שני שוטרים חמושים הולכים על המדרכה בדרום תל-אביב. הם מבחינים בדמות המתקרבת מרחוק. ברגע שזיהו שהדמות היא שלמה חצו את הכביש למדרכה השנייה. שלמה אינו אוהב שבאים מולו על אותה המדרכה, בפרט כשהבאים הם נציגי החוק. האקדח שנעוץ בחגורתו הוא ללא רישיון דבר שלא הפריע למי מהנוכחים.
בדרך כלל שלמה גבוה לפחות בראש אחד יותר מכל השוטרים במרחב. זרועותיו האדירות מסוגלות להניף חבית יין כאילו היה זה תינוק בן יומו. מספרים שחמור עקשן שעבד עם עמיתיו בנשיאת חומרים להקמת בניינים, התעקש לפתע ולא רצה לזוז. שלמה ניגש אליו ובקש בטוב. משלא נענה, נגח בראשו של החמור שאיבד את הכרתו ונשאר בקומה עד עצם היום הזה.
נכון שהמדינה בדרך והחוק שלפני החוקים הוא להימנע מצרות, בעיות וחיכוכים. כל האזור שבסביבת כרם התימנים נשלט בידי כמה אוטוריטות ששלמה אחת מהן. סיפורים רבים נרקמו סביב דמותו וכמה מהם דנו באגרופו, אגרוף ברזל והמספר טען שעדיף לחטוף כדור מאקדח מאשר אגרוף עצבני של שלמה. לפי שם השכונה ניתן להסיק ששלמה אינו הונגרי וכבוד הדדי תמיד שמר על השקט.
קצין צעיר בתחנה כמעט עשה את טעות חייו והעז להישאר על המדרכה כששלמה הגיע ממול. המפגש בלתי נמנע והנוכחים תהו כיצד יסתיים המגע. שלמה נעצר והקצין בקול רועד לחש משהו לעבר שלמה. כל אחד מהצדדים המשיך ללכת ללא כל אירוע מיוחד. אוכל להשביע את הסקרנות על הנאמר. "שלמה! יש לי משהו חשוב שנשוחח עליו, כנס אלי לתחנה מחר בבוקר, בזמנך". אני נכנסתי לתמונה בשלב יותר מאוחר ולא אוכל לציין מנין אני בקיא בפרטי הפרטים, אולי ננחש יחדיו בהמשך.
"שלמה יקירי! למה לך כל הבעיות עם החוק. הגיע הזמן לשלווה, נעזור לך לפתוח את מסעדת 'שלמה גמליאל', כשמך. מסעדה תימנית בה תכין את המאכלים האהובים עליך ויבואו מכל הארך לטעום ולשבוע". כך שח הקצין האמיץ בפני מי שישב מולו.
בשנת 1964 הגעתי לעבוד כנגן אלט סקסופון בלהקת 'הגשש החיוור'. רוב האירועים המשמחים נחגגו במסעדה תימנית צמודה לכרם התימנים שנקראה 'שלמה גמליאל'. אברהם 'פשנל' דשא, הגששים, המנגנים ועוד אושיות בידור הקשורות לאירוע נתכנסו במקום ומלבד האוכל המדהים ישב ליד הקופה איש גבוה רחב כתפיים עם שומן עודף. כשהוצגתי בפניו לחץ את ידי בנחישות ואמר:
"שלמה, נעים מאד אילן".
כך הכרתי את מי שאיש לא העז לנעוץ מבט אל תוך עיניו ומאקדח ללא רישיון ניהל מסעדה הנושאת את שמו ברישיון מלא. התחביב של שלמה מלבד לשבת ליד הקופה מבלי לזוז היה לספר סיפורים. היה בעל יכולת מיוחדת להמחיש ולהצחיק את כל הסובבים. אם הייתי חולם שפעם בגילי המופלג אשב ואכתוב זיכרונות הייתי מנציח את סיפוריו המרתקים שאת רובם, לצערי, שכחתי.
שנים לאחר ארוחתי האחרונה במקום, שבתי לביקור. קשה היה למצוא זכר למקום המפואר של 'שלמה גמליאל'. כל הבתים סביב העלו עזובה וסימני הנטישה ניכרו בכל. אני מניח ששלמה כבר אינו מחזיק באקדח ללא רישיון, המשטרה התחזקה ושוטרים אינם חוצים למדרכה ממול כשמישהו מגיח מולם גם אם זה שלמה. היו זמנים….