שואת יהודי טוניסיה, סיפורה של נאוה שביט מנוה דוד

רק בשנים האחרונות חדרה להכרתנו כי השואה לא היתה נחלתם רק של יהודי אירופה. במסגרת תכנית "הפיתרון הסופי", שאף היטלר להשמיד את היהודים בכל מקום בעולם ואם לא היה נעצר ב-1944 היה מיישם את תכניתו בצפון אפריקה ומתקרב לפלשתינה ולישוב היהודי שהיה במקום.
יהודי צפון אפריקה חיו באותן שנים במדינות שהיו תחת חסות צרפת. הם קיוו בראשית המלחמה לקבל את הגנתה. לאחר תבוסת צרפת ב- 1940 וביסוס משטר וישי, החמיר מצב היהודים.

הלכתי לשמוע את סיפורה של נאוה שביט. נאוה, ילידת העיר טוניס בתוניסיה ותושבת נוה דוד נולדה בשנת 1940 לתוך מציאות של מלחמה רעב ומצוקה. היא היתה בת 4 כשנסתיימה המלחמה אולם היא זוכרת הבזקי זיכרון, סיפורים קשים ששמעה במהלך השנים מקרובי משפחה ולאחר שהבינה כי היא סובלת מפחדים הקשורים לרעשים ולמצבים מסויימים , חלקה את תחושותיה עם בני משפחתה שהיו בוגרים ממנה באותם ימים והבינה כי החיים בפחד ואיום של אותה תקופה מלווים אותה גם כיום, 69 שנים לאחר שהמלחמה הסתיימה.

נאוה שביט: הפחדים מלווים אותי עד היום הזה ולילות רבים אני מתעוררת בצעקות בגלל הסיוט החוזר של חבטות מגפי החיילים הגרמנים הצועדים ברחובות טוניס.נאוה מספרת כי אמה סיפרה לה כי התקשתה להניק אותה לאחר לידתה משום שבמקום שרר רעב ומחסור והחלב שהיה לה היה ירוד תזונתית. היה חוסר במוצרים בסיסיים כמו סבון, תרופות, ומוצרי מזון בסיסיים. מצבם של אנשים חולים הדרדר והם סבלו מחוסר היגיינה וכינמת קשה.

זיכרון אחר שמלווה את נאוה הוא איסור לצאת החוצה ופחד גדול מכל מה שקורה מחוץ לבית. נאוה מספרת כי עד עצם היום הזה היא קמה באמצע הלילה בצעקות משום שהיא שומעת את חבטות צעדי הגרמנים. היא חוזרת ומזכירה זאת שוב ושוב וניכר כי חוויית הצעדות בהם הגרמנים חבטו במגפיהם בכבישים הסמוכים לבית, חרוטים היטב בזיכרונה כפחד מפני מה שיגיע בעקבות זאת.

סופר לה כי הגרמנים פקדו על היהודים לתת לידיהם את כל הזהב וחפצי הערך בתמורה להשארתם בחיים והקהילה התארגנה לפעול במהירות כדי לתת להם את כל מה שביקשו. היא זוכרת פריצות של חיילים חמושים לבית, צעקות וצרחות של בני משפחה והנשים המתחננות על נפשן, וצורחות:"השם יצילנו".
לשנים, כשבגרה, הבינה כי בחדרים הסמוכים נערך אונס אכזרי של בנות משפחה. אונס שנשמר בסוד מחמת כבודן וצניעותן. לא ידוע לה על ילדים שנולדו בעקבות זאת ועד היום ממעיטים ומתביישים במשפחה לדבר על כך.

גברים מבני המשפחה נעלמו לפתע. אמה סיפרה לה כי נלקחו למחנות עבודה בעיר ביזרט-צפונית לטוניס. לאחר ששוחררו בני המשפחה סיפרו כי נלקחו לעבודות כפיה מפרכות, הוכרחו לענוד טלאי צהוב ולבנות תנורים כהכנה למחנות ההשמדה שתוכננו להיות במקום ולשריפת הגופות. האמריקנים שחררו את טוניס לפני שהנאצים התחילו לממש את תכניתם ולאחר השחרור, השתמשו היהודים בתנורים הללו לאפיית מצות.

סיפור אחר ששמעה נאוה ועד היום לא הצליחה לעמוד על הנסיבות המדוייקות: סבתה נלקחה למחנה מעצר ויחד עימה נשלח נכדה שהיה בן כמה חודשים. לא היה במה להאכיל את התינוק שעדיין ינק וסבתה הצליחה לאלתר סמרטוט אותו הרטיבה במים עם סוכר שהצליחה להשיג בדרכים לא דרכים וכך הצליחה להזינו במשך תקופה קצרה עד שחזרו הביתה. לא הוסבר לה מעולם מדוע ולמה נשלחו כך הסבתא והנכד.

לאחר שהסתיימה המלחמה החלו לזרום לטוניסיה הידיעות על מה שארע ליהודי אירופה וההבנה מה גדול האסון היכתה בהם. אמה של נאוה דאגה להתעדכן מהעיתונות ולדווח לסביבתה את כל הידיעות ומה שהתרחש לאחר מכ ברמה המדינית. כך ישבו והקשיבו לדיון בדבר הקמת מדינת ישראל ושמחו באיפוק גדול כדי לא להרגיז את השכנים מסביבם למרות שהיו אלו שכנים תומכים בתקופת המלחמה, חלקם עזרו בפועל בהסתרת יהודים וחלקם באספקה של מצרכי מזון ככל יכולתם, כן היו מודעים היהודים למתח והתחושות המעורבות בנוגע להקמת מדינת ישראל.
בשנת 1952 עלתה משפחתה של נאוה לישראל והתיישבה במושב יושיביה. לאחר מכן עברו לקיבוץ נחשולים ושם נצרבה בה האהבה הגדולה לים ולשלוה שחשה מול מראה המרחבים הכחולים והפתוחים.
כשנשאה עברה להתגורר בבאר שבע שם עבדה כמורה ושם נולדו ילדיה.
לפני 22 שנים עברה להתגורר עם ילדיה בנוה דוד בחיפה, בגלל האהבה הגדולה לנוף הים שנשקף מחלון ביתה ברחוב המלכה אסתר. הדירה שוכנת במפלס נמוך בשיכון אופייני לשכונה אולם נאוה הצליחה לגנן גינה מקסימה ופורחת ליד פתח המרפסת של ביתה והנאתה הגדולה היא החלון הגדול הנשקף אל הים כשרק מגדלי חוך הכרמל מפריעים את המראה הפסטורלי.
נאוה סובלת עד היום מחרדות ופחדים שהוטבעו בה בתקופת ילדות המוקדמת והיא אינה מצליחה להשתחרר מחרדות אלו. היא נוהגת לשבת ליד החלון ולהביט אל הים וכך שואבת כוח ואופטימיות להמשיך הלאה.

לאחרונה נודע לה לחרדתה הגדולה כי בתהליך לא ברור הצליחו יזמים להעביר תכנית פינוי בינוי למתים המסחרי ברחוב אמציה בו יבנו מגדלים גבוהים אשר יחסמו את הנוף, האור והשמש של הבית בו היא מתגוררת. החרדות והפחד של נאוה רק גדלו מאז. היא חרדה מאוד מהרגע בו תילקח ממנה פיסת האופטימיות אשר ממנה היא שואבת את כוחה ושלוות הנפש אליה היא מייחלת.

נוף הים מהווה לי נחמה ומקור לשלוות נפש ואופטימיות. כעת אני מבינה כי גם הנחמה הקטנה הזו עומדת להלקח ממני בגלל המגדלים שעיריית חיפה מקדמת את בנייתם ברחוב מתחת לרחוב בו אני גרה והם יחסמו לנו את הנוף, האויר והשמש. הדבר מעורר בי חרדה גדולה ואני חסרת אונים מול התנהלות העירייה והיזמים שקידמו את הפרוייקט בלי שאנו דיירי הרחוב נבין מה קורה מתחת לאפנו.סקירה על מצב היהודים בארצות צפון אפריקה בתקופת מלחמת העולם השניה.
יהודי אלג'יריה
שלטון וישי ששלט באלג'יריה, ביטל את אזרחות היהודים והטיל עליהם את ההגבלות שחלו על יהודי צרפת: אסר עליהם לעבוד עבור הממשלה, להיות בנקאים, מורים ותלמידים, כמו כן הוגבל מספר היהודים שאושרו לעבוד במקצועות חופשיים. ב-1941 הוחרם רכוש היהודים. חלק מהיהודים הצטרפו למחתרת האנטי-נאצית. יהודים רבים נתפסו ונשלחו למחנות עבודה או הוצאו להורג. היודנראטים נדרשו לסייע בהכנת משלוחים להשמדה. בנובמבר 1942 שחררה ארצות הברית את אלג'יריה. לרוע מזלם של היהודים, המשחררים האמריקנים שיתפו פעולה עם אנשי וישי, ורבים מיהודי המחתרת סבלו למרות סיועם לאמריקנים. ב- 1943 בוטלו ההגבלות על יהודי אלג'יריה.

יהודי תוניסיה
תוניסיה הייתה גם היא תחת משטר וישי עם אותן הגבלות כמו במרוקו ואלג'יריה, לאחר נפילת צרפת ב1940. בנובמבר 1942 עבר השלטון בתוניסיה לגרמנים. הנאצים הקימו יודנראט מקומי, לקחו בני ערובה, החרימו את רכוש היהודים והטילו על הקהילה עונשים כספיים כבדים. הקהילה נדרשה לספק את צורכי הצבא הגרמני, ובית-הכנסת בבירה תוניס הפך למחסן גרמני. היהודים סומנו בטלאי הצהוב, 4,000 יהודים נשלחו למחנות ריכוז בתוניסיה ומעטים גם נשלחו למחנות ההשמדה. יהודים רבים נורו למוות בבתיהם, הומתו בצעדות מוות, רעב, מחלות והפצצות. תוניסיה שוחררה על ידי בנות הברית במאי 1943, והושם קץ לרדיפת היהודים.

יהודי מרוקו
בקיץ 1940 עברה גם מרוקו לשלטון וישי. חוקי האפליה פגעו ביהודי מרוקו יותר מיהודי אלג'יריה ותוניס, על אף שהאוכלוסייה המוסלמית במרוקו, בשונה מהמדינות האחרות, לא ניצלה את המצב לפגיעה ביהודים. יהודי מרוקו ביצעו עבודת כפייה בפיקוח צרפתי. יהודים רבים נרצחו באכזריות, ו- 300 יהודים נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942 נכבשה מרוקו בידי ארצות הברית, וביוני 1943 בוטלו החוקים שהפלו את היהודים לרעה.

יהודי לוב
החל משנת 1911 היה שטחה של לוב תחת שלטון איטליה. בשנת 1936 נוסד ציר רומא-ברלין כשנחתם הסכם שיתוף פעולה בין איטליה הפשיסטית לבין גרמניה הנאצית. בשנת 1938 פורסמה באיטליה ההצהרה אודות הגזע ובעקבותיה חוקקו חוקי גזע שהטילו מגבלות על היהודים באיטליה ובארצות הנשלטות על ידה. עם זאת, החלת חוקי הגזע על יהודי לוב הייתה איטית וחלקית בעקבות התערבותו של מושל לוב איטלו באלבו. באלבו ייחס חשיבות רבה לפיתוח לוב לכן עיכב את החלת ההגבלות הכלכליות על היהודים, בשל חשיבותם לכלכלת לוב. אף על פי כן, מספר חוקים נכנסו לתוקף כגון פיטורין של חלק מהיהודים משירות המדינה, הוצאת הילדים מבתי הספר הממלכתיים, הגבלת התנועה, איסור יציאה מהבתים בשעות הערב והלילה וציון הגזע על מסמכים רשמיים שנשאו יהודים.
במהלך מלחמת העולם השנייה נפגעו יהודי לוב מהאיטלקים ומהאוכלוסייה המוסלמית המקומית. הפגיעה ביהודים גברה עם התדרדרות מצבן של מדינות הציר במלחמה וגידול המעורבות של גרמניה הנאצית בנעשה בלוב.
עם כניסת איטליה למלחמה ביוני 1940, בוצע באופן חלקי צו שהורה לכלוא את נתיני מדינות האויב בלוב, ובכללם יהודי לוב בעלי נתינות זרה, במחנות הסגר בקרבת הערים טריפולי ובנגזי. בתחילת 1942 פונו כל בעלי הנתינות הזרה מלוב. בעלי נתינות צרפתית ותוניסאית גורשו לתוניסיה (בהם כ- 1600 יהודים), ובעלי נתינות בריטית הועברו למחנות פליטים באיטליה (בהם כ- 300 יהודים). לאחר תפיסת השלטון באיטליה על ידי גרמניה, נשלחו קבוצות היהודים ממחנות הפליטים באיטליה לברגן בלזן ולמחנה הריכוז באינסברוק.
בפברואר 1942 הורה מוסוליני על "דילול האוכלוסייה היהודית בקירנאיקה", שהייתה זירת הקרבות העיקרית בלחימה עם הבריטים. כ- 2600 יהודים נשלחו למחנה ג'אדו וכ- 400 שוכנו בבתים בודדים בעיירות סמוכות.
החל מיוני 1942 הורחבו בלוב חוקי האפליה הגזעית וגברים בני 18-45 גויסו לעבודות כפייה. בלוב הוקמו המחנות ג'אדו, סידי אל-עזיז ובוקבוק.