שלא היו לו קרובי משפחה בארץ. המשטרה פיצתה את אלקריף בהענקת כיסא גלגלים. וראש העיר אבא חושי הבטיח לשלוח לאלקריף עזרה סוציאלית. אלקריף נותר משותק עד סוף ימיו, ומת מריר וחסר כל בשנות ה-70.
דוד בן הרוש הורשע בהפרעה לשוטר והחזקת אקדח ללא רישיון לאחר שירה ירייה אחת באוויר כדי למנוע משוטרים להיכנס לדירה של אחד מחבריו. בית המשפט גזר עליו 24 חודשי מאסר בפועל, שהופחתו בערעור ל-10 חודשים. בתום אחד מהדיונים במשפט תקף בן הרוש שוטר, ועל כך נידון לחודשיים מאסר בפועל. בסך הכל ריצה בן הרוש שישה חודשי מאסר בלבד וזאת לאחר שנשיא המדינה יצחק בן-צבי חנן אותו.
בעודו במאסר, התמודד בן הרוש בבחירות לכנסת הרביעית מטעם רשימת ליכוד יוצאי צפון אפריקה. הרשימה קיבלה כ-8,200 קולות, וחסרו לה 1,200 קולות כדי לעבור את אחוז החסימה. לאחר יציאתו לחופשי עבר בן הרוש להתגורר בקריית חיים ונעלם מהנוף הפוליטי. עיריית חיפה קראה רחוב על שמו.
דוד בן הרוש נפטר ב-1999.
ההשלכות של התהליך שמהומות ואדי סאליב הציבו במרכז הדיון הציבורי, נמצאות איתנו עד עצם היום הזה.
(*) כל הזכויות לצילומי אוסקר טאובר שמורות ליוסף טאובר, שאישר את השימוש בהם לכתבה זאת. אין להעתיק או לעשות בהם שימוש ללא אישור.