דן לבני האמן מחיפה • מצייר את תלאות השבת השחורה

כשהנפש זועקת האומנות הולכת בעקבותיה

בעבר כבר התוודענו ליכולות הרישום והציור האקדמי של דן לבני, שהן מן המשובחות והמדויקות ביותר. דן הוא בוגר האקדמיה לאמנות "בצלאל" שבירושלים. בעבודתו כמורה חיפאי, הוא ריכז את מסלול האמנות בתיכון עירוני ה' כמו כן הנחה השתלמויות מורים וגננות במכללת גורדון לחינוך ובביה"ס לעובדי הוראה. לבני אף לימד בסדנאות לציור במרכזי תרבות שונים ברחבי העיר חיפה.

דן לבני

בשנה שעברה התארח המדור גם אני חי פה – בביתו המיוחד ושופע האומנות והיופי, של אמן, צייר, מאייר, מעצב, מפיק, אוצר ומנחה – דן לבני, בשכונת כבאביר בחיפה, ואילו זה מכבר שבנו לספוג מרחשי ליבו ואומנותו של האמן המחובר בכל רמ"ח אבריו לתולדות מדינת ישראל.

השבת השחורה – 7.10.23

ביום שבת ה 7 באוקטובר בבוקר הטבח הנורא, כששמע דן בשידורי הטלוויזיה את זעקות הלכודים, וכשהגיעו הדיווחים והצילומים של הטנדרים הלבנים עם המחבלים השחורים השועטים ויורים לתוך הקיבוצים וכשנודע על הטבח האכזרי, הוא הזדעזע ולא האמין את אשר ראו עיניו.

דברי לבני נאמרים מתוך דם ליבו:

מניסיוני בצה"ל במשך עשרות שנים, אירוע כזה היה בלתי מתקבל על הדעת. הייתי המום ומרותק למה שקורה. הסתובבתי רותח מכעס על ההפקרה של הגדר ושל יישובי העוטף כמו גם ההפקרות במחנות צה"ל באזור. לא הבנתי, למה לוקח לצה"ל כל כך הרבה זמן לבוא באוויר וביבשה, לחלץ את הנפגעים ולסלק את המחבלים. נזכרתי שכמה חודשים לפני האירוע, לקחו מכיתות הכוננות את הנשקים וחברי הקיבוצים התמרמרו על כך, אך ללא הועיל – הממסד נותר אטום. זה נראה לי ממש בלתי סביר בעליל. הייתי בשוק מכל מה שהתרחש.

אמן שהוא גם לוחם סיירת

במהלך שירותו הצבאי היה לבני לוחם בסיירת גבעתי, חיל השריון ובאגף חינוך פיקוד צפון. רישומי השדה שלו המתארים את חיילי צה"ל ואת מלחמות ישראל, יצאו לאור בקבצים רבים. יש לציין שליטוגרפיות רבות מעבודותיו הודפסו והוקדשו לנפגעים, ללוחמים ולבני משפחותיהם. ציוריו מופיעים בעשרות קטלוגים אמנותיים וכן באתרי אמנות שונים.

כלוחם שהשתתף בחמש ממלחמות ישראל משנת 1956- 1982

במשך כל השנים חזר דן מן המלחמות עם בלוק רישומים מהשטח, הוא צייר את האירועים הגדולים, וכן את האדם, החייל בשדה.

כמה קבצים של רישומי המלחמה יצאו לאור ורבים מרישומיו נמצאים כיום בספרות מורשת קרב, וכן בפרסומים שונים. ליטוגרפיות שלו על המלחמות הודפסו וחולקו לחיילים הפצועים ולמשפחות הנופלים. עבודותיו נמצאות בתערוכות קבע בגבעת התחמושת, במוזיאון השריון בלטרון, וכן במוזיאון גולני. הפעם במלחמה שהחלה ב – 7 באוקטובר 2023, עקב דן אחרי האירועים רק דרך אמצעי התקשורת. לבני מדגיש שלדעתו זוהי מלחמה שונה מקודמותיה, כיון שכאן אירע גם שבר בחברה הישראלית בגלל ההפקרה של יישובי עוטף עזה ובגלל הטבח הגדול ומעשי אכזריות והרוע שלא ראינו כמותם מעולם.

דן הנער

דן מספר שכנער וחבר קיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן, תמיד היינו חשופים להתקפות הבדואיים והמחבלים. כבר בגיל 16 למדה חבורת הנערים לירות במטווח ואף היה לו רובה מתחת למיטה. באחת הפעמים כשהייתה לו תורנות שמירה, הוא הצליח להניס עם הרובה האנגלי הישן, שלושה מחבלים שהתחילו לגנוב את עדר הכבשים של הקיבוץ (הסיפור הופיע עם האיור בספרו "שנים ראשונות").

אחר כך כלוחם ותיק בגבעתי וכן כמפקד מחלקה בסיירת הראל, השתתף במארבים בלילות, למנוע חדירות מחבלים. במוצבים המבודדים ליד הגבול הצפוני או הדרומי. הוא מספר שכל ערב היו פורסים את הלוחות עם המוקשים בכניסה למוצב וזאת כמוכנות למקרה של תקיפה. לכן קשה לדן לקבל את ההפקרה של הישובים ואת העדר נוכחות צה"ל בגדר, במיוחד באזור הגבול של רצועת עזה השורץ שונאי ישראל. כמה נורא הדבר כשהתברר שהיו התראות ברורות לכך.

"אחים הצילו שרפה"

כעבור שלושה או ארבעה ימי המשך הלחימה, מתוך סערה גדולה וחוסר שקט פנימי, ישב דן ושרבט על הנייר באופן חופשי צורות אמורפיות שהתגבשו אט אט לרישום הראשון המופיע בקובץ.

הציור מבטא את האין אונים של האדם במקום. בדיעבד, אורה רעייתו אמרה שהציור מבטא את הקריאה הנואשת להצלה ולכן נקרא הציור "אחים הצילו שרפה".

ביטוי זה זכור מהרדיפות האנטישמיות של היהודים בגולה, כאשר שרפו את הבתים וגרשו אותם למחנות השמדה. בציור האדם מרים את ידיו, מחפש את דרכו בין ענני האש והעשן וזועק הצילו!!! כמוהם כולנו ישבנו רתוקים למסך לחכות לעזרה שתבוא ותציל את הלכודים והנשרפים, אבל העזרה לא הגיעה שעות רבות, למרות קירבתם למקום… רק לאחר הטבח התברר גודל ממדי האסון.

האירועים שרדפו אותנו יום יום

ככל שעברו הימים ושמענו באמצעי התקשורת על האכזריות והרוע של המחבלים, נסחף לבני להמשיך לבטא ברישום, בעטים שונים ובצבע מים, את האירועים שרדפו אותנו יום יום.

זעקתו של דן:

זה נשמע אפילו יותר גרוע מסיפורי דעאש, ומכל התקפה אחרת הידועה בהיסטוריה של מדינת ישראל או מדינה מערבית אחרת. זה היה רוע בל יתואר של טבח בתינוקות, ילדים, נשים ומבוגרים וכן מקרי אונס והתעללות מינית בנשים. ובנוסף גם חטיפות אגרסיביות והמשך התעללויות בשבי, בדידות והרעבה. הנפש ממש לא יכלה להכיל את כל סיפורי האימה.

"מסתור בסבך השיחים"

ככל שעבר הזמן הוא מצא מפלט ברישומים המתארים סצנות שונות כמו בציור 2. "מסתור בסבך השיחים" שבו מתוארת הבריחה ממסיבת הנובה ברעים. לאחר ליל ריקודים, אשר לוותה בשמחה עילאית של הצעירים בטבע, לפתע הופיעו מלאכי החבלה, רצחו וחטפו מכל הבא ליד. הלחישות ששודרו ברשתות, ממכשירי הטלפון הניידים, היו זעקות ייאוש לעזרה.

במיוחד זוכר דן לחישות לאבא שיבוא להציל את בתו מיריות המחבלים, הבנות המסתתרות בין השיחים רועדות מחרדת המוות, חלקן פגועות ירי פצועות ומשוועות לעזרה. כעת ידוע שרבים מאלה שהסתתרו בין השיחים נלכדו ונרצחו. כל זה קרה בתוך הקונטרסט של הסבך התמים של הנגב המערבי היפה, שבו התרחשה זוועה כה גדולה.

רגשות של כאב ואימה

כצייר העובד שנים רבות בתחום הרישום והצבע, ידו של דן לבני רצה על הנייר והנושא עלה לא מתוך מחשבה, אלא מבפנים באופן ספונטאני, מתוך רגשות של כאב ואימה.

״נשרפו חיים״

כפי שניראה בציור מס. 3 נשרפו חיים – יש ביטוי אקספרסיבי של אחד המעשים הקשים ביותר של המחבלים, לאחר שפגעו באנשים, כבלו אותם ועינו אותם, הם גם שרפו אותם ואת ילדיהם בתוך בתיהם… כל מה שנשאר בשטח הוא שורות של בתים שרופים ועדויות קשות למה שקרה.

דן מוסיף ואומר:

כאמן ותיק אני חייב להתוודות שעד לאירועי השבת השחורה, מעולם לא ציירתי נושא כל כך קשה של אלימות, שנאה, רוע ורצח… הפעם זה נבע מתוכי באופן ספונטני מתוך קורח לעבד את האירועים הקשים. כך הגעתי בפעם הראשונה לביטוי אקספרסיבי מאד של המציאות הנוראה שהגיעה לכל בית וגרמה לכל צופה סערת רגשות גדולה. בעבר ציירתי הרבה ציורי נוף, או ציורים שיש בהם דמיון וריאליזם פנטסטי וכן גם ציורים סוריאליסטיים, אבל לא הייתי אמן אקספרסיבי. כאן ניראה שעברתי תהליך חדש שבו אני מבטא ספונטאנית באופן ישיר מחשבות ובעיקר רגשות קשים על הנייר. כך הפכתי להיות גם צייר אקספרסיבי דבר שלא הייתי מודע לו מיקודם. זו נקודת מפנה במהות עבודתי כאמן. 

״באין מפלט במיגונית״

ציור מס. 4 – באין מפלט במיגונית – מלחמה זו שונה מהמלחמות האחרות בהן אנשים נכנסו בביטחון לממ"ד או למיגונית אשר אמורים להגן עליהם. הפעם נוכחנו לדעת שלמעשה הייתה זו מלכודת מוות, כי האויב היה כבר בתוכנו. כל כוונתו של אוייב זה הייתה לרצוח כמה שיותר ולכן המיגונית הפכה להיות ממקום מוגן ומגן למלכודת מוות אשר בעזרת כמה רימוני יד ניתן היה להשמיד את כל יושביה. למעשה, האנשים היו בלתי מוגנים ושילמו על כך בחייהם. לא רק שלא היו כוחות ביטחון שילחמו עבור האזרחים, אלא שהרוצחים הגיעו עד דלתות הממ"ד והמיגונית ואז טבחו ביושביהם.

״נמצאו בנתיב המוות״

ציור מס 5 – נמצאו בנתיב המוות – האויב האכזרי לא הסתפק ברדיפה ורצח בני הנוער שבאו לרקוד באזור רעים, אלא הוא אף קם והשמיד את המכוניות על יושביהן, ולעיתים גם את המכוניות הריקות בכדי שלא ישמשו אף אדם אשר ינסה להימלט מן המוות. כך התקבלה תמונה סוריאליסטית של ערמות מכוניות שרופות על הדרך- המסמלת את דרך המוות.

״כי אירא בגיא צלמות״

בציור מס. 6 – כי אירא בגיא צלמות – יש ביטוי להרגשת האין אונים, אין לאן לברוח. כביכול אתה בודד במערכה, איש לא יבוא להציל אותך, והאש רודפת אחריך עד לחידלון. אתה תועה בדרך לא דרך, באין מושיע. אלו רגשות שלא היו ידועים לנוער במפגשים השמחים בשדות.

״נפל חלל״

בציור מס. 7 – נפל חלל – נראה אחד מתוך מאות האנשים הצעירים שניסו להימלט בשדות רעים. הוא נתפס ונורה ע"י כוחות הרשע שקיפדו את חייו הצעירים על לא עוול בכפו, והוא נותר לבדו בשעתו האחרונה, מתבוסס בדמו בשטח.

״נמצאו בערמה אחת״

בציור מס 8. –  נמצאו בערמה אחת – על פי עדויות האנשים אשר הגיעו לבסיס הצבא לחמ"ל שבעוטף הרצועה,  שבו היו כמה חיילים וחיילות שהתחבאו ביחד בממ"ד- הם כלל לא היו מצויידים בנשק ולא החזירו אש. המחבלים מצאו את מקום מחבואם והשמידו כמעט את כולם. כך הם נמצאו ללא רוח חיים כשהם אחוזים זה בזה בערמה אחת. אלה מראות איומים.

״מנוחה אחרונה״

ציור מס. 9 – מנוחה אחרונה – זהו הציור היחידי בגוונים של טבע ירוק. שקט מחבק את הנופלים הקבורים כבר באדמה.

זהו המקום שבני משפחותים וחבריהם של הנופלים יבואו להיפרד מהם לזכור אותם, להתגעגע אליהם. הווה אומר: אחרי כל התופת שעברו הם הגיעו אל המנוחה האחרונה, מנוחתם עדן. זהו ציור המוקדש לעדות אילמת לחדלון ולתופת שהתרחשה במקומותינו.

גם עכשיו כ 3 חודשים לאחר פרוץ המלחמה העקובה מדם, אנחנו עדיין עדים לעדויות מצמררות של אנשים שחוו את הזוועות. גם עכשיו, החיילים נלחמים בכל כוחותיהם להביס את כוחות הרשע ומקריבים את חייהם למען המדינה. גם עכשיו חטופים רבים סובלים עינויים, בדידות, פחדים ומחסור בשבי, באחד המקומות הנוראים, ברצועת עזה.

במחשבה לקראת העתיד

דן לבני ורעייתו אורה אומרים שעתה הם מצפים שמנהיגנו ילמדו את הלקח מן המלחמה הזו, ויגנו על יישובי הספר במהלך כל השנה. מקווים שהאשמים שאטמו את אוזניהם מן האזהרות, ישלמו את המחיר על האובדן היקר בחיי חפים מפשע ובהשמדת אחד האזורים היפים והתמימים של ארץ ישראל.

דן ואשתו מצפים ש:

נוכל לבחור את מנהיגנו בתבונה רבה יותר, כדי למנוע הישנות של העוולות שחווינו בחודשים האחרונים. אנו מצפים שאחרון החטופים יחזור אלינו, אל בני משפחתו וחבריו, ושחיילי צבא ההגנה לישראל יחזרו לחיים נורמליים, ושמנהיגי העם הזה יהיו ראויים לעם היודע להילחם ביחד כדי להשיג את המטרות האלה שהצבנו לעצמנו-ונוכל לחיות ולטייל בארצנו ללא כל פחד.

"כְּשֶׁהַתּוֹתָחִים רוֹעֲמִים, הַמּוּזוֹת שׁוֹתְקוֹת"

מכונות המלחמה אכן רועמות והאזעקות צורמות ומפחידות, אבל אומנותו של דן ממשיכה להיווצר כל הזמן. לדידו, נבצר היות המצב "כְּשֶׁהַתּוֹתָחִים רוֹעֲמִים, הַמּוּזוֹת שׁוֹתְקוֹת".
אכן כאשר נפשו של הצייר דן לבני זועקת – ידיו, ידי הציור והאומנות הולכים בעקבותיה.