הסטודנט החיפאי שהניף דגל ישראל בטקס הסיום בברקלי: ״אני נמצא בגיהנום עלי אדמות״

אור המאירי, בן 27, תושב חיפה, מצא את עצמו כשגריר מטעם עצמו באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, בא הוא למד עד לימים האחרונים (מאי 2024). השבוע (12-17.5.24) הוא עלה לקבל את תעודת הסיום של בית הספר למנהל עסקים עם דגל ישראל, וקיבל הרבה קריאות בוז, מה שעדיין לא מנע ממנו מלהרגיש שהוא עשה את הדבר הנכון.

הפגנה בברקלי ◄ צפו

מה השתנה מבחינתך מהשבעה באוקטובר?

"אני ציוני גאה וכל החיים שלי הייתי. מאז ה-7 באוקטובר אני מרגיש ״שזה או ליפול או לקום ולרוץ״. מהרגע שהמלחמה פרצה, החלטתי להיות אקטיביסט בקמפוס וללכת עם ראש מורם. אני רוצה להראות שאנחנו לא מפחדים.

בקמפוס יש יהודים, אבל אין פה כמעט ישראלים. אני עורך הפגנות עם חברים יהודים שלומדים איתי, ועם ישראלים מבוגרים יותר שגרים פה. החלטתי להיכנס לזה בכל הכוח ולעזור כמה שאני יכול. העברתי הרצאות לפרו פלשתינאים או ישראלים בבתי כנסת, כנסיות ואולמות. השתתפתי גם בדיבייטים. בישראל נלחמים, ואני נלחם מכאן. הייתי נכנס להפגנות עם דגל ישראל, צועק עליהם. אין כאן פרו פלשתינאי אחד שלא מכיר אותי".

איך הגעת לפגישה עם שריר ישראל באו"ם גלעד ארדן?

"החלטתי שאני רוצה לקדם את הפעילות שלי, ולכן דיברתי עם גופים יהודים וישראלים, במטרה להגיע לעמדות הגבוהות ביותר. ככה הגעתי לפגישה במשרדו של שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן. הפגישה הייתה בחופשת האביב שלי בחודש מרץ (2024). רציתי להסביר לשגריר מה קורה בקמפוס ומה אני מרגיש פה.

המטרה שלי בכל הסיפור, היא שאנשים יבינו שההסברה הישראלית לא מצליחה להבהיר את העמדה שלנו כמו שצריך. האוכלוסיה הכללית פה בארה"ב שתומכת בפלשתינאים, הם הראשונים שהחמאס היה שוחט, והם לא מבינים את זה. רציתי להסביר את זה לגלעד ארדן וזו היתה מטרת הפגישה".

"נפגשנו במשרדי השגרירות בניו יורק. גלעד ארדן הוא אדם מדהים, צנוע שמדבר בגובה העיניים. הוא באמת רצה לשמוע את דעתי. הוא רצה לשמוע על המצב, שמח לשמוע על העשייה שלי בקמפוס, ואני רציתי לראות מה הוא והעובדים שלו עומדים לעשות. הוא הסכים איתי שההסברה הישראלית לא במיטבה וכי יש הרבה עבודה לעשות. הוא אמר שהוא היה רוצה להעביר תקציבים גדולים יותר להסברה, אך זה לא בשליטתו".

"בסיום הפגישה הוא אמר שנשאר בקשר. השיחה איתו, הנועם והמוטיבציה שלו, נתנו לי את הכוח לעשות עוד. כשאדם כל כך בכיר אומר לי להמשיך בעשייה שלי, זה נותן לי עוד כוח להמשיך ולעשות".

ישראלים מפגינים ◄ צפו

אתה יכול לתאר מה עובר עליך בקמפוס?

"קשה לתאר את השנאה שאני מקבל. אפילו כשאני רק עובר בקמפוס, אנשים רואים אותי ויורקים. מקללים אותי, תוקפים אותי. האווירה פה קשה מאוד. זה פשוט לא הגיוני, שדבר כזה קורה".

כשהתחלת בפעילות שלך בקמפוס, לא פחדת, שהלימודים שלך עלולים להיפגע?

"כשפרצה המלחמה, הייתי בדיכאון והייתי חייב לנווט את התחושה שלי לאן שהוא. עם הזמן קיבלתי כזו שינאה בקמפוס שכבר לא היה לי אכפת אם יעיפו אותי מהלימודים.

חודש אחרי ה-7 באוקטובר הלכנו לתלות שלטים על החטופים בקמפוס – תלינו מעל 500 שלטים. תלינו את השלטים עם דבק מאוד חזק. המשטרה תפסה אותי והואשמתי בוונדליזם. כשזה קרה פנה אליי עו"ד יהודי, ואמר שהוא רוצה לייצג אותי בחינם. זה נגמר וההאשמות נגדי בוטלו. היו מקרי אלימות שהייתי מעורב בהם, כשהייתי צריך להגן על היהודים, שהיו איתי. היה לי חשש, שיזרקו אותי מהאוניברסיטה, אבל הרצון לייצג את המדינה היה חזק מהכול".

שירת התקווה בהפגנה ◄ צפו

לא נתקלת בגילויי אנטישמיות לפני שפרצה המלחמה?

"גם לפני ה-7 באוקטובר כולם ידעו שאני ישראלי. כשהגעתי לאוניברסיטה קוטלגתי כישראלי, כי אין כאן ישראלים בפקולטה למנהל עסקים. מתייגים כל אחד על פי מה שמאפיין אותו. מהרגע שנכנסתי לכיתה בפעמים הראשונות, התחלתי להכיר אנשים, להציג את עצמי וליצור קשרים. אחרי ה-7 באוקטובר אתה קולט, שאנשים, שהיית איתם בקשר, גם אם קשר לא רציני, לא רוצים להגיד לך שלום. הם פשוט בחרדה, שמישהו יראה שהם דיברו עם ישראלי".

מרימים דגל ישראל בברקלי ◄ צפו

מה היה בסיום הלימודים?

"סיום הלימודים היה רגע מרגש מאוד. לא התרגשתי מסיום הלימודים כמו מלהחזיק את דגל ישראל. היו שני טקסים. היה טקס גדול של בית הספר, ששמה מדובר על יציע שלם של טדי עם דגלי פלשתין. אני יושב בקהל, ולידי אנשים עם דגל פלסטין ואני עם דגל ישראל. למזלי, אני בחור גדול, ככה שגם אם רוצים להגיד לי משהו, לא תמיד אומרים".

"אני לומד בתכנית מאוד אקסלוסיבית של בית הספר למנהל עסקים. ידעתי שכשיהיה הטקס של בית הספר למנהל עסקים יהיו הרבה פחות סטודנטים והנפת הדגל שלי תהיה הרבה יותר משמעותית. אכן, בטקס הזה מספר אנשים עלו עם דגל פלסטין. אני קיבלתי שריקות בוז כשעליתי לקבל את התעודה עם דגל ישראל. זה היה מאוד משמעותי בשבילי ושום דבר לא היה גורם לי לוותר על זה".

לא חששת, מהאלימות, שהופנתה כלפיך?

אני לא חושש משום דבר. יחד עם זאת, התמודדנו פה עם אירועי אלימות לא פשוטים. התאגדנו עם עמותות הלל וחב"ד, והבאנו דובר לדבר בקמפוס. שכרנו מהאוניברסיטה אודיטוריום, חלל מרובע ומוקף בקירות זכוכית. היינו בערך 30-40 יהודים שם, ומבחוץ היו 400 פרו פלשתינאים.

צריך להבין שמכוון שהאירועים האלה כל כך אלימים, יש אנשים שחוששים להגיע. נכנסו לחדר, ואתה מרגיש כמו קוף. הפרו פלשתינים דופקים על קירות הזכוכית, צועקים, זורקים אוכל.

שני יהודים שאני מכיר עומדים מחוץ לדלת, בתוך כל ההמון הפלשתינאי. הם ביקשו, שנפתח להם את הדלת, כדי שהם יוכלו להיכנס לאולם ולהיות איתנו. כשפתחתי להם את הדלת, כל ההמון נכנס פנימה. מהצד השני של האולם הם שברו חלון עם אבן והתחילו להיכנס גם מהחלון. אני עומד שם באולם עם עוד שתי בנות ומנסה להגן עליהן ועליי. כמות האנשים, שהתנפלה עליי היתה מטורפת. אני עומד שם, מקבל אגרופים ונותן אגרופים. בסופו של דבר לא היתה ברירה, אלא לפנות אותנו דרך חניון תת קרקעי".

אתה לא מאוכזב מהנהלת הקמפוס?

"בוודאי, מאוכזב ומתבייש בו זמנית. אני כרגע בברקלי. בקמפוס יש עדיין בלי סוף אוהלים ושלטים. חשבתי הרבה האם מקומי פה. אבל אני מאמין שאם אני עוזב את המקום, אני נותן להם לנצח. אני מצטער שזה אני שצריך להתמודד עם כל השנאה והאלימות הזו, ובד בבד מאושר שזה אני. זה מראה את הפנים האמיתיות של הישראלים. אני נמצא כרגע בגיהנום עלי אדמות, אבל יש לי עוד פרק לסיים בארה"ב".

אתה חושב, שאנחנו בארץ, מבינים מה קורה בארה"ב?

"אני עוקב אחרי החדשות בארץ ורואה מה אתם רואים. אתם לא תופסים בכלל מה קורה פה קמפוס. מה שאני מספר לך זה על קצה המזלג וצריך להכפיל ב-100. כשגרתי בארץ זה היה נראה לי כל כך רחוק. זה קורה כל הזמן וזה דבר לא נתפס. ברקלי היא האוניברסיטה הציבורית מספר 1 בארה"ב ויהודים נמנעים לבוא לכאן בגלל אנטישמיות, וזה לא ייאמן".

האם האנטישמיות היא בכל מקום?

"זה בכל מקום. הלכתי ללוס אנג'לס לבקר חברים, אני הולך בשדרה הראשית של סנטה מוניקה – הפגנה, סאן דייגו – אותו דבר. הלכתי לפורטו ריקו, אי רחוק מכל מקום, ויש שם הפגנות. באתי כתייר וראיתי את זה".