הכתבה היא פרי שיתוף פעולה בין חי פה לבין חברי העמותה לתולדות חיפה
"הנמל הנוח והמוגן ביותר בים התיכון"
נמל חיפה • הרקע להקמתו, בנייתו וחנוכתו
לאורך שנות ההיסטוריה, היו בחיפה עשרות רבות של נמלים ומעגנים עתיקים. אבל הנמל הראשון בתקופה המודרנית, או ליתר דיוק המזח הראשון, נבנה בשנת 1858. ממחצית המאה ה-19 הנהיגה האימפריה העות'מאנית רפורמות ("התנזימאת") ובמסגרתן אפשרה לראשונה לעולי רגל נוצרים במספרים גדולים, להגיע לארץ. חלק נכבד מאלו שניצלו זאת היו צליינים נוצרים מרוסיה שהפליגו באוניות מנמל אודסה שבים השחור לחיפה.
זרם צליינים זה הלך והתגבר, עד שבראשית 1858 החליטו השלטונות הרוסים להקים בחיפה מזח מיוחד לשימושם של עולי הרגל הרוסים. לשם כך הם שכרו את שירותיו של מהנדס עיריית ירושלים האיטלקי, ארמטה פיירוטי (Ermete Pierotti). פיירוטי בנה על החוף בקרבת בניין הסראייה (בניין הממשל) מזח עץ בעלות של למעלה מ-3,000 לירות שטרלינג. אוניות עולי הרגל היו מגיעות מאודסה פעמיים בשבוע והמזח שימש גם לטעינה ולפריקה של סחורות.
מאוחר יותר הוארך מזח זה שכונה "המזח הרוסי", על ידי המהנדס הטמפלרי גוטליב שומאכר ושימש כנמל הראשי של חיפה. מספר שנים אחר כך בנתה גם חברת הספנות האוסטרית "הלוייד האוסטרי", מזח נוסף בקרבת מקום.
כרמל שטראסה
לקראת סוף שנת 1898 תיכננו להגיע לביקור מלכותי בארץ הקייזר הגרמני, וילהלם השני ואשתו אוגוסטה ויקטוריה והתקבלה החלטה באדמירלות הגרמנית להנחיתו בחיפה ולא ביפו, עקב מום מולד שלא איפשר לו לרדת בסולם מהאוניה לסירה. המקום שנבחר היה חוף ימה של חיפה בהמשך לציר הראשי של המושבה הטמפלרית, ה-"כרמל שטראסה".
גוטליב שומאכר
ביצוע הפרויקט הוטל על גוטליב שומאכר שבנה מזח אבן באורך של 85 מטר וברוחב של 6 מטר. ואכן, ב-25 באוקטובר 1898 הגיע הזוג המלכותי ונחת במזח החדש שכונה "מזח הקייזר". גם מזח זה שימש אחר כך לפריקה ולטעינה של סחורות ונוסעים.
הקמת מזח הרכבת על שפת ימה של חיפה
ב-1 בספטמבר 1900 התחיל להתממש חלומו של הסולטאן העות'מאני ה-34, עבדל חמיד השני – בניית מסילת ברזל מאיסטנבול דרך דמשק למכה ומדינה בחיג'אז, לשימושם של עולי הרגל המוסלמים. מימוש החלום הוטל על מהנדס גרמני צעיר, בן 38, היינריך אוגוסט מייסנר (Heinrich August Meisner) שעסק בהנחת מסילות ברזל באימפריה העות'מאנית מ-1886.
לצורך הבאת אספקה לסלילה באמצעות ספינות, בנה מייסנר שלוחה של "הרכבת החיג'אזית" מדרעה שבדרום סוריה מערבה עד חיפה, מרחק של 161 ק"מ. על שפת ימה של חיפה בנה מייסנר את "מזח הרכבת", מזח גדול ומסיבי שאורכו 411.5 מטר ורוחבו 33 מטר (נתוני 1907). בניית המזח הושלמה ב-1903 והוא שימש את העיר גם לטעינה ולפריקה של סחורות ולנוסעים.
היה זה בנימין זאב הרצל אשר תיאר ברומן האוטופי שלו מ-1902 "אלטנוילנד", את הנמל שיוקם בחיפה כ"נמל הנוח והמוגן ביותר בים התיכון…".
תכנית פאלמר
כבר בהסכם "סייקס פיקו" ממאי 1916, ביקשו הבריטים לעצמם את איזור מפרץ חיפה שאותו הכירו היטב וראו בו נכס אסטרטגי במערך הבריטי במזרח התיכון לאחר סיום המלחמה. ב-1922 מטיל שר המושבות, ווינסטון לאונרד צ'רצ'יל, על חברת ההנדסה הלונדונית "רנדל, פאלמר וטריטון" (Rendel, Palmer & Tritotton) שהתמחתה בבניית נמלים, לערוך סקר לאורך חופי ארץ ישראל לצורך הקמת נמל חדיש שישרת את הצרכים הצבאיים והאסטרטגיים של האימפריה הבריטית. נציג החברה, סר פרידריך פאלמר (Fredrick Palmer), ערך סקר לאורך חופי הארץ והמליץ על שני אתרים: יפו וחיפה. היות שיפו לא שרתה את האינטרסים האימפריאליים הבריטים ולעומתה חיפה כן, ההחלטה נופלת על חיפה כמקום המתאים ביותר.
עקב בעיות תקציב, רק ב-1926 מושגת הלוואה של 1,250,000 לירות שטרלינג ויוצא מכרז בינלאומי לבניית הנמל. למכרז נענו חברות מבריטניה, הולנד, איטליה ועוד. גם המתכנן הראשי של חברת "הכשרת היישוב", האדריכל ריכארד קאופמן, הגיש תוכנית שכללה תכנון אזורי כולל, תוך התחשבות באוכלוסיות הגרות באזור ובצרכיהן, אך תוכנית זו נדחתה על ידי הבריטים. פאלמר שמונה לעמוד בראש הפרויקט, בוחר לבסוף את התוכנית שהוא והחברה שלו הגישו – תוכנית פאלמר.
על פי תוכנית זו, יוקם שובר גלים ראשי שתחילתו באזור של בית החולים רמב"ם דהיום בכיוון מזרח, לאורך של 2,210 מטר ושובר גלים משני שבסיסו מזח הרכבת העות'מאני לכיוון צפון לאורך של 765 מטר. הפתח שנוצר בין שני שוברי הגלים יהווה את הכניסה לנמל ורוחבו 183 מטר. כן אמורים לייבש 360 דונם שישמשו כאזור תפעולי של הנמל וכעורף למסחר ולפעילות כלכלית. עוד 50 דונם אמורים להיות מיובשים במזרח הנמל, לשם הקמת מסוף נפט.
80 שנה לאחר מכן
לצרכי הבנייה מופקעים 56,939 דונם (18,568 דונם שטחים מעובדים, 21,453 דונם ביצות ו-16,919 דונם שטחי ים). באפריל 1929 מוקמת בחיפה מחלקה ממשלתית שאמורה לרכז את פרויקט בניית הנמל בפיקוחה של חברת "רנדל, פאלמר וטריטון". באוקטובר 1929 מתחילות העבודות בשטח שעיקרן יישור השטח, סלילת דרכים והקמת רשת נרחבת של מסילות ברזל. במקביל, מובא מבריטניה ציוד מכאני הנדסי רב, מהמתקדם ביותר שהיה קיים. שנה קודם לכן במסגרת ההכנות, חיפשו הבריטים אתר מתאים למחצבה לבניית שוברי הגלים. הם שלחו את הארכיאולוג הבריטי צ'ארלס למברט לנחל מערות, שם גילה שרידים פרהיסטוריים של האדם הקדמון. ביום שלישי, ה-29 באוקטובר 2013, בדיוק 80 שנה לאחר חנוכת הנמל, נערך במקום זה טקס הכרזתו כאתר מורשת עולמי.
הבריטים איתרו את רכס הכורכר בעתלית כמקום מתאים לחציבת כמויות אבן עצומות לבניית שוברי הגלים, סללו רשת ענפה של מסילות ברזל לאתר, בנו גשר על נחל אורן ואף תחנת רכבת קטנה, הקיימת עד היום. במקום מועסקים מאות רבות של פועלים, יהודים וערבים (שלושה מהפועלים היהודים, אביגדור בלפור, צבי בריל ומאיר קלייסט, נהרגו בתאונות עבודה והם קבורים בבית הקברות הישן ברחוב יפו. גם מספר פועלים ערבים נהרגו, אך שמותיהם לא צוינו בעיתונות העברית).
מזח הקייזר
בחיפה התקדמו העבודות ושובר הגלים הראשי הלך והתארך, כשבמקביל ספינות מחפר העמיקות את אזור הנמל, והחול שהוצא מהקרקעית הועבר לאזור המיובש. קו המים באותה העת היה רחוב העצמאות של היום (רחוב המלכים דאז) ולאחר ייבוש השטח מוקמים בו בצד הפנימי המזח לקשירת האוניות ומצדו החיצוני הבניינים שקיימים עד היום. בעת ייבוש השטח, נקבר בשלמותו מזח הקייזר שנבנה על ידי שומאכר ורק שלוש אבני שפה שנלקחו ממנו נמצאות כיום בכניסה למוזיאון העיר חיפה.
שובר הגלים הראשי
העבודות נמשכו במלוא הקצב. במקום הוקם גם מפעל ליציקות בטון מזוין בצורות ובגדלים שונים לצרכי הבניה וגם אמודאים לוקחים חלק בעבודות. בדצמבר 1931 מסתיימת בניית שובר הגלים הראשי. עם סיום בניית המזח בנובמבר 1932, עומק המים ליד המזח הוא 31 רגל (9.4 מטר). כבר מ-1931, עוד לפני סיום העבודות, עשרות כלי שייט קטנים כבר עוגנים במקום ופורקים וטוענים סחורות. כן עוגנות בנמל אוניות מלחמה בריטיות.
במהלך שנת 1931 עברו דרך הנמל כמעט 200,000 טון סחורות, רובן תיבות תפוזים ליצוא ואף אשלג מים המלח. לצרכי בניית שוברי הגלים, נכרו במחצבות עתלית כ-1,300,000 קוב אבן. על הרציף נבנו שני מחסנים גדולים (116 מטר X 36 מטר) ומבנים נוספים, ביניהם בניין מינהלת הנמל (אותו בניין שב-15 במאי 1948 מורד ממנו הדגל הבריטי).
ספינת נוסעים ראשונה
באפריל 1932 נכתב בעיתון הבריטי מאנצ'סטר – גארדיין: "נפוליאון הוא שאמר כי עכו הינה מפתח המזרח, אולם האנגלים סבורים כי המפתח הזה הוא בקצה השני של המפרץ והם בונים נמל בחיפה אשר יעלה אותה אל המדרגה הגבוהה ביותר בחופי הים התיכון… בניין נמל חיפה צריך להיחשב לסמל עתידה של ארץ ישראל…". כבר בשניים באוגוסט 1933 נכנסת לנמל לראשונה ספינת נוסעים גדולה ה"איטליה" שלוקחת נוסעים לאירופה.
חנוכת הנמל
ביולי 1932 ממנה הנציב העליון את "הוועדה לקביעת הטקס של פתיחת הנמל "שבראשה מושל המחוז וחברים בה ראש עיריית חיפה, מנהל המכס, מהנדס הנמל, יו"ר לשכת המסחר העברית ויו"ר הלשכה הערבית. ב-6 בספטמבר 1933 n,eck, בישיבת הוועדה החלטה על תאריך הפתיחה הרשמי: ה-31 באוקטובר 1933. כמו כן, קובעת הוועדה את כל סדרי הטקס, המוזמנים, לוח הזמנים וסדר האירועים והנאומים, כשהנציב העליון, גנרל סר ארתור גרינפל ווקופ (Arthur Grenfell Wauchope) יעמוד בראש הטקס. עוד מתכננת הוועדה הזמנת אורחים רבים שחלקם יובאו ברכבת מיוחדת, תזמורת צבאית, מטס אווירי, ארוחת צהריים חגיגית, זיקוקי דינור, משמר כבוד צבאי ועוד.
דובר על הזמנת כ-2000 אורחים שמהם כ-1500 ישתתפו רק בטקס וכ-400 יוזמנו גם לארוחת צהריים חגיגית שתיערך באחד ממחסני הענק החדשים. ב-23 באוקטובר פורסמה בעיתונות הודעה רשמית לגבי סדרי הטקס.
"מאורע היסטורי בתולדות חיפה"
הוזמנו לטקס גם האמיר עבדאללה מירדן בלוויית שרים מממשלתו, הנציב העליון של מצרים עם נציגי ממשלת מצרים, נציג הנציב העליון של סוריה ולבנון, נציגי ממשלות סוריה ולבנון, הקונסולים העיראקיים בקהיר ובבירות ועוד נכבדים רבים אחרים.
ערב פתיחת הנמל, סיפר ראש העיר חסן שוכרי בראיון עיתונאי (דאר היום 31.10.1933): "פתיחת הנמל משמשת מאורע היסטורי חשוב בתולדות חיפה ההולכת ומתפתחת במהירות נפלאה. בתוקף מצבה הגיאוגרפי נהפכה חיפה עם בניין הנמל, לצומת התחבורה בין המזרח והמערב ולעיר הנמל של עבר-הירדן, חיג'אז, עיראק, פרס ואפילו הודו וחשיבותה המסחרית גדלה לאין ערוך. אין ספק כי נמל חיפה עתיד לשמש גורם כביר לפריחתה, קדמתה וגידול מספר תושביה, בטמפו מהיר ביותר….".
אירועי הדמים
ביום שישי ה-27 באוקטובר 1933 נערכה הפגנה המונית שאורגנה על ידי "הוועד הפועל הערבי" ביפו, כמחאה נגד שלטונות המנדט, עקב זרם העלייה היהודית ההולך ומתגבר (מדובר בעלייה החמישית). ההפגנה עברה במהירות לפסים אלימים ושוטר בריטי נהרג. בתגובה ירו השוטרים הבריטים לעבר המפגינים, הרגו 14 מהם ופצעו עשרות. עקב כך, פורצות מהומות שמתפשטות לחיפה, שכם וירושלים. המהומות נמשכו כיומיים ובמהלכן נהרגו 26 ערבים וכ-180 נפצעו.
לאור אירועי הדמים הללו, פרסם הנציב העליון, ביום שני ה-30 באוקטובר, יום לפני טקס הפתיחה, את ההודעה הבאה: "הוד מעלתו החליט לקצר את הטקס הרשמי של פתיחת הנמל החדש בחיפה, שהיה אמור להתקיים מחר. הרגשת הוד מעלתו היא כי בזמן הנוכחי, בשעה שבקשר עם אי הסדרים האחרונים נפשות אבדו ומשפחות שכולות מתאבלות, לא מתאים יהיה לסדר את הטקס באופן חגיגי, כמו שהיה מסודר מראש בחיפה. לכן הטקס יצומצם בפתיחה על ידי הוד מעלתו בעצמו, בנוכחות מספר פקידים. היות שלא יהיו אורחים, בטלו את הרכבת המיוחדת ואת ארוחת הצהריים…".
80 מוזמנים בלבד
ביום שלישי ה-31 באוקטובר, תחת אבטחה משטרתית כבדה, נחת הנציב העליון בשעה 10:00 בשדה התעופה של חיפה. במקביל, הגיעו דרך השער המערבי של הנמל כ-80 מוזמנים בלבד, רובם פקידי ממשלה בכירים, נציגי חברות ספנות וקציני צבא. הם התרכזו על הרציף בין שני המחסנים הגדולים, שם הוקמה במת כבוד שקושטה בדגלים ובפרחים ולצידה משמר כבוד של מלחים בריטים מאונית המלחמה "הייסטינגס" העוגנת בנמל, ותזמורת של חיילים סקוטים לבושי חצאיות ועטויי עורות נמר. הנציב העליון יחד עם מפקד חיל האוויר הבריטי במזרח התיכון, מושל המחוז אדוארד קית'-רוץ' ( Edward Keith-Roach) ומספר פקידים נוספים, הושטו בסירת מנוע אל אונית הסוחר הבריטית "לאנקסטרייאן פרינס" העוגנת במי המפרץ וזו הפליגה אל תוך הנמל.
"הנמל הטוב ביותר בלבנט"
בשעה 12:50 בצהריים עגנה האוניה ליד הרציף לקול 21 מטחי תותחים שנורו מה"הייסטינגס" והנציב ופמלייתו ירדו והתקבלו על ידי משמר כבוד שדיגל את נשקו. לאחר דברי פתיחה קצרים של מנהל המכס מר סטיד, הקריא מושל המחוז קית'-רוץ' את נאומו של פאלמר הנעדר עקב מחלה (נפטר שנה אחר כך) ולאחריו נאם הנציב העליון שבין השאר אמר: "יש כאן נכס נהדר, שטח ים מוגן אשר אליו יוכלו להיכנס ספינות גדולות וענקיות. נמל אשר יספיק את כל הנוחיות הדרושות לסחר אכספורט ואימפורט ההולך וגדל. נמל אשר יוכל להתפשט ולהתרחב עם התפשט תנועת המסחר… מובטחני כי פתיחת הנמל הנהדר הזה תיתן יתר דחיפה להתפתחות ועל ידי כך תסייע לאשרם ורוחתם של יושבי הארץ הזאת…".
הנציב העליון שוחח מהבמה בטלפון עם שר המושבות שבלונדון סר פיליפ קונלייף (Sir Philip Cunliffe) ובישר לו על פתיחת הנמל וזה עונה בנאום קצר המועבר ברמקולים לקהל. בשעה 14:00 הטקס הסתיים והקהל התפזר.
בין הדיווחים הרבים בתקשורת על פתיחת הנמל, בלט דיווחו של העיתון האוסטרלי "סידני מורנינג הארלד" (2.11.1933), אשר בו נכתב בין השאר: "הנמל הטוב ביותר בלבנט…".
סיכום
אמנם כבר כשנה לאחר פתיחתו, הוברר כי הנמל אינו מספיק לפעילות הכלכלית האזרחית, אך הוא המשיך להתחרות בנמל יפו הוותיק שממנו מיוצא רובו של סחר ההדרים הארץ ישראלי. רק לאחר פרוץ המאורעות, באפריל 1936 והשביתה הערבית, עוברת הבכורה לנמל חיפה. כאמור, הנמל מהווה חוליה חשובה במערך האימפריאלי הבריטי ולשם כך תוכנן ונבנה, ושימושו לצרכים אזרחיים של תושבי הארץ, היה משני.
"מביירות הזקנה אל חיפה הצעירה"
הנמל התחרה גם בנמל ביירות וכתב העיתון פלשתין צטט רופא ביירותי שאמר על תחרות זו: "מהעיר ביירות הזקנה, אל העיר חיפה הצעירה, שבה נוזל דם חדש ונמרץ…".
מאז חנוכתו עבר הנמל שינויים, תוספות והרחבות, אך בבסיסו נשארה התוכנית המקורית. גם בתכנית המתאר החדשה חפ/2000 וגם בתכנית המתאר הארצית (תמ"א 13 / 3 – פיתוח חזית ים עירונית בחיפה) אין כל שינוי לגבי תכניתו המקורית של פאלמר.
בונה הנמל פרידריך פאלמר נפטר כשנה לאחר חנוכתו ושמו הונצח בכניסה הראשית לנמל, שנקראה "שער פאלמר" (כיום שער זה חסום). ב-23.6.2014 הנפיק השירות הבולאי בול חדש המנציח את פועלו ושמו של פאלמר.
בשנת 1933 אבי ז"ל עבד כפועל בנמל לאחר מספר שבועות הוא פוטר כי לא החזיק בפנקס האדום כי היה רווזיוניסט חבר בית"ר. הוא מצא עבודה אצל הקבלן לוין ועבד כפועל בהקמת מלון כרמליה ברחוב הרצליה שם ביחד עם עוד 3 פועלים , קלמן פרוסט, דוד שטייביגל ומרדכי דופלט וכמובן אבי יעקב פירר .הם הקימו את קבוצת הצפון ובין היתר עבדו כקבלני משנה ציפו וחיזקו
בבטון את צינור הנפט של חברת IPC חוות המיכלים ליד קרית חיים. וכמו כן הם הקימו את רציף הנפט בנמל חיפה.
הקבלן לוין לימים חבר כנסת ראשונה מטעם תנועת חירות נחום לוין. ציפוי הצינורות בחוות המיכלים של IPC הייתה מחשש לפגיע של מטוסים גרמנים ואיטלקים בזמן המלחמה.
חשוב להוסיף שנמל חיפה היה חלק מתוכנית של הממשל הבריטי לשאוב נפט מהבארות בעיראק, לזקק אותו בחיפה ולשנע אותו באוניות לבריטניה. הנמל היה חלק מפרויקט גדול יותר שכלל את הקמת תשתית קידוחי הנפט באתרים H1 ו- H2 בצפון עיראק, הקמת צינור נפט מעיראק לחיפה, והקמת בתי הזיקוק בחיפה. רגע לפני סיום הפרויקט הענק, בוטל המנדט הבריטי בארץ ישראל.
מזכיר את הפועלים שהובאו לבנית הנמל לארץ מחארן שבסוריה.
על פי סיפוריו של אבי שהיה אז ילד בחיפה – היו הללו מתגוררים ברחובות העיר התחתית בסמוך לנמל, עטויי סמרטוטים ודי מלוכלכים (בלשון המעטה).
כנראה שביטויי הלשון נולדו בהקשר הזה: "נראה כמו חוראני", עבודה חוראנית" ועוד…
כתבה מעניינת טוב לדעת אך ניבנה הנמל
הכתבה מצויינת ומעלה בכל נוגע להקמת נמל חיפה משנות ה-30. רצוי להוסיף לכך את פיתוח
ה"שטח המיובש" שבין שטח הנמל עצמו לבין רחוב העצמאות (בצידי רחוב הנמל ומסילת הברזל),להקמת המבנים שהשטח.
פועלי הנמל הסלוניקאים הגיעו לחיפה לאחר בניית הנמל בשנת 1933 הם לא בנו את הנמל הם הובאו לחיפה ע"י אבא חושי מזכ"ל מועצת פועלי חיפה כדי לעבוד כסוורים בנמל חיפה עם גמר בנייתו.
הנמל נחשוב ניתק את העיר מן הים.
מקווה שהנמל החדש (בשליטה סינית-אלא אם מישהו שם למעלה יתעשת) לא ינצק את העיר מהמדינה.
מאמר ברמה גבוהה מאוד יישר כח
בגדול הנמל זה הבכייה לדורות שלנו כחיפאים. ניתק את העיר מהים והרס את כל המפרץ היפה. אילולא הנמל – שכונות פאר היו היום בחוף שמן ובסמוך לקישון.
מרתק!!!
תודה על השיתוף?
כתבה מפורטת ומחכימה במיוחד.מאד נהניתי.תודה
כדאי להזכיר את הפועלים הסלוניקאים שבנו את נמל חיפה. לכבודם קוראים רחוב קהילת סלוניקי אשר בשוק הטורקי.
לא בנו, אלא היו סוורים בנמל, הובאו ע״י אבא חושי לאחר בנייתו
מעניין מאד.תודה
המאמר מאוד מעניין.היום עדין בונים בסמוך לנמל הקיים נמל פרטי חדש .את האבנים( סלעים בעצם) מביאים מאזור מושב אליפלט.זאת בעצם היתה העבודה האחרונה של גלעד – לשמור שלא יפגעו שם בכל מיני אתרים ארכאולוגים.הנמל החדש כבר עובד בחלקו .
נמל חיפה,הסטוריה ,הסטוריה מעניינת. כל הכבוד על הכנת הכתבה על נמל חיפה.שבת שלום.
היום עובדי נמל חיפה חושבים שזה נכס שלהם בטאבו ודורשים לפצותם על שטח שייפתח לטובת העיר או להרוויח ממנו. על שום מה ולמה. זה שטח עירוני שלא הם יצרו ולא הם בעליו.
טוב עשתה ממשלת הליכוד הדגולה שבנתה עוד שני נמלים גדולים ומשוכללים בחיפה ואשדוד וסיימה את ההשתלטות הברוטאלית של ועדי הנמלים על נכסים לאומיים. בדיוק 100 שנה אחרי בנתה מדינת ישראל את נמלי העתיד, בעזרת המעצמה החדשה ממזרח, סין. אימפריות קמות ונופלות. יש לפתח הלאה את חיפה שלנו ברוח החזון הציוני כעיר המופת בחינוך מסחר מגורים קליטת עלייה והתחדשות תרבותית מתמדת של עם ישראל. יש להקים ברוח דברי בוני נמל חיפה גם מעגנת כלי שיט לתיירות ופנאי, מרינה מול חוף בית החולים רמבם. כל מי שינסה לעצור להפריע להתפרע ולבטל לא יצליח לו. מוסדות התכנון הארציים המתנכלים לחיפה, ואף תושבי חיפה הפועלים להתנכל לעיר ולהחזירה לאחור כעיר נידחת ושכוחה בביטול המרינה וביטול פיתוח העיר בשלל תירותים לא יצליחו ובסוף ההגיון והקידמה והפיתוח ינצחו את המתנכלים והמתפרעים.
יש לייבש עוד ממפרץ חיפה עבור משימה לאומית חדשה הרחקת המזהמים ממפרץ חיפה ופיתוחו כלב העיר המטרופולינית, שיקפיץ את חיפה מכל בחינה ובעיקר באיכות החיים ללא מטרדים סביבתיים ופיתוח הקישון כרובע ענק שיביא את חיפה לחצי מליון תושבים ולהיות הגדולה בערי ישראל אחרי הבירה ירושלים.
תנופת פיתוח רובע עיר הקישון תייצר מנוע כלכלי ענק להתחדשות חיפה. ייבוש הים לאי תשתיות ולאי נמל תעופה, יזניקו את העיר לצ
מעמד השורה הראשונה של ערי הים התיכון. נמל תעופה אוירי ישראלי צפוני למטרופולין חיפה והצפון הוא משימה היסטורית כבירה כפי שהייתה בניית נמל חיפה הימי לפני מאה שנה בכיבוש הבריטי.
תהליכים משולבים של המשך פיתוח נמלי הים והוספת נמל אויר יזניקו את כלכלת חיפה והצפון כולו. חיפה אף צריכה לגדול בשטחה וכוחה על ידי צירוף שכונות נשר, טירת הכרמל, חוף הכרמל ועתלית לעיר אחת גדולה המורכבת מרובעים חדשים גדולים עם מינהלות יעילות. את העורף הלוגיסטי של הנמלים יש לתכנן בצורה שישתלב ברובע הקישון במידות וללא גדרות. התוכנית הנוכחית לאורך הקישון היא קטסטרופה אורבנית וחסם לפיתוחו של רובע הקישון שיאכלס כמאה אלף תושבים נוספים מקרית אתא ועד מבואות רובע נשר של חיפה ולכן תבוטל והלוגיסטי יוקם בשטח נמל התעופה הנוכחי שיפונה לטובת נמל תעופה בינלאומי מעל מחלף עין תות וכביש 6 ליד פארק מבוא כרמל ויקנעם. בקרית הממשלה צריך לאפשר גישה מלאה למעגנה המערבית וזאת על ידי מינהור הרכבת דרך הר הכרמל, פרויקט הנדסי אדיר נוסף שמחויב המציאות. תחנת לב המפרץ תחובר ישירות עם תחנת מתם. רכבת קלה כמו בירושלים תחבר את חוף הכרמל דרך קרית הממשלה עם תחנת הרכבת לב המפרץ של רובע הקישון החדש. נמלי חיפה יהפכו לחלק ממערך איי המפרץ. על שוברי הגלים של נמל המפרץ יוקם אי תשתיות חדש. נמל תעופה בינלאומי גליל, ליד תחנת רכבת אחיהוד בגישה ישירה מהים, ישלים את מערך התנועה הבינלאומי שהחל לפני מאה שנה בנמל חיפה.
תגובתי לאייל על משפטו החשוב "ממשלת הליכוד הדגולה".
זכור את דבריו של שר התחבורה הקודם, ישראל כ"ץ, שפנה לשרה הנוכחית, מרב מיכאלי, ואמר לה לזכור מי בנה קודם.
1. נמל אשדוד החל לפעול בשנת 1965. חיפשתי האם הליכוד היה אז בממשלה – ולצערי לא מצאתי. אשמח למידע.
2. נמל חיפה החדש (לדעתי, בכיה לדורות כי הוא בשליטה סינית), החלו בתכננו ובנייתו בשנות שלטונם של אריאל שרון ואהוד אולמרט. גם זו, למיטב זכרוני, לא הייתה ממשלת ליכוד.
קצת צניעות לא תזיק.