"כאילו אין מחר" ומחשבות על העתיד | יפעת מזרחי

יתרון האדם על השאר

לפני מספר שנים נפל לידיי ספר שגרם לי לחשוב ולהסתכל על המתרחש מסביבי – אחרת.
הספר נקרא: "המצאת המחר", המחבר הוא הפילוסוף דניאל ש. מילוא.
בספר, שכדאי ורצוי לקרוא, מופיע הרעיון הבא: הניצחון של ההומו-סאפינס על שאר המינים, ויתרון האדם על פני שאר הפרימאטים מעצם יכולתו של האדם לתכנן ולחשוב על המחר.

היחיד שלא מקבל את המצב כפי שהוא

האדם, כך נכתב בספר, הוא המין היחידי שאינו מקבל את המצב כפי שהוא, ומחפש לשנותו ולשדרגו. מילוא מוסיף ואומר שככל שחברה תשלוט טוב יותר בתהליכי חשיבה סימבוליים, מופשטים ובשפה – כך היתרון שלה בעתיד יהיה מובהק על פני חברות אחרות.
מרתק, וגם די נכון – אם חושבים על כך לעומק.

"מה נאכל מחר?"

במשך השנים במהלכן אני מטפלת בבני אדם, שמתי לב שנושא העתיד – שלנו, של ילדינו, של המדינה, מעסיק מאד את האנשים היושבים מולי.
למעשה, לא מעט מהמחשבות שלנו ביומיום עוסקות בעתיד.
גם שאלה פרוזאית בצהריים, כמו : "מה נאכל מחר?" היא שאלה עתידנית שרבים מאיתנו עוסקים בה.

שינויים בחשיבה עתידית

האם תקופת הקורונה שינתה את החוקים בחשיבה העתידית?
כן. ולא.
למעשה, אומר מילוא, אנחנו מתוכנתים לחשוב על העתיד, זה בלתי נמנע. כולנו חושבים או חולמים על הרגע שיופיעו חיסון או תרופה, והתקופה המשונה הזו תהיה מאחורינו.
אחרים מתכננים את "היום שאחרי ": חושבים על טיסות, טיולים, בילויים, לימודים ועוד.
אבל – כל הדברים האלו טובים ונכונים כשהתחושה הפנימית שלי, המתבססת על ניסיון העבר היא, שמה שהיה – הוא שיהיה.

יכול להיות שכן ויכול להיות שלא

תקופת הקורונה שמה לחשיבה הזו מעצורים.
אם אני קמה בבוקר ושומעת שיכול להיות שיהיה סגר מלא. אבל יכול להיות שגם לא.
יכול להיות שמפתחים חיסון, אבל יכול להיות שגם לא.
אם אני רואה את הנתונים מבתי החולים, ולצידם נתוני "פייק ניוז" – איך אני יכולה לחשוב על המחר, לתכנן אותו ולצפות לו?

לכן, נראה שמודל החוסן הפנימי בתקופת הקורונה יורכב מצד אחד מהמנגנונים האופיניים למין האנושי בעבר, דהיינו – תכנון לעתיד, אבל גם יכלול, הוא חייב לכלול, מנגנון נוסף.

"תחייה עכשיו"

למנגנון הזה הייתי קוראת : "תחייה עכשיו".
הכוונה היא לא לפריקת עול, או להתנהגות לא-מוסרית או לא ערכית, או לנרקיסיזם פתולוגי על חשבון הזולת.

הכוונה היא "לכבות" לפרקים את החשיבה העתידית, ולהצטרף ליונקים שחיים כאן ועכשיו.
להתמקד במחשבות על הווה, ועל עצמי בתוך ההווה הזה.
להתמקד בהתבוננות בפעולות יומיומיות שלנו, בשאילת שאלות פתוחות, בהתבוננות, ביצירה.
לחיות את החיים – כאילו אין מחר.

זה אפשרי, והזמן זה עכשיו

כן, אנחנו רואים אנשים שעושים זאת. שמסוגלים בתקופת הסגר להתנתק, ללמוד דבר חדש, להיפתח לחוויות חדשות בהווה הנוכחי, תוך שהם מגלים בעצמם יכולות ומיומנויות חדשות.
אני רואה סביבי אנשים שכותבים, יוצרים, אופים, עובדים בגינה, לומדים שפה חדשה – זה אפשרי, וזה הזמן לעשות כך.

הקורונה תחלוף מעולמנו, כך או אחרת. אנחנו יכולים לבחור איך נצא ממנה.

הרבה מכך נמצא בידיים שלנו, אם רק "נכבה" לפרקים את המנגנון החושב על העתיד.

הכותבת היא עו”ס קליני. מפתחת תחום ידע בריאות וזקנה, משרדי הרווחה והבריאות