אילולא יותם יקיר, מנכ"ל "חברת מוזיאוני חיפה", שהוא חברו הטוב של הצלם צבי רוגר, לא הייתה מתקיימת כתבה זו. צבי רוגר הינו צלם חיפאי ידוע, אשר עבד כצלם רשמי חיפאי בעיתון "ידיעות אחרונות" ואף כצלם של עיריית חיפה. כך קרה שבמהלך שנים רבות תיעד רוגר את הנעשה בחיפה והיה נוכח באירועים רבים ומשמעותיים בעיר. החיבור בין שני חברים אלו הוליד את ההיענות לבקשתו של יקיר ושל אוצרת מוזיאון העיר, יפעת אשכנזי: הומאג' (מחווה) צילומי לתערוכת הפרח האגדתית.
תערוכת הפרח
תערוכה נוסטלגית זו הייתה אירוע חיפאי אשר התקיים מידי שנה החל משנת 1951 ועד לאמצע שנות התשעים. לאחר פסק זמן ניכר התקיימה שוב תערוכת הפרח בשנת 2012. תערוכה זו, אשר אורגנה על ידי עיריית חיפה – כללה מיצגים גדולי ממדים של פרחים וצמחים מכל העולם כולו. התערוכה הדגישה את הקשר שבין בני האדם לבין הפרחים.
הפעם, יוצגו על קירות המוזיאון גם הצילומים של הצלם החיפאי צבי רוגר, שהיה הצלם של עיריית חיפה במשך שנים רבות. הצילומים מתעדים את תערוכת הפרחים של 2012 ואת הקמתה.
כאמור, כיום חוזר הפסטיבל החיפאי המסורתי זה שהתקיים בעבר כארבעה עשורים- אל קירות מוזיאון העיר חיפה. המבקרים בה יחשפו להיסטוריה של "תערוכת הפרח" ושל העיר חיפה ואף יזכו לקבל נקודת מבט מיוחדת על הפסטיבל הנוסטלגי. בתערוכה יוצגו גם צילומיו של הצלם צבי רוגר משנת 2012 בדגש על תערוכת הפרח אשר נערכה בטיילת הכט שבחיפה. למותר לציין שבנוסף לתיעוד התערוכה, התלווה רוגר להקמת המיזם והיה חלק פעיל בהקמת התערוכה שהיא בסדר גודל רב ממדים.
המדור – "גם אני חי פה"
המדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות בבית מגוריהן – כשההיכרות הינה דרך הסיפורים, המטענים ונקודת המבט הייחודית של האנשים המרכיבים את הפסיפס האנושי של עירנו חיפה. דהיינו, אלה החיים וגרים פה – ממש כשם המדור – "גם אני חי פה" – והפעם, נתארח בביתו של "האיש והמצלמה" , בביתו של צבי רוגר, האדם המביט על חיפה דרך העדשה.
אודות צבי רוגר
צבי נולד בחיפה בערב חג השבועות (1948), בעת ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות. הוריו הינם ילידי פולין. אימו עליזה ואביו זלמן ארצה לפני קום המדינה. זלמן התנדב לצבא הבריטי ושירת בהנדסה הקרבית אשר בחיל החפרים.
זלמן נשלח עם כ-1,500 מתנדבים להילחם ביוון, כאשר למעשה כל החיילים הללו הופקרו על המזח בנמל קלמטה – שהיא העיר השנייה בגודלה בחצי אי הפלופונסוס שבדרום יוון, ומהווה את נמלה הראשי.
במהלך מלחמת העולם השנייה בתאריך 29 באפריל 1941, נערך קרב ליד נמל העיר בין הכוחות הפולשים הגרמנים וחטיבת ניו זילנד השנייה. בקרב זה, היו מעורבים גם חיילים ארצישראלים, לוחמי חיל החפרים ויחידת הסווארים בצבא הבריטי, והם כולם נפלו בשבי הגרמני.
למרות שהיה ארבע שנים במחנה השבויים, לא דיבר האב, זלמן רוגר, ואפילו מילה אחת אודות סיפור השבי. אירועי השתלשלות הדברים הגיעו לאוזני בני המשפחה דרך "פורום פדויי השבי מקלמטה", אשר אסף עדויות רבות ושונות בהן אף מפיהם של יוסף אלמוגי ויצחק בן אהרון.
זלמן רוגר אמנם לא שיתף אודות תלאות אלו, למעט כאשר נכדתו איריס, לכשהייתה תלמידה צעירה הכינה בבית סיפרה את "עבודת השורשים".
לאחר השבי, האב זלמן רוגר נשלח מטעם האנגלים "לשיקום" בלונדון ומשם עלה ארצה בשנית. הוא עסק בדפוס ובכריכת ספרים, כאשר מומחיותו הייתה בהדפסת אותיות זהב על גבי עור, וזאת במיוחד על סיפרי קודש.
הבהאים נוהגים לומר שהוא היה "האדם היחיד שאיננו בהאי אשר ידו נגעה בספרי הקודש הבהאיים". השתלשלות חייו הביאו אותו להיות אדם בעל אופי מופנם וסגור. אימו של צבי, עליזה, עבדה עם זלמן בבית המלאכה.
צבי מתאר את ילדותו החיפאית כתקופה של משחק ואושר רב. הוא היה מלווה באח שהיה צעיר ממנו ב 4 שנים (אשר נפטר ממחלה ב 2013). כשהיה צבי כבן 12 קיבל מתנה ייחודית: מצלמה! כך התבלט בחברת הילדים ואף החל לצלם את החבר'ה.
כמובן, תקופת הילדות ברחוב גאולה של אותם הימים הייתה ילדות שונה מאד מזו של היום. הדגש היה על משחקי רחוב, על "ח'בורות" ועל המון שעות בתנועת הצופים.
באותה העת, ההורים לא כל כך שמו דגש על לימודי ילדיהם ולמרות זאת, תוצאותיהם של לימודים אלו ראויות לשבח ולהלל. צבי מתגאה בכך שמתוך כיתות מחזור לימודיו ניתן למצוא "הכי הרבה רופאים אשר גדלו וצמחו מתוך הרחוב". ביניהם אף חברו הטוב הקרדיאולוג יצחק קרונזון, אשר ספרו החדש "כי מנגד תראה" מונח כעת למראשות מיטתו של צבי.
הספר "כי מנגד תראה" מאת יצחק קרונזון הוא למעשה ספר סיפורים המציג את חיפה ממבט על ההדסון. יצחק מיטיב לספר בלוויית "הומור קרונזוני", אשר מסתמך על כושר זיכרונו הנדיר, ועוסק בפרטים הקטנים של החיים. הוא פורש לפני הקורא את חייו שלו את חיי הצבר יליד חיפה, רופא ביחידת צנחנים ופרופסור בניו-יורק, ובצד כל אלה גם אנקדוטות כביכול מתוך חיינו אנו, וזאת עם כל הגיחוך והכאב שבהם.
צבי רוגר סיים את לימודיו בביה"ס גאולה ומשם עבר לתיכון חוגים. בצבא שירת במלחמת ששת הימים כקצין בפיקוד דרום. רק לכשהיה בשירות מילואים הועבר על ידי זאב אלמוגי לחיל הים (זאב אלמוגי גדל, בילדותו, בשכונת בת גלים בחיפה ובנעוריו גדל בקריית מוצקין. אלמוגי היה אלוף, כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל מספנות ישראל). אלמוגי ביקש את העברתו של רוגר לחיל הים, כצלם. זאת מכיוון שהצלם הקבוע של החיל עמד לפרוש. כך קרה שצבי הרבה לצלם את השקות ספינות הסטי"ל השונות.
במשך שלוש שנים התגורר צבי באשקלון, היות שבאותה תקופה הוא ששירת בשב"כ ומרכז פעילותו הייתה בעזה. למרות העניין הרב בתחום עיסוקו בשב"כ, הבין צבי שאל לו להמשיך ולהתמיד בתפקידו זה ועליו לעזוב את שירותו. זאת, בגין שני דברים עיקריים.
האחד: לדידו הוא לא היה מספיק טוב להיתמנות לראש אגף בשב"כ.
השני: הוא הבין שללא עורף אקדמי, בלתי ניתן להתקדם בדרגות של כל תפקיד באשר הינו.
לכן, החל צבי ואף סיים את לימודיו בחוגים ללימודי היסטוריה של ארצות האיסלאם ומדע המדינה באוניברסיטת חיפה.
צילום עיתונות
לימים, לאחר מלחמת יום כיפור, קיבל רוגר "הצעה בלתי ניתנת לסירוב" ממערכת העיתון ידיעות אחרונות – לצלם אירועים ואנשים עבור העיתון. הוא הבין שיוכל להנות מעיסוק זה ואף להרוויח היטב מכך.
במשך 24 שנים היה בשירות העיתון (1974-1998), עד אשר בצומת דרכים מסוימת קיבל הצעה מראש העירייה דאז, עמרם מצנע, להיות צלם העירייה במשרה מלאה.
לצבי אף כישורי כתיבה משובחים ולכן הוא שימש גם כמנהל מחלקת ההסברה ומ"מ מנהל אגף דוברות, הסברה ופרסום – כל זאת בשנים 1998-2017 ועד ליציאתו לגמלאות בגיל 69.
בשלהי מלחמת יום כיפור, וליתר דיוק ביום 6.12.73 (שימו לב: גבר שזוכר את התאריך המדויק של מועד יום חתונתו! … אוףףף להתקנא) נישא רוגר לחביבה האזמן בטקס צנוע על גג בית הרבנות.
חביבה הינה בת קריית חיים ועיתונאית מצעירותה. הם הכירו זה את זו במדשאות אוניברסיטת חיפה ועוד מעט קט יחגגו את יובל "חתונת הזהב".
חביבה רוגר עבדה שנים רבות ב"קול ישראל", חדשות רשת ב', ואח"כ כראש מערכת חיפה בנושאי כלכלה וספנות. בעתיד הקרוב עומד לצאת לאור סיפרה בנושא הליך ההפרטה של מספנות ישראל.
כאמור, לצבי ולחביבה אמנם רק בת אחת, אך "התיקון" הינו הריבית: ארבעה נכדים.
איריס רוגר-איתן (בת 40) המתגוררת בחיפה, הינה פיסיקאית מוערכת. בן זוגה, רועי איתן (1978), הינו איש הייטק ו"בשבילנו הוא ממש בן לכל דבר ועניין", אומר צבי.
במבט מהיר ממפתן דלת הכניסה, אל מעון משפחת רוגר, ניתן לחוש באווירת אומנות הצילום.
קירות הבית מכילים בטוב טעם הן מתמונותיו הייחודיות של צבי והן צילומים בעלי חשיבות לאומית ישראלית. הבולט מכל הינו קיר צילומים רחב הנושא את השם "ואלו תולדות" – בו נבחין הן בתולדות משפחת רוגר והן באלמנטים מכוננים בתולדות מדינת ישראל.
בולט במיוחד צילום מפת ארץ ישראל, אשר בה מסומן הקו הירוק כמו גם צילום מפת חיפה מתקופת המנדט הבריטי על א"י. כל זאת לצד צילומו של חוזה המדינה הרצל – צילום אשר נאסף מפח האשפה העירוני.
לפני כ 22 שנה גרו בני משפחת רוגר ברחוב יותם בדירה מאד אהובה, אך קטנת ממדים. משם עברו לגור בשכונת "גבעת אורנים", הציורית והירוקה, אשר נושקת לשכונת רוממה. צבי משבח את מיקום מעונו ברחוב ללא מוצא, משום שכך רק מי שצריך להגיע – אכן בא ומגיע. הוא סוגד לשקט כמו גם לירוק הירוק שמסביב.
בשנת 2016 נפגע מאד הירוק הזה בעת השריפה הגדולה, אשר בעקבותיה נערך שיפוץ נאה של הדירה. בהמשך לעיסוקו של אביו – צבי איננו מסוגל לוותר על אף ספר אשר בביתו ולכן במעונו בכל חדר וחדר נמצאת ספריית ספרים עשירה ומרשימה.
אכן, ספרים זהו נושא אהוב במיוחד ולכן בלתי ניתן לשלוף ספר אחד בלבד, אלא כמעיין מתגבר נזכרים ומובאים הספרים האהובים עליו. ביניהם וראשון לכל: "המהפכן" מאת רוברט ליטל, המספר את סיפורו של צעיר יהודי, אשר חוזר מאמריקה לרוסיה, כדי להשתתף במהפכת אוקטובר מלאת הדמים. זהו סיפור מתח מטלטל המבוסס על אירועי אמת.
הספר הנוסף המגיח לידי צבי הינו "מפעם לפעם" מאת אליעזר יערי עם צילומיו של אלכס ליבק. זהו ספר בו קובצו מאה שלושים וחמש שיחות רדיו, שהן למעשה מבחר מתוך קרוב לאלף שיחות ששודרו בפינה "מפעם לפעם" בתוכניתו של ירון אנוש ב"כאן" ולפני כן ב"קול ישראל".
הספר מלווה בתצלומיו של הצלם אלכס ליבק חד העין, הביקורתי אך האנושי, אשר יחדיו הם יוצרים תמונה מרהיבה, ומרגשת של המציאות הישראלית.
לא מכבר סיים צבי את קריאת הספר "האשה האחרת" מאת דניאל סילבה, אך הוא מוסיף ומפליג בשבח ספר נוסף מאת חיפאי בן מחזור לימודיו: חנוך מרמרי (עיתונאי ועורך, לשעבר עורך המקומון "העיר" ועורך העיתון "הארץ") "סימני שיניים". זהו רומן אשר מהווה דיוקן של דור ושל תקופה. בשנות השישים, על הכרמל החיכוך הקבוע בין חלומותיו של גיבור הספור לבין המציאות הקשוחה מציג בפני הקורא תמונת עולם עזה ומחשבות נוקבות אודות זמן ותקופה.
בנוסף לספריות הגדולות הנמצאות ברחבי הבית, מקום מיוחד בליבו שומר צבי לחדר העבודה שלו.
בנוסף לציוד הצילום, הנמצא בחדר, שוכן בגאון המחשב, אשר בו עורך, מקטלג ושומר רוגר את ארכיון צילומיו.
מלבד זאת נמצא בחדר חלק נכבד מאוסף משקולות הנייר. זהו אוסף מרשים צבעוני ומיוחד. צבי מציין שלפני כ 10 שנים אלמנתו של אחיו עשתה סדר בחפצים ומסרה לידיו את תחילת האוסף הקיים, אשר לימים הוא הולך ומתעצם בפריטים מרהיבים למראה.
לצבי אוסף מיוחד: פסלי הזכוכית הנמצא בחדר המגורים. בדרך כלל רגילים לראות את הזכוכית באופן יומיומי בחלונות ובמראות אשר סביבנו, אלא שכאשר מדובר בפיסול זכוכית, הרי זוהי מלאכת אומנות באחד מהחומרים המופלאים שיש. הפסלים אשר באוספו של רוגר מעוצבים בצורות שונות, ואלו הן יצירות אומנות מרהיבות ביופיין.
באחד מקירות חדר העבודה נוכל לצפות במזכרות ועיטורים שונים. אותות מלחמה של האב זלמן רוגר, צילום של הבת איריס, תעודת הוקרה לגמלאי מראש העיר דאז יונה יהב, כמו גם תעודת דיפלומה של איגוד הצלמים העולמי, תעודה הנחשבת כמדליית זהב וכפרס ראשון ב"אולימפיאדת הצלמים".
רוגר מציין שגינת הבית משמשת לו כמרפא רוחני ירוק. אשר על כן, סעודות משפחתיות נערכות בפינת האוכל אשר בחלל המגורים, אך גם באזור הגינה.
בתאריך העברי של יום הולדתו, ערב חג השבועות, נפגשים וחוגגים בגינת הבית ערב של מפגש חברתי מענג הנותן כוח להמשך החיים הזמן קדימה.
במפגשים אלו מתקבצים מיטב חבריו ונשותיהם, כמו למשל: האחים עציוני, אליאס טובי, אהרון צ'חנובר יוסי בן ארצי אבי עידן, ירון גרנות, אפי קרביץ ועוד כמה וכמה חברים קרובים.
רוגר איננו אוהב את זן החיפאים אשר חפצים שחיפה תהפוך להיות כדמותה של תל אביב. כמאמר: "אנשי ההר שונים באופיים מאנשי החוף".
לדידו, לתושבי חיפה אופי מיוחד, כאשר הנוף וערכי הטבע משפיעים על תושביה. הוא סוגד לקצב החיים הרגוע ולשקט. בעבר הירבה לנסוע למרכז הארץ למופעים שונים למוזיאונים, אופרה וכו'.
כיום הוא מעדיף לצפות בסרטי טלוויזיה במעונו ואף מציין שמירב הבילויים העכשוויים הינם מפגשים עם חבריו. אלו הם קבוצות של חברים מבית הספר היסודי, מהתיכון, מהצבא מפורום קציני בה'ד 1- וכולם יחדיו משמשים לו עוגן חברתי ותרבותי.
צבי שואף שיוכל להמשיך בכל מה שהוא עושה. כיום הוא כבר איננו מצלם אנשים, שכן את התחום הזה כבר מיצה. כעת חיה, הוא מצלם ומפרסם צילומי טבע ונוף. בניגוד לדעות אחרות, רוגר מייחל שהעיר חיפה לא תשתנה, אלא תתמיד בטיפוח העדין של הישוב ויושביה.
כל הכבוד לך צביקה רוגר וגם לך רחלי אורבך.לילה טוב.
מעניין מאוד רחלי,
ברשותך, תיקון טעות סופר:
כתבת: "זאב אלמוגי גדל, בילדותו, בשכונת בת גלים".
נכון מאוד למעט שם מפקד חיל הים:
זאב אלמוג.
בברכה,
חיים י.
תודה רבה על הכתבה רחלי. סיפור מאוד מרגש של בן אדם מרשים מחיפה. מאוד נעים לדעת, שחיי אינטליגנציה בחיפה קיימים ועוד איך קיימים.
כל טוב לצבי רוגר ומשפחתו! בריאות אושר ועושר! בזכותם יש מדינת ישראל וחיפה.