"לפני שלמדנו ללכת למדנו לקרוא 'אוֹ־לֶה' בקצב הטנגו" ○ פרק 15 בספר 'בת מספר 4' • לילי מילת

ממתק לשבּת (ולחג) • פרק 15 מתוך הספר 'בת מספר 4' ○ לילי מילת

יש משהו חושני מאוד בריקוד הטנגו הארגנטינאי. גבר ואישה על במה, מבטם אינטנסיבי ונדמה כי למרות שהם מציגים את עצמם לראווה, הם סגורים בעולם משלהם והקהל יושב מרותק ומנסה אולי להיות חלק מהקשר הזה או אף להיכנס ביניהם. כשאני צופה בזוג כזה, בייחוד אם הם רקדנים מנוסים וממגנטים, יש לי תחושה כאילו הצצתי למשהו אישי שספק אם אני אמורה להביט בו, ובכל זאת, העיניים לא מפסיקות לעקוב, הגוף על כיסאי בקהל נדרך ואני מלווה אותם עד לרגע השיא. זה קרה לי פעמים מספר תוך כדי צפייה בריקוד פלמנקו, שמבחינה זו גם מעניק חוויה דומה.

ילדותי בשנות השמונים הביאה, בין היתר, את סרטי שירלי טמפל למסכים. לראות אותה מתופפת בצעדי סטפס היה מושא חלום עבורי. איך יוצרים מוזיקה עם הרגליים? לראות אותה או את ג'ין קלי, לצורך העניין, מתופפים את צעדיהם, לעיני הילדה שהייתי, נראה כמשהו קליל. הייתי צריכה להגיע לעשור הרביעי של חיי, להצטרף לחוג פלמנקו במטרה להגשים לפחות חלקית את החלום, כדי להבין כמה מורכב להביע את הקלילות הזו ברגליים. נשביתי בעולם הפלמנקו ובטיוטה הראשונה של הספר כתבתי עליו ולא על הטנגו הארגנטינאי. אך כשהחלפתי את מוצאה של הילה סבן מספרד לארגנטינה, הייתי חייבת להחליף גם את הריקוד הלאומי.

לא הצטערתי, שעות וימים של צלילה לעומקי הטנגו, היו עונג צרוף שאני מקווה ויעבור גם עבורכם כשתקראו את הפרק שלפניכם ואת פרקי ההמשך, כשנעמיק את ההיכרות של אספקט זה בתרבות ארגנטינה. בינתיים אני מזמינה אתכם לצפות כאן בהצצה לאחת ההופעות הממסמרות שזכיתי לחוות – רקדנים: אוסקר דה לוס ריאס ואירנה לה סיינטו הנהדרים מלווים בקולו הנפלא של ויסנטו גאלו. את שלושתם זכיתי להכיר בפסטיבל פלמנקו באילת.

◄קטע מתוך המופע בפסטיבל פלמנקו באילת • צפו

בפרק 15 הקצרצר, ג'ון שלנו כבר הבין שמה שקרה להילה קשור באחיה השני. הוא מתוסכל, כואב את כאבה, ועדיין, יש בו משהו די תמים לעולם. מקסימום הכאב שהוא מצליח לחשוב עליו הוא מכות. מכות פיזיות. זכרו שהספר מתאר חיים בשנות השבעים-שמונים המוקדמות ולהכות ילדים עדיין היה עניין נפוץ לשם חינוך. הילה מצדה, מעזה יותר. פחות ופחות היא משתמשת ב"שפת הסתרים" העברית וחולקת עם ג'ון סיפורים עמוקים מעברה, באנגלית. 
קריאה נעימה.

פרק 15

הוא יצא לריצה על החוף. התחיל בשקמונה והמשיך דרומה. הוא לא שם לב לאן הוא רץ וכמה רחק. הוא פשוט רץ, מחכה שהקולות יניחו לו. הקולות בראשו, הבכי של הילה, המילים שלה, בעברית, באנגלית. 'לא, זה האח השני.' הוא לא ידע כמה פעמים הדהד בו המשפט המצמית הזה.

ג'ון האט לבסוף להליכה ונכנס למים, טבל את יגונו, את חוסר האונים שחש. הוא שחה עד שעייף וחזר אל החוף. רק אז התפנה להביט סביב ולראות היכן הוא נמצא. כבר מזמן עבר את חיפה המוכרת. הוא היה קרוב יותר למבצר של עתלית. מתוסכל ומותש, בעיקר ממחשבותיו, החל ללכת חזרה אל שקמונה וכנסיית גריגוריוס.

מה שטרד את מנוחתו היה שלא ידע מה קרה. הוא ידע בוודאות שהאח השני הארור הזה הרע להילה, רק לא ידע באיזה אופן. האם הִכה אותה? מכות היו דבר שכיח, הוא עצמו קיבל מספיק מאביו. אולי הכה אותה יותר מדי? אולי מפני שהייתה שקטה ומופנמת כזאת זה השפיע עליה יותר מאשר היה משפיע על ילדים אחרים? המחשבה על מישהו מרים יד על הילה הילדה, הילה המלאכית, הילה הנערה, שמישהו יכה את האישה ששבתה את ליבו, רק המחשבה על כך כמעט הרגה אותו.

"הייתי רוקדת, טנגו ארגנטינאי. אצלנו בבית לפני שלמדנו ללכת ידענו לקרוא 'אוֹ־לֶה' בקצב הטנגו, וגם במשחק כדורגל של לַה סֵלֶקְסְיוֹן." הוקל לג'ון כשדיברה באנגלית. 

‫"היית צריך לראות את אבא ואימא שלי רוקדים. זה היה משהו ממסמר, מהמם. תמיד רציתי להיות אימא באותם רגעים. אולי יותר מזה, רציתי להיות אימא בעיניים של אבא. כמה אהב אותה." היא שתקה ממושכות, הביטה בים, נראה ששכחה היכן היא נמצאת. הוא לא ידע איך הייתה לו כזאת סבלנות. למה לא הפריעו לו השתיקות הממושכות, פירורי המידע. 

‫"היה לי סימן קבוע של מכה בסנטר." צחקה פתאום, המשיכה כאילו לא שתקה קודם. "הייתי לוקחת את הנעליים של אימא ומנסה לרקוד, ואי אפשר היה לעצור את הניסיונות שלי. בכל פעם הייתי נופלת על הפרצוף ולמחרת, כך אימא סיפרה, הייתי עושה אותו הדבר." ג'ון חייך, דמיין אותה בשיער פרוע ועיניה החתוליות בורקות ממאמץ ילדותי. אולם זה היה רק הדמיון שלו כיוון שתמיד קלעה את שערה לצמה ארוכה וכיסתה אותו במטפחת, אפילו בשנתה, כאילו רצתה להסתירו.

"אני בטוח שהצלחת בסוף. בטח היית רקדנית טובה." 

הילה הפנתה אליו את ראשה בחדות כאילו שכחה שהוא שם ושאיתו היא משוחחת. איך תמיד הצליח לקלקל. הוא קיווה שהיא מרגישה איתו בנוח, שהוא יכול לומר משהו בשקט מבלי שתיבהל ותשתתק. כשפגש בעיניה ראה שם צער. כאב עמוק. פגיעה. 

"כן, ג'ון. הצלחתי. הייתי טובה. מדי." אם לא היה יושב קרוב אליה היה מפספס את המילה האחרונה.