הספד לחברי משה סילמן. דברים שנאמרו מעל הקבר הפתוח

קישור לידיעה: משה סילמן הצית עצמו בהפגנה בתל-אביב. המכתב שהשאיר אחריו

אני רוצה לפתוח בקטע קצר מספרו של הרצל –אלטנוילנד שמתאר את מדינית הרווחה כמו שחזה אותה הרצל לפני יותר ממאה שנה.

במשך שנים לימדו אותי ערכים של עשייה ושל רעות. הסבירו לי על חשיבות העזרה ההדדית בבית הספר ותנועות הנוער. וגם בשירות הצבאי.
אני בן לדור שמבין שהערכים הללו , הולכים ונעלמים בחברה הישראלית.
זה הדור שלי שממלא את הכיכרות בשנה האחרונה.
שמניף דגלים, ומארגן עצרות והפגנות. שחוטף מכות משוטרים.
אנשי יחסי ציבור מטעם, וטוקבקטסטים בתשלום קוראים לנו אנרכיסטים, ומסוכנים. וזה כואב.
אבל אף אחד מהדברים האלה לא גרוע כמו המכות שהמדינה הנחיתה על משה סילמן,
ומנחיתה על אלפים רבים של אזרחים קשיי יום.
מדי יום.

שמי יובל ואני פעיל בחזית החיפאית, יחד עם משה בשנה האחרונה.
אני מוכר כאיש עשייה. אבל לא יכולתי לעשות כלום כדי לעזור למשה בשנה האחרונה.
ולמרות זאת אני לא מרגיש אשם על מותך.
לאורך כל השנה האחרונה חזרת ואמרת שאנחנו נחמדים מדי. שעד שנביא את השינוי אתה כבר לא תהיה פה , ועכשיו אני יודע למה התכוונת.
ייתכן ואנחנו נחמדים מדי. אבל אני מבטיח לך שאנחנו לא נהיה 'נוער הנרות'.
אני לא מרגיש אשם על מותך.
אני מרגיש אשם בשביל ההורים שלי. וההורים של כולנו.
הדור שנתן שכם ליצירת מציאות מעוותת כל כך. הדור שהצמיח מנהיגים כושלים כל כך.

אני מרגיש אשמה ובושה בשביל מדינת ישראל.
שהיית צריך להצית את עצמך כדי שניקח רגע לעצור ולחשוב, איך הגענו עד לפה.
עכשיו אנחנו מבינים שצריך להשחיז ציפורניים ולחשוף שיניים,
בשביל אלו שכבר לא יכולים להגן על עצמם להם קול לצעוק.

אני נשבע בשם הדור שלי , שנמצא פה מסביב לקבר וברחבי הארץ.
המשימה שלנו- לקחת אחריות מלאה.
על מפוני הדיור ונפגעי הקצבאות.
לקחת אחריות על סדר יום אזרחי. על החינוך והבריאות. על המערכות הציבוריות המופרטות.

כמו שדרשת- נגיע אל הכנסת. בזכות ולא בחסד.
ונשנה את המציאות כך שלעולם לא יגיע איש לכדי מעשה כה נורא.