"בכל בוקר לפני בית הספר היה רץ שוקור לשוֹרְגַ'ה, השוק שליד ביתנו, בשליחות יוסף, שהיה משוגע על קֶמַאר, שמנת עשויה מחלב תאו. המוכר בדוכן חייך בראותו את שוקור מתקרב אליו בריצה, מנתו כבר הייתה מוכנה בצד. שוקור העריץ את יוסף והחיוך של אחיו כשחזר אליו עם הקֶמַאר מילא את ליבו בתחושת גאווה. הוא נהנה לשבת ולראות איך בכל בוקר היה טועם יוסף קודם כפית אחת מהקֶמַאר כפי שהוא ואז מערבב אותו בטקסיות עם ריבת החבושים של אימא.
בעודו אוכל את הקֶמַאר היה יוסף שר את שירו של הזמר הלאומי נַאזֶם אל רַזַאלִי:
מַאל עִיוּן אֶל סוּד, עיניים שחורות
מַג'וּזַאן מִינַה, לא עוזב אותה
חַדֵאר אל קֶמַאר, הלחיים שלה כמו קֶמַאר
וַ'תְרַאיַאג מִינַה, ואוכל ארוחת בוקר מהן."
(מתוך: כלת הים, פרק ג)
חג שבועות עבור יהודי בגדד נקשר עם אסון הפרהוּד, בו נטבחו וחוללו בתי היהודים בערב חג זה בשנת 1941. כתבתי את המשפט הזה בבוקר שבועות, חושבת איך לעבור מהשואה שהתפשטה אז עד בבל, אל הטוב שבחג, אל הזיכרון הנעים. ואז, נשמעה אזעקת אמת.
בזמן שנאספנו אל הממ"ד חשבתי על היהודים חסרי הישע שלא היה להם ממ"ד ולא היה להם צה"ל והגבול אל ביתם נפרץ בקלות על ידי המון סומא משנאה. ואז, חשבתי שאין מצב שאחרי יותר מ80 שנה, ממלא מקום הצורר (אין מצב שאני מכתימה את המקלדת וכותבת לו שם), ייקח מאתנו את השבועות הזה. וחוצמזה, כבר שלושה ימים אני עובדת על הקֶמַאר הזה.
כמו כל עדה, גם את העיראקים שבועות עוטף בזיכרונות טעימים. במאכלי החג המסורתיים נמצא אותו קֶמַאר. והפעם האחרונה שאבא טעם את טעמו היה בטרם עלה לישראל, כלומר – בגיל 12.
שנים שאני מנסה לגייס מישהו שמכיר מישהי, שייתרמו איזה קֶמַאר אחד או שניים, או עשרה. (מי שלא קולט את הרפרנס לגשש החיוור מוזמנים לעשות שיעורי בית). וכך, בעודי חושבת מה לתרום לטובת חג השבועות אצל הוריי החיפאים, הרגשתי אותה עולה ומתגברת בתוכי. את מי? את העקשנות הזאת שאמא טוענת שנולדתי איתה. בו ברגע החלטתי להכין בעצמי קֶמַאר.
אבל מה לי ולהכנות שאורכות ימים – צריך להרתיח, להוסיף, לא לערבב מדי, להעביר לאש קטנה, עוד שעתיים, לכסות כמו דובי, לצנן, 24 שעות במקרר וכל זה – כמות הקֶמַאר שמקבלים היא כה מזערית עד שהבנתי. הבנתי למה אף אחת לא "תרמה" לי קֶמַאר. זה לא משהו שפשוט מביאים לך מנה ממנו. זה משהו אישי, שמכינים באהבה ומגישים בהתרגשות לאבא.
הכנת הקֶמַאר ◄ צפו
ומעשה שהיה, כך היה
אחרי שהחלטתי, מצאתי סרטון ביוטיוב של מישהי אלופה בשם דליה לוי. והיא אלופה לא רק בזכות המתכון אלא מעצם העובדה שהיא אשכרה משתפת אותו, כי אין בנמצא הרבה עיראקים שמשתפים מתכונים. על פניו נראה מתכון לא מסובך, אבל ארוך. ואני בדרך כלל דיירת של מתכונים ב10 דקות, אז לבקר במסע כומתה לא היה לי, איך לומר, כזה מרנין. פועל יוצא – פניתי למלכת המטבח, זו שהיא הסיבה שבכלל יש לי קיטשיין-אייד במטבח, הבת הצעירה שלי.
בעידודה כי רב, יצאנו לצוד את הציוד. החומרים להכנה פשוטים אבל יש כמה "מסביבים" שלא היו לנו – כמו מקטין להבה, שקיבלנו מתנה ממנהלת חנות "תמר בכפר" במושבת כנרת. ורציתי גם ריבת חבושים, שכמו בסיפור שפתחתי איתו, אבא זוכר שזה משהו שמערבבים עם הקֶמַאר.
מנהלת החנות אמרה שאין חבושים בכל הארץ ומיד נזכרתי באישה המבוגרת שישבה אצל דויד בשוק בפתח תקווה, היכן שקונים את כל הממתקים והמאפים העיראקים, שאמרה לנו, בתגובה לשאלה "למה אין לוזינה?" (ממתק עשוי חבושים) – "מַקוֹ חֵ'וַוה" (יענו – אין חבושים, אבל תודו שזה נשמע טוב יותר בעיראקית).
הצטיידתי במקום ריבת החבושים בריבות אחרות ובדבש, שראיתי בסרטון של דליה שכך בן זוגה אוכל את הקֶמַאר. התחלתי בהכנות. לחץ היסטרי. שיצליח, שלא אזיז יותר מידי, לפנות חצי מקרר כדי שיהיה מקום לסיר ל24 שעות. בקיצור, כל הבית סביב הדבר הזה, שכמובן שמרתי בסוד מפני ההורים.
זה נראה פשוט איך שדליה הזאת חותכת ואוספת את השמנת שנקרשה למעלה, אבל זה לא היה פשוט. לכן, את המלאכה הזאת עשתה מלכת המטבח הצעירה שלי. והתוצר, כה מעט… אז חזרנו על התהליך עוד 24 שעות כדי שיהיה לנו כמות ראויה.
והגיע יום החג, בחיל וברעדה – ואני לא מגזימה, עצרתי את הנשימה בזמן שהעברתי את הקופסה עם הקֶמַאר לתיק שומר קור – שמרתי על האוצר כל הנסיעה לחיפה. הושבנו את אבא על כיסא, הגשנו, זילפתי דבש ואבא טעם.
יש רגעים בחיים שאני נוצרת. עמוק עמוק בלב. זה אחד מהם. אבא ואמא לימדו אותי ואת אחיי את כוחה של האהבה בעשייה. ואנחנו הכנו בכזאת אהבה, שלא נותר לקֶמַאר הזה אלא להיות נכון, מדויק, מזכיר נשכחות.
אבא שר לנכדה שלו את השיר על הקֶמַאר שמילותיו כתובות במובאה שפתחתי איתה מתוך ספרי, כלת הים. ואולי החג הזה התחיל באזעקה, והיה חסר לנו חייל אחד ליד השולחן, אבל חגגנו אותו עם לב אוהב.
חג שמח ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
לילי יקרה ואהובה, תמיד סיפורים תמיד תגובות.
אבל הפעם, הפעם הבאת לנו אותה מסיפורי העדה, ע' דגושה במבטא עיראקי כבד.
ומה אני אגיד לך, הזכרונות שלך הם בדיוק הזכרונות שלי. העלת לי חיוך ענק על הפנים, אני רואה את אבא שלי מחייך אליי עם צלוחית הקיימר שבדיוק כפי שתיארת כך הוא היה עושה ומכין לנו אבל מדגיש שבעיראק החלב היה נעשה מחלב התאו שהוא הרבה יותר שמן ממה שיש פה בארץ.
אז כן אחד הבלוגים המשובחים שלך שגם שבוע באיחור קראתי אותו ונהניתי מכל מילה וכמובן כמובן מהצילומים של שוקור ובאדר וזכרונות כלת הים.
עופר! שמחה שהגעת לקרוא את הטור הזה.
אחת התודות של כלת הים ממני היא להרוויח אותך. כן, כמו שכתוב בפרק שפתחתי איתו את הטור, זה אכן היה עשוי מחלב תאו. אחי הגדול אמר שאולי יצליח להשיג כזה בארץ ואז תהיה לנו סיבה טובה להכין שוב את הקמאר. תודה ושבת טובה🙏🏼
נשאר רק לחייך בהתרגשות.
תודה יקרה שלי, בפעם הבאה את צריכה לטעום🤍
יצרת זכרונות חדשים ועוד סיפור משפחתי מרגש באלבום💗
תודה ענתי. אוהבת את המשפחה שלנו 🤍