"שקט! אני מבקש שקט!"
הרחש בקהל דעך לאיטו וכולם נשאו עיניהם אל גֶּבֶר שעמד על חבילת חציר מוגבהת, סוקר בחשיבות את הקהל שלמרגלותיו.
"גבירותי ורבותי. התכנסנו כאן לאור ידיעה מדאיגה שהגיעה לאוזניי. מחר, כך מסתבר, זהו ערב יום כיפור! היום החשוב ביותר בשנה לבני האדם המאמינים בדת משה וישראל."
דבריו עוררו התרגשות בקרב הנוכחים אף על פי שרובם לא הבינו על מה הוא מדבר. ההכרזה של המנהיג עוררה דאגה בעיקר משום שבחר לשאת את דבריו בכנס חרום שאליו נקראו בפתאומיות.
הדברים שנאמרו בטון חמור עוררו שאלות רבות:
– "מה זה בכלל יום כיפור?"
– "למה זה צריך להדאיג אותנו?"
– "מאיפה הגיעה הידיעה הזאת?"
ההמולה גברה ככל שגֶּבֶר התמהמה במתן תשובות.
הוא הרים את כנף ימינו המעוטרת בנוצות בצבעים עזים של חום, אדום ושחור, זקף את כרבולתו האדומה, השמיע קריאת קוקוריקו רמה והיסה את הקהל.
"סבלנות רבותי, סבלנות. אענה על כל השאלות." הוא גרד את אוזנו עם כף רגלו והמשיך, "ובכן, היום בבוקר נחת סמוך ללול שלנו, ממש כאן מעבר לגדר, עורבא-פרח. רובכם בוודאי מכירים את בן דודנו אפור הנוצות ושחור המקור המרבה בקריאות רמות מחרישות אוזניים. הוא כידוע מעופף במרחבים העירוניים, די קרוב לבני האדם והמידע שהוא קולט לא יסולא בפז. הברנש הזה כבר איננו צעיר וניסיונו רב השנים שקול לחבית גרגרי חיטה. כדי לא להאריך בדברי אגלה לכם את מה שסיפר לי ידידנו בקיצור: לדברי אותו עורב חביב, ערב יום כיפור העומד כאמור לחול מחר, הינו לא פחות ולא יותר מאשר יום של אסון לבעלי הכנף הדרים בלולים מהסוג שלנו."
"מדוע? למה? איך?"
נשמעו קריאות מבוהלות מכל עבר, מלוות בנפנופי כנפיים ובנענועי מקור נמרצים.
"עורבא-פרח מספר," המשיך גֶּבֶר, "שביום קדוש זה, בטוחים בני האדם, בני דת משה, שהאל בו הם מאמינים, בוחן את התנהגותם של כל אחד ואחת מהם במהלך השנה שחלפה ובהתאם לכך גוזר את גורלם לעתיד. יש לו ספר-מאזנים שכזה, כך הם מאמינים, והוא שוקד לעבור שורה אחר שורה בקפדנות יתירה, ולבחון את מאזן החטאים מול המעשים הטובים של כל אחד מבני אותה דת.
לפיכך, מאחר ורובם יודעים שמאזן חטאיהם לא כל כך חיובי, האסטרטגיה שלהם, מול אותו אלוהים כל יכול, היא לבקש מחילה ולהבטיח שבשנה הבאה יתנהגו יותר טוב. הם מבטיחים שבעתיד יַרְבּוּ במעשים טובים, בחסדים ובמצוות וימעיטו בחטאים. אני רוצה להזכיר לכולכם בהזדמנות זו שמר נחמיאס, בעל הלול שלנו, הוא בן הדת הזאת."
רחש עבר בקהל.
"שיבקשו כמה מחילות שהם רוצים. מה זה נוגע לנו ולמה זה צריך להדאיג אותנו?" התפרצה צ'יקיטה, פרגית מבוגרת שנוצותיה הלבנות דהו עם הזמן וכרבולתה חיוורת ומדולדלת. היא לא הבינה מדוע הפריעו למנוחת הצוהריים שלה עם אספת החירום הזאת?
גֶּבֶר הרים את מקורו, פרש שתי כנפיים לנפנוף נמרץ ופלט קוקוריקו של מחאה על ההפרעה. חבריה וחברותיה של צ'יקיטה היסו אותה. הם היו סקרנים לשמוע מה בפי המנהיג.
"מסתבר," המשיך גֶּבֶר, "שאותם בני אדם מאמינים שבקשת מחילה והבטחה להשתפר בעתיד, אינן מספקות את האלוהים שלהם. אם תשאלו אותי, הם די צודקים. איזה אלוהים פראייר יאמין שנה אחר שנה להבטחות שווא? בכל אופן, הם מאמינים שכדי לשכנעו לחוס עליהם ביום הדין, הם צריכים להתפלל, לצום ולהתחנן, ובנוסף לכל אלה הם גם עורכים טכס מיוחד במינו הקרוי בפיהם טכס-כפרות."
"שיעשו איזה טכס שהם רוצים!" קראה נוצית, פרגית צעירה דקת גזרה ובעלת קרקור עם צליל גבוה במיוחד. היא לא הצליחה לרדת לסוף דעתו של גֶּבֶר ולסיבה שהוא מספר להם את כל זה, "ובכלל, מה הם בדיוק עושים בטכס הזה ולמה זה נוגע לנו?" שאלה…
קריאות של הסכמה עם דבריה עלו מהקהל.
גֶּבֶר עצם את עיניו, כמי שאומר שהוא מבין את השאלה שלה, הרים מקור והסביר:
"זהו טכס די מוזר, למען האמת. במהלכו לוקחים בני האדם המאמינים בדת משה וישראל, תרנגול, תרנגולת או פרגית, אוחזים אותן ברגליהן, מניפים אותן גבוה מעל הראש, מסובבים את היצור המבוהל ונושאים תפילה ותחינה לאלוהים."
"נו? ההנפה מעל הראש נראית לי דווקא די כיפית, אבל מה הם אומרים באותה תפילה?" קראה נוצית וזכתה לקרקורי הסכמה מחברותיה הצעירות.
גֶּבֶר קפא במקומו ולא השיב. אלה שעמדו סמוך אליו הבחינו בזחל טועה שטיפס על חבילת החציר עליה עמד, ולכד את מבטו. הוא עקב אחר הזחל, השפיל באיטיות את מקורו ולפתע, בתנועת בזק, נעץ אותו ביצור המסכן ובלע אותו. מבטו המזוגג העיד שהיה זה מעדן של ממש והקהל המתין בסבלנות עד שהמנהיג סיים להנות מהקינוח שנקרה בדרכו.
"נו? אפשר לשמוע כבר מה יש בתפילה הזאת?" איבדה נוצית את סבלנותה.
גבר כחכח בגרונו, הביט לעברה במבט סלחני והמשיך:
"עורבא -פרח מספר, שלפי מיטב זכרונו המשפט העיקרי שנאמר בתפילה הזו הוא: 'זו כפרתי, זו חליפתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אזכה לחיים ארוכים.' הבנתם?"
"אני חושבת שהבנתי," אמרה נוצית.
"נו? תסבירי." קראה צ'יקיטה.
"אתם זוכרים שאתמול ביקרה כאן בלול גברת נחמיאס ביחד עם בתה הקטנה אסתריקה."
רבים הנהנו במקורם להסכמה.
"אז בזמן שהסתובבה כאן היא כל הזמן חיבקה ונישקה את הקטנה וקראה לה כפרה, כפרה, כפרה שלי. אז כפרה חייב להיות משהו טוב, לא? מזה יוצא שהאיש שמניף מעל ראשו את הפרגית ממש מחבב אותה אם הוא קורא לה כפרה שלי."
קולות הסכמה עלו מקרב הקהל.
"אם זה נכון, אז בשביל מה יצאה הקריאה לאספת חירום?" התלוננה צ'יקיטה.
גבר הניף שוב את שתי כנפיו וקרא בקול:
"קוקוריקו, הפרשנות של הפרגית הצעירה ממש לא נכונה! היא מוטעית לחלוטין! ההיפך הוא הנכון. לפי אמונת אותם בני אדם, האל יסכים להטיל את החטאים שהם עצמם חטאו, על אותו בעל כנף אומלל שאותו הם מסובבים מעל הראש, אבל הנס הזה יקרה רק לאחר שיסיימו את התפילה ויובילו את אותה פרגית מסוחררת, אל השוחט, כדי שישלים את המלאכה."
קריאות בהלה נשמעו מהקהל ההמום.
"וכדי להגדיל את האבסורד," המשיך גֶּבֶר, "הם לא נותנים את הקורבן האומלל כעולה לאלוהים שלהם, אלא מבשלים אותו לארוחת החג ואוכלים אותו בעצמם."
דבריו של גֶּבֶר היכו בהלם את שוכני הלול.
"חוץ מההיגיון העקום שיש בטכס ובתפילות האלה ובאכזריות המלווה אותם," קראה צ'יקיטה, שכעת הבינה סוף סוף את ההצדקה לכנס החירום, "יש כאן חוסר צדק משווע והתעמרות של יצור חזק בבעלי חיים חלשים, תמימים וחסרי אונים. זה עוול גדול, הפגנת חוסר חמלה ואכזריות נוראית! הטכס הזה לכשעצמו הוא חטא נורא! איך הם חושבים שעם טכס ברברי כזה האלוהים שלהם יסלח להם? הם באמת חושבים לתחמן את האלוהים שלהם? ועוד אומרים שבני האדם הם היצור הכי חכם…"
אלמלא נשמעו לפתע קריאות רמות של עורב, ספק אם צ'יקיטה היתה מפסיקה לקרקר. הם ראו את עורבא-פרח מגיע במהירות ונוחת על עמוד החשמל סמוך, מייצב את עמידתו, מסדיר את נשימתו, פותח את פיו וקורא:
"זה עתה אני חוזר מסיור באזור וצר לי לבשר לכם, חברַי עופות הלול, שבעל הבית שלכם, אדון נחמיאס, עושה ברגעים אלה את דרכו לכאן, מלווה בחבורת אנשים שבאו לבחור לעצמם תרנגולות לכפרות."
קריאות בהלה נשמעו מכל עבר.
"אני מבקש להירגע!" קרא גבר, ופנה לעורב:
מה אתה מציע לעשות ידידי?"
העורב חשב מעט והשיב.
"אינני רואה כל דרך אחרת אלא להרים את נס המרד! העוול שבני האדם עושים לכם, ראוי להתנגדות. ברגע שאדון נחמיאס יפתח את דלת הלול, אני מציע לכם למלט את נפשותיכם. אל תחששו, עוטו על האנשים ונצלו את הפרצה כדי לברוח מהמקום הזה, עד האחרון שבכם."
"ומה יקרה אם הוא ימהר לסגור את הדלת ולחסום את דרכנו?" שאלה נוצית.
"אל דאגה. להקת העורבים שלי בדרך לכאן כדי לסייע במקרה הצורך."
גֶּבֶר הרים את כנפיו, זקר את מקורו, זקף את כרבולתו וקרא בקול החזק ביותר שיכול היה להפיק מגרונו:
"קוקוריקוקוריקו!" שפרושו בשפת עופות הלול: "אינתיפאדה!"
כשקרב אדון נחמיאס ביחד עם הקונים שבאו לבחור תרנגולות לכפרות, לא הבין את פשר המהומה שבלול. הוא גם לא הבין מה עושה להקת עורבים על חוטי החשמל הסמוכים. כשפתח את הדלת, לא האמין למראה עיניו:
עופותיו הצייתנים והחביבים הסתערו לעבר הפתח בקריאות רמות, קפצו מעליו, בין רגליו ומעל ראשיהם של מלויו, פרצו אל מחוץ ללול והתפזרו במרחבי השדות שמסביב. באותו זמן ממש פצחו עשרות עורבים בקריאות רמות והתעופפו לכל עבר, מקימים רעש מחריש אוזניים.
באותה שנה לא קיימו במושב של אדון נחמיאס ולו טכס אחד של תרנגול לכפרות, השוחט נשאר מובטל באותה שנה.
ואילו אלוהים?
הוא הסתכל מלמעלה וחייך.